סיכום ספרות – יגון מאת צ’כוב

“יגון” הוא סיפורו של יונה העגלון שהגיע אל העיר הגדולה מהכפר לאחר שבנו מת. הוא מנסה למצוא אדם, לו יוכל לספר על מות הבן ובכך להקל מעט על יגונו. הסובבים אותו מרוכזים בעצמם ואינם קשובים לצרתו. הסיפור מתאר סדרה של מפגשים בין יונה לבין אנשים שונים, באמצעותם יונה מנסה להקל ולו במעט על המועקה שלו.

האקספוזיציה:

על רקע של ערב חורפי בעיר הגדולה מתואר יונה, עגלון, הממתין בודד עם סוסתו לנוסעים. פתיתי שלג יורדים ומכסים את כתפיו של יונה. יונה אינו מנער מעליו את השלג- סוג של אדישות הנובעת ככל הנראה מן המצוקה הנפשית בה שרוי יונה. הסוסה מואנשת ומתוארת כמי ששקועה במחשבות על שניתקוה מן המחרשה בשדה והעבירו אותה אל העיר הרועשת והסואנת.

מפגש ראשון: יונה ואיש הצבא

יונה, שומע את בקשתו של איש הצבא להגיע לרובע ויבורג רק בפעם השנייה. איש הצבא כאילו העיר אותו מהרהוריו. יונה יוצא לדרך, תוך שהוא סופג קללות ועלבונות מפי אנשים שעגלתו  מפריעה להם בדרכם. הערתו של איש הצבא: “כולם מנוולים, מה?…זוממים להתנגש בך, או להידרס תחת רגלי הסוסה, הכל כמו נדברו נגדך.” מהווה רמז מטרים לניסיונות הכושלים של יונה ליצור קשר אנושי מבין ומקל. יונה מבקש לספר לנוסע על האסון הנוראי שפקד אותו: “ואצלי, אדון, הבן…משמע, מת אצלי הבן, השבוע.” הנוסע עוצם את עיניו, מתנתק מיונה ואינו מגלה עניין בנאמר. עצימת העיניים היא סמלית ומבטאת את חוסר הנכונות של איש הצבא להיות שותף באמצעות הקשבה.

מפגש שני: יונה ושלושת הצעירים

שלושה בחורים שיכורים מנסים לנצל את יונה להסעה בסכום מגוחך. יונה מסכים ובלבד שישיג קרבה אנושית ומעט הקשבה. בדרך, השלושה לועגים לו, מקללים אותו, מאיצים בו לנסוע ואף מכים בעורפו. למרות יחסם העיון, הם מפיגים מעט את בדידותו של יונה והוא מתפתה ופונה אליהם כדי לספר להם על אסונו. “כולנו נמות”, כך מגיב הגוץ שבחבורה באופן בוטה ומתנכר. יונה מנסה ומגמגם עוד משפט או שניים הקשורים במות הבן אך בינתיים הם מגיעים למחוז חפצם ונוטשים אותו עם סיפורו. בולט במיוחד יחסו של הגוץ הגיבן ליונה. כמי שמצוי בתחתית הסולם החברתי ונאלץ לעמוד במהלך הנסיעה לאחר שחבריו הגבוהים והחזקים ממנו דחו אותו –  מתגלה כדמות אטומה ובלתי רגישה. זהו אבסורד מכיוון שדווקא הוא, שאמור להיות רגיש וקשוב יותר ליונה, לא רגיש לבעיה האנושית שלו ונוהג בו בזלזול מופגן במיוחד ואף באלימות של ממש.

יונה מתבונן באנשים סביבו ומקווה שלפחות אחד מהם יעצור לרגע ויאות להקשיב לו. הציור הלשוני לפיו אילו היגון היה נוזל בתוך ליבו של יונה, ואילו חזהו היה נבקע לשניים, היה היגון מציף את העולם כולו, ממחיש עד כמה יגונו של יונה רב.

מפגש שלישי: יונה והחצרן

יונה רואה בצד הדרך חצרן ומנסה לפתוח איתו בשיחה על-ידי השאלה “מה השעה?” היוזמה של יונה נתקלת בחומת אטימות בצורה. החצרן נוזף ומזרז את יונה לעזוב את המקום.

מפגש רביעי: יונה והעגלון הצעיר בפונדק

יונה מגיע לפונדק, מקום בו מתקבצים עגלונים רבים כמותו למנוחת הלילה. הוא חושב על כך שלא הרוויח די כסף על-מנת להאכיל את סוסתו. הוא פוגש בפונדק עגלון צעיר שבדיוק התעורר משנתו כדי לשתות. יונה מנסה לספר לו על מות בנו, אך העגלון הצעיר מכסה מיד את פניו וחוזר לישון. ניסיון השיחה הכושל עם העגלון הצמא למים מסמל את הניסיון לקשר ושוב, את האטימות עמה מתמודד יונה. כשם שהעגלון הצעיר צמא למים, כך צמא יונה לקשר על מנת לפרוק את יגונו.

 

מפגש חמישי: יונה וסוסתו

כאבו של יונה גדול מנשוא. הוא לא יכול להרהר לבדו בבנו, לכן מבקש לדבר אל סוסתו. הוא פורק את עומס יגונו. ניכר ביונה שהוא מבין שאין הסוסה מהווה שותפה הולמת לשיח עמו, על כן הוא “מתרגם” את כאבו לשפת עולמה שלה. הוא מבקש ממנה שתדמיין איך היתה מרגישה לו הסייח שלה היה מת. הסוסה מגלה סימני תגובה אנושיים: עיניה בורקות, היא נושפת על ידיו, נראה שהיא מקשיבה, תוך לעיסת קש. מבחינתו של יונה, היא יכולה להזדהות ולהבין את המועקה שלו. זהו המפגש היחידי המסייע ליונה לפרוק את אשר על ליבו.

המפגשים השונים:

המבנה, שחוזר על עצמו, משמעותו הדגשה: מצבו של יונה חמור, הוא מצוי במצוקה נפשית והוא ניצב מול האטימות האנושית שמקיפה אותו בעיר הגדולה. חזרה על ניסיונות וכישלונות מדגישה הן את הצורך הנואש של יונה באוזן קשבת והן את אטימותה של החברה האנושית, שאינה קשובה לבדידותו ומצוקתו של היחיד. איש איש – עסוקים כולם בענייניהם והם אדישים ומחוסרי עניין בנוגע למצוקות של אחרים.

אנלוגיה בין דמותו של יונה לסוסתו:

יונה והסוסה דומים בשפת גופם. שניהם מכוסים בשלג ואינם זזים. שניהם באים מאותו מקום בכפר ומתוארים כעלובים וחסרי חן. הם נראים כשותפים לגורל בתמונת הסיום המצמררת. יונה מנסה להשליך את סיפור חייו על סוסתו באמצעות דימוי מות בנו למות סייח של סוסתו. כך נוצרת הקבלה בין השניים המקרינים אנושיות על רקע ניכור ואטימות השולטים בסביבה החיצונית שלהם.

אנלוגיה ניגודית בין יונה והסוסה לבין אנשי העיר:

יונה וסוסתו נעים בקצב איטי בעוד שאנשי העיר נעים במהירות. יונה מדבר באיטיות ובגמגום בעוד שאנשי העיר מדברים בצורה מהירה ועניינית. יונה מנסה ליצור קשר עם הנוסעים בעוד אלו מבטלים כל ניסיון שכזה. הסוסה מקשיבה ליונה הפורק את יגונו בניגוד חד לבני-האדם המתעלמים. הניגודים בין יונה לבין ההמון מסביב מדגישים את האנושיות שלו ובאופן אירוני גם של סוסתו בניגוד צורם וכואב לשאר אנשי העיר. האטימות והניכור המאפיינים את החברה בעיר הגדולה, הם המונעים מיונה להשתחרר מתחושת המועקה ומוטיב היגון מופיע לאורך הסיפור כולו. יש לזכור כי נוסף על יגונו בהתייחס למות הבן, נתון יונה בדאגות הקשורות בפרנסה, שלומה של הסוסה ושלומה של משפחתו שנותרה בכפר. יונה כורע תחת העומס הנפשי ולכן זקוק כל-כך לשיחה אנושית.

האנלוגיות, מדגישות את הביקורת המופנית כלפי החברה בעיר הגדולה: אפילו הבהמות “אנושיות” יותר מאנשיה. והיכן “מותר האדם מן הבהמה?”  הסיפור מציג תמונה קודרת ביותר של העיר הגדולה הבולעת אל קרבה את האדם הבודד, הנתון במצוקה ומשתוקק לנחמה. האירוניה הזועקת מעצם הניגוד בין הסוסה האנושית לבין בני-האדם המתבהמים מכוננת את הביקורת החברתית העומדת במרכז היצירה: ההמון מתואר במושגים של “מערבולת, המוצפת אורות פלצות, שוקקת טרטור אין-קץ ורוחשת אנשים אצים-מתרוצצים בלי הרף”. החברה האנושית מוצגת כגוש אנונימי הצועק ומגדף וסוגר מכל עבר על האדם הקטן, חסר-ההגנה ורדוף היגון. לכאורה, חייו של יונה נטועים בזמן ומיקום ריאליסטיים וספציפיים, אך למעשה הוא שייך לכל מקום ולכל זמן. יונה לא מוצא נפש חיה לדבר אליה – שכן כל אדם בעיר שקוע בעצמו ואיננו מוכן להקשיב לזולתו. יגונו של יונה הוא יגון של כל אדם, שאין לו אדם אחר שמעוניין בו. כך זוכה היצירה הזאת למשמעות אוניברסאלית, המתריעה מפני חברות אנושיות המבטלות את היחיד ומקדשות ערכים של אגואיזם, דורסנות, אטימות וניכור אנושי.