עידן
גורג היה בן 20 והוא עזב את הבית ספר שלו בגיל 16 בגלל דחף.
הוא שנא את בית הספר בגלל שהמורים שלו לא כיבדו אותו וגם בגלל שאינו היה מסוגל להתמודד עם החומר.
נראה כאילו הוא צריך תוכנית לימודית מיוחדת, אבל הוא לא היה יכול לקבל אותה.
לכן הרגיש משועמם והשאיר הכל מאחור.
הוא התבייש בכך שאין לו השכלה רשמית.
אבל האופי שלו לא היה חזק מספיק להתמודד עם מצב שבו סטודנטים וילדים לומדים יחד.
היה לו עוד קושי: הוא לא היה יכול לקבל עבודה מפני שלא סיים את הלימודים בתיכון.
לכן לא היה לו כסף לבלות חוץ מכמה דולרים שאחותו הגדולה סופי נתנה לו מידי פעם.
גורג גר בדירה מעל האטליז.
זו הייתה שכונה של אנשים רגילים, חלקם היו מהגרים, הבאים ממדינות שונות.
גורג נהג להסתובב לבד בבית (ללא מעש), מקשיב למשחקי כדור ברדיו ולפעמים הוא קרא מגזינים או עיתונים שסופי הביאה איתה מהקפיטריה.
הוא רצה שיהיה לו תחביב או לעשות משהו בעל ערך, מפני שהוא לא יצליח להמשיך במחשבה של לא לעשות כלום.
גורג הרגיש מדוכא ואומלל.
הוא לא היה יכול לעמוד ברכה האומללה של החיים.
הוא התבייש ללכת ברחוב, וכלל אל דיבר עם מכרים.
לכן נשאר בחדרו במהלך היום, היה נראה כאילו לגורגד יש תסביכי נחיתות.
כאשר החשיך הוא היה יוצא לרחוב והולך לפרק מבודד משאר העולם על ידי מעקה ברזל.
הפרק היה המקלט שלו.
הוא היה ירוק ופורח לא כמו השכונה שלו שהייתה צפופה מסולעת ואפורה.
הוא הרגיש במצב רוח מרומם ונהג לעשות מדיטציה ולחלום על החיים שהיה רוצה שיהיו לו.
הוא דמיין את עצמו חי בשכונה יוקרתית, עם בתים רחוקים זה מזה, הוא ראה את עצמו כאדם עם כסף עבודה אישה והכי חשוב כבוד.
אך בחצות הלילה הוא חזר למציאות העצובה שלו.
יום אחד פגש גורג במיסטר קטנזרה ששאל אותו מה הוא עושה במהלך הקיץ.
גורג נתן כבוד למיסטר קטנזרה שחשב שהוא שום דבר מלבד change maker.
אף על פי כן הוא היה שונה מאנשים אחרים בשכונה.
בעיני גורג הוא היה משכיל ורחב אופקים למרות שלא היה לו השכלה פורמלית.
הוא נהג לשבת ברחוב ולקרוא את העיתון מהעמוד הראשון ועד האחרון, בעוד שאשתו מתבוננת בו מביט מבעד לחלון.
כאשר מיסטר קטנזרה שאל את גורג מה הוא הולך לעשות בקיץ גורג התבייש להודות שהוא לא עושה כלום.
אז הוא ענה בספונטנית שהוא קורא הרבה כדי להגביה את השכלתו, השקר הזה הולך לגרום לגורג הרבה בעיות בעתיד.
מסטר קטנזרה הפיץ את השמועה שגורג קורא, וגורג הרגיש מאושר בכל מקום שהלך.
אנשים חייכו אליו ולחששו כי זהו ילד טוב.
אפילו אחותו סופי נתנה לו קצבת דולרים שבועית.
מצב רוחו של גורג היה מרומם, הוא הרגיש שאנשים מכבדים אותו.
הוא הפסיק להתחבאות בחדרו כל היום, במקום הוא שוטט ברחוב, אפילו הפסיק ללכת לפארק כי אינו צריך אותו יותר.
כולם השתנו, האנשים לא נראים נורא כמו שנראו לפני, אפילו השכונה נראתה טובה יותר (זה היה השתקפות של רגשותיו הפנימיים).
פעם אחת גורג פגש את מסטר קטנזרה כשהיה שיכור.
מסטר קטנזרה לא שלט בעצמו או במה שאמר או במה שהרגיש, כלומר אמר את האמת.
הוא רמז שהוא יודע שגורג לא קורא כלל, מה שהיה רע מאוד.
הוא אתגר אותו, הוא התייחס אליו כמו אל ילד קטן (הוא רצה לתת לו ניקל לקנות לימון עם קרח), והוא הזהיר את ג’ורג’ שלא יעשה את אותה הטעות שהוא עצמו עשה, נראה כאילו מסטר קטנזרה התייחס לכך שאין לו לימודים פורמליים.
גורג הרגיש שוב במצב רוח ירוד, השכונה כבר לא נראה טובה הוא חשש מהתגובה של הציבור כשיגלו שהוא כלל לא קורא, לכן הוא נעל את עצמו שוב בחדרו.
עכשיו גורג הרגיש לכוד, הוא היה נבוך מבולבל ומתוסכל, מה הוא היה יכול לעשות?.
הוא ידע שאינו יהיה מסוגל לעמוד בלעג של השכנים כשהוא יפגוש בהם.
הקיץ היה חם והחדר של גורג היה מחניק, האווירה שהייתה היא השתקפות של עולמו הפנימי.
.הוא הרגיש חום, חוסר אונים ואומללות כאילו הוא כלוא בכלא שממנו הוא לא יכול לברוח.
יום אחד הוא לא היה יכול לסבול את החום ולכן יצא וטייל ברחוב, לפתע ארע דבר מוזר.
התגובה של הציבור הייתה מדהימה, במקום ללעוג לו הל לחששו עם הוא כבר סיים לקרוא את כל מאה הספרים.
הוא התאושש באופן מיידי מהדיכאון שלו, שהבין כי מסטר קטנזרה הפיץ עוד שמועה. עכשיו ג’ורג’ הבין עד כמה הוא זקוק לכבוד הוא ידע שהוא צריך להצדיק את המוניטין שלו אחרת הוא לא יוכל ליהנות מהחיים, אז הוא הלך לספריה והתחיל לקרוא.
סיכום A Summer’s Reading באנגלית
George was a twenty-year-old neighborhood boy who had quit school at sixteen on an impulse. He didn’t like school because the teachers didn’t respect him and because he could not cope with the material. It seems that George needed special tuition, but as he could not get it, he felt bored and left eveything behind.
He was ashamed of not having a formal education, but his character was not strong enough to handle a situation that involved sitting and studying with younger kids. He had a further difficulty: he could not get a job because he had not graduated from high school. So, he had no money to spend except for a few bucks that were given to him by his older sister, Sophie, every now and then.
George lived in a flat above a butcher. It was a neighborhood of ordinary people, some of whom were immigrants, coming from different countries. George used to hang around in the house, listen to the ball games on the radio and sometimes read magazines or newspapers that Sophie had brought home from the cafeteria. He would like to have a hobby or do something worthwhile, but he could never pull himself together to do anything.
George felt very depressed and miserable. He could not stand his miserable way of life. He was ashamed to walk in the street, and he did not talk to any of his acquaintances, so he stayed in his room during the day time. It seems that George had an inferiority complex.
When it got dark, he went out to a park that was isolated from the rest of the world by an iron railing. That park was his refuge. It was green and blooming in contrast to his neighborhood that was crowded, stony and gray. He felt elated there, as he used to meditate and dream about the life he would like to have. He imagined himself living in an exclusive neighborhood, with houses far from one another. He saw himself as a person with money, a job, a girl and, above all, respect. At midnight, he went back home, to his sad reality.
Once, George met Mr. Cattanzara, who asked him what he was doing during the summer. George respected Mr. Cattanzara though he was nothing but a change maker. Nevertheless, he was different from the other people in the neighborhood. In George’s eyes, he was very educated and broad-minded although he had no formal education. He used to sit in the street and read the newspaper from the first page to the last, while his wife was watching him, looking out of the window. As Mr. Cattanzara asked George what he was doing, George was ashamed to admit that he was not doing anything, so he spontaneously answered that he was reading a lot to pick up his education. This lie was going to cause George very much trouble in the future.
Mr. Cattanzara spread the rumour that George was reading, and George felt approval wherever he went. People smiled at him and whispered that he was a good boy. His sister Sophie even gave him an allowance of a dollar a week. George felt elated. He felt that people respected him. He stopped hiding in his room all day; instead he wandered in the streets. He even skipped the park, as he didn’t need it any more. Everything changed. The people didn’t seem as awful as they had been before, and even the neighborhood seemed nicer. (It was a reflection of his inner feelings).
Nevertheless, this good time couldn’t last for ever. George had to justify his reputation. He was afraid to encounter Mr. Cattanzara for he feared that the change maker might ask him questions about the books he was supposed to be reading. So, he began to avoid him. He began to feel obsessed and he was helpless as he didn’t know how to solve the embarrassing problem.
Once, George met Mr. Cattanzara while the latter was drunk. Not being sober, Mr. Cattanzara didn’t control himself and said whatever he felt like, namely the truth. He implied that he knew that George wasn’t reading at all, which was very bad. He challenged him, treating him like a small child (he wanted to give him a nickel to buy a lemon-ice with), and he warned George not to make the same mistake he himself had made. It seems that Mr. Cattanzara referred to his not having completed his formal education
.
George felt down again. The neighborhood didn’t seem as good as it had seemed before. He was afraid of the reaction of the public when they found out that he was not reading at all, so he locked himself in his room again. Now George felt trapped. He was embarrassed confused and frustrated. What could he do? He knew he would not be able to stand the mockery of the neighbors when they met him.
The summer was hot and his room was stiffling. This atmosphere was again a reflection of his inner world. He felt hot, helpless and miserable as if confined in a prison from which he could not escape
.
One day, not being able to stand the heat, he left his room and went into the street. Surprisingly, a strange thing happened. The reaction of the public was astonishing. Instead of mocking him, they whispered that he had already finished reading the one hundred books. He immediately recovered from his depression, realizing that Mr. Cattanzara had spread that second rumour. Now George realized how much he needed respect, and he knew that he had to justify his reputation, otherwise he would not be able to enjoy life. So he pulled himself together and went to the library to read.
