עידן
מייסד האסלאם היה מוחמד. הוא קרא לתושבים להפסיק לעבוד אלילים ולהאמין באללה במקום. תושבי מכה רדפו את מוחמד ומאמיניו כי הם לא קיבלו את דבריו ולכן, היגר מוחמד ממכה ליתרב שם קיבל מקלט והחל להפיץ את האסלאם. מוחמד לא השאיר אחריו בן וכאשר הוא מת החל מאבק ירושה על ההנהגה. לבסוף נבחר חותנו של מוחמד (ממכה – מאמיניו הראשונים) והוא קיבל את התואר חליף. תחילה שלטו בית אומיה (בן דודו) ובירתם בדמשק ואחר כך שלטו בית עבאס (חותנו) ובירתם בבגדד. החליפים יצאו למסעות כיבוש, הפכו ערים קיימות לערים מוסלמיות והקימו ערים מוסלמיות חדשות.
הגורמים שסייעו לייסודן של ערים חדשות באימפריה המוסלמית ולחיזוקן של הערים הקיימות:
- גורם פוליטי: הערים הוקמו כאמצעי לחיזוק השלטון והחליף קבע לעצמו עיר בירה.
- גורם דתי: השליטים ראו בעיר גורם חשוב בהפצת התרבות המוסלמית. העיר הייתה מרכז דתי ותרבותי.
- גורם כלכלי: כיבושי האימפריה המוסלמית יצרו יחידה כלכלית גדולה שכללה מסחר בינלאומי דרך הים והיבשה.
צמח מעמד ביניים ומעמד גבוה של סוחרים שחיזק את האימפריה מבחינה כלכלית. התפתחות זו הפכה את הערים למוקד משיכה ולכן הערים גדלו מבחינה דמוגרפית.
המעמד המשפטי של היהודים בערים המוסלמיות:
היהודים נחשבו לעם הספר מכיוון שהם חוו התגלות אלוהית, קיבלו את התנ”ך וכי הם מאמינים באל אחד. הם הוגדרו כ”בני חסות” בכל רחבי האימפריה והיחס אליהם מצד המוסלמים היה טוב מן היחס שהעניקו לעובדי האלילים. מעמד זה העניק להם הגנה מצד השלטונות והיתר לאוטונומיה קהילתית ודתית. יתרונות מעמד זה היו המשך קיום אורך חיים יהודי תחת שלטון מוסלמי, אפשרות להתארגן בקהילות משלהם והגדרה ברורה של זכויותיהם וחובותיהם ללא תלות בשליט המקומי. לצד הזכויות היו ליהודים גם חובות: הם היו צריכים להכיר בעליונות האסלאם והיו כפופים למערכת של תקנות שנועדה להשפילם. מעמדם היה מעוגן בחוקי החליף עומר השני שנקראו חוקי עומר. חוקי עומר אפשרו את האוטונומיה אך בעצם נועדו גם הם להשפיל את היהודים. בין החוקים כתוב כי ליהודים אסור ללמוד את הקוראן, לרשת מוסלמי, להעיד נגד מוסלמי בבית משפט וכדומה.. חוקי עומר לא נשמרו בהקפדה והדבר היה תלוי זמן ומקום. למרות ההשפלה, היהודים ראו את השלטון המוסלמי כשלטון נוח, בהשוואה ליהודים באירופה באותה תקופה שהיו רדופים.
השיקולים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בייסודה של בגדד כבירת הח’ליפות העבאסית:
- שיקולים כלכליים: בגדד נמצאת על דרכי מסחר ראשיות ויש בה אקלים נח.
- שיקולים צבאיים: לשליטים הי קל יותר לשלוט על רחבי האימפריה כי בגדד הייתה במרכז.
- שיקולים פוליטיים: החליף מעבאס רצה להקים בירה רחוק מדמשק שבה התרכז עיקר התמיכה של בית אומייה.
- שיקולים חברתיים: החברה העבאסית התבססה על סוחרים ואנשים משכילים, ובעצם גרמה לביסוס אימפריה חזקה.
חיי היום יום בבגדד החלוקה לרבעים, סוגי הבתים, מעמדות, בעיית המים ודרכי ההתמודדות איתה:
בגדד הייתה מורכבת מרבעים, בהם חיו קבוצות תושבים שהיו שונות זו מזו. בין הרבע הסוני לרבע השיעי הייתה מתיחות רבה.
מעמד האישה: הגבר שלט בתא המשפחתי, והאישה הייתה חייבת אפוטרופוס גבר. האישה הייתה מחויבת לציית לבעלה ובמידה ורצה הוא היה יכול לגרש אותה.
מעמד העבדים: העבדות הייתה נפוצה, מותר היה להחזיק עבדים, למכור אותם ולהעביר אותם.
בתי מגורים: הבתים נבדלו על פי רמת החיים, היו שכונות של עשירים ושכונות של עניים. אספקת המים נעשתה על ידי תעלות שעברו בסמוך לרחובות העיר ששימשו גם למעבר סירות שהובילו מוצרי מזון ושתייה.
החמאם: שימש לצורכי היגיינה אישית, לצורכי היטהרות דתית ולצורכי בילוי.
בגדד כמרכז תרבותי של העולם המוסלמי במאות ה־-9 וה־-10 והביטויים לכך:
הגורמים להיותה של בגדד כמרכז תרבות: שפע כלכלי שאפשר הפניית משאבים לטובת עיסוק רוחני, נכונות החליפים להפנות משאבים לטובת טיפוח התרבות והמדע, מיקומה במרכז האימפריה שאליה זרמו אנשי רוח רבים, טיפוח אידיאל האדב: הצבעה על אצילות, נדיבות, נימוסים וחינוך מעולה. האדב היה איש אשכולות בקיא בשירה, במדע וכו’.. בני התקופה שאפו לרכוש ידע בתחומים שונים כדי לבסס את מעמדם החברתי.
ביטויים לבגדד כמרכז תרבותי:
- הקמת מרכזי לימוד בבגדד: ריבוי בתי ספר ומרכזי הלימוד בהם למדו נושאים מגוונים.
- בית החכמה: ספרייה גדולה, מפעל לתרגומים ומצפה כוכבים.
- האחים הטהורים: אגודה סודית של פילוסופים אשר פירשו את הקוראן ע”פ עקרונות הפילוסופיה הנאו-אפלטונית.
- התפתחות המדעים בבגדד: בבגדד התפתחו המדעים השונים בהם מתמטיקה ואסטרונומיה.
- תנועת מועתזילה: תנועה זו הייתה תנועה דתית שדגלה בהוכחה שכלית לדת.
הקהילה היהודית בבגדד:
מוסדות ההנהגה של הקהילה היהודית היו ראש הגולה (ייצוג חוץ ופנים) וראשי שתי הישיבות סורא ופומפדיתא (ייצוג פנים).
ראש הגולה: המנהיג שעמד בראש הקהילה היהודית. ראשי הגולה היו מצאצאי דוד ולכן זכו לכבוד מטעם החליף. ראשי המשפחות החשובות הם אלו שמינו את ראש הגולה והחליף אישר את מינויו. ראש הגולה היה האישיות הבכירה המוסמכת ע”י השלטון המוסלמי. כלפיי חוץ הוא ייצג את הקהילה בפני החליף והעביר לו את מס הגולגולת וכלפי פנים השתתף במינוי גאונים, מינה דיינים לבתי המשפט של היהודים ושפט בעניינים הקשורים לקהילה.
ראשי הישיבות: כל ישיבה הייתה ממונה על הקהילה היהודית באזור גיאוגרפי אחר. ראשי הישיבות מונו על ידי חכמי הישיבה בשיתוף ראש הגולה. תפקידיהם כללו הוראה וניהול הישיבה, שיפוט הכולל סמכויות ענישה, פסיקת הלכה ומינוי בעלי תפקידים בקהילה. ראשי הישיבות סייעו לחזק את הקשר בין המרכז בבבל לבין הקהילה המפוזרת באימפריה באמצעות הנוהג של ירחי כלה ושות”ים.
ירחי כלה: פעמיים בשנה הצטרפו אל תלמידי הישיבה יהודים מן השורה שבדרך כלל עבדו לפרנסתם. הנוהג של ירחי כלה תרם לאחדות העם היהודי ולשמירה על קשר בין היהודי לדתו.
שות”ים: היהודים שלחו שאלות בנושא הלכה אל אחת הישיבות בבגדד. הגאון היה דן בשאלה עם תלמידי הישיבה ולבסוף פוסק הלכה ושולח תשובה בחזרה לקהילה. בדרך בין בגדד לקהילה, היו הקהילות השונות קוראות את התשובה של הגאון ופועלות לפייה.
רבי סעדיה הגאון: התמנה לראש ישיבת סורא למרות שלא היה בן לאחת מ-6 המשפחות המיוחסות בבגדד. ראש הגולה באותו זמן החליט למנות אותו בשל הצטיינות בתורה ומתוך תקווה שמינוי אדם בעל שיעור כזה יסייע לחזק את מעמדה של ישיבת סורא שהייתה בשפל באותה תקופה. הרס”ג כתב ספרים וחיבורים ובהם: תרגם את התנ”ך מעברית לערבית, חיבר מילון עברי ערבי, חיבר סידור תפילה אחיד וכו.. הוא עשה זאת בכדי לאפשר לקהילה היהודית להמשיך לשמור על זהותה היהודית באימפריה המוסלמית – לא ידעו עברית ובלי תרגומיו לערבית היו מאבדים את המסורת והזהות היהודית כי לא הייתה להם דרך לגשת אלייה.
