סיכום אזרחות לבגרות – מהי דמוקרטיה

ערכי היסוד של הדמוקרטיה

*האדם כערך מרכזי- על פי ההשקפה הדמוקרטית, האדם הוא ערך מרכזי העומד בפני עצמו: הוא בן חורין ובעל זכויות אנוש הידועות בשם “זכויות טבעיות”. השקפת העולם הדמוקרטית מבוססת על רעיונות תנועת ההשכלה שגובשו במאות ה- 17 וה- 18. על פי תפיסות אלה, בני אדם נולדו שווים, ועם בריאתם ניתנו לכל אחד מהם “זכויות טבעיות” המבטיחות זכויות בסיסיות של חיים חירות ורכוש לכל אדם באשר הוא אדם, בכל מקום ובכל זמן.

התפיסה הדמוקרטית קובעת גם שהאדם הוא יצור רציונאלי, בעל תבונה ומוסרי ולכן הוא יכול להחליט החלטות הנוגעות לו בכוחות עצמו. מכאן שהוא יכול להחליט בעצמו מהו השלטון הרצוי לו. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא עצם קיום ההליך הדמוקרטי.

*ערך החירות – ערך יסוד בדמוקרטיה שממנו נגזרות זכויות האדם, זכויות טבעיות. לפי ערך החירות כל בני האדם חופשיים, בני חורין, יצורים אוטונומיים ובעלי תבונה. משמעות החירות היא שלכל אדם יש את הזכות לבקש את טובתו על פי דרכו, כל עוד הוא אינו מנסה למנוע מאחרים את טובתם ואינו מפריע להם להשיג את טובתם. כלומר, יש לתת לכל אדם את הרשות לנהל את חייו באופן הנראה לו, ואין להכריח אותו לנהל את חייו באופן הנראה לשאר בני האדם. בנוסף, זכותו של אדם להשתמש בחירותו כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולהגשים את שאיפתו לחיות חיי אושר.

*ערך השוויון –מכיוון שכל בני אדם נולדו שווים, המשמעות היא שלכל בני האדם יש זכות שווה לממש את זכותם לחרות. אך כדי שאדם יוכל לממש את זכותו לחירות וכדי שהוא יוכל לממש את הפוטנציאל הטמון בו על המדינה לדאוג לכל אחד מאזרחיה לתנאי קיום בסיסיים.

(יש לשים לב שקיים מתח בין ערך החירות לערך השוויון. מצד אחד, לכל אדם יש החירות לממש את עצמו, מצד אחר, קיים הצורך של המדינה לדאוג לכלל אזרחיה, לפעמים על חשבון החירות של פרט מסוים או של קבוצת פרטים).

*האמנה החברתית-מדובר ברעיון פילוסופי/ תיאוריה : כל מדינה דמוקרטית מבוססת על הסכם/חוזה לפיו האזרחים מסכימים לוותר על חירותם ומפקידים את סמכותם לשלוט בידי רשויות השלטון במסגרת מדינה שבה כולם(האזרחים והרשויות כאחד) מוגבלים מרצונם החופשי על ידי כללים וחוקים מוסכמים, ובתמורה לכוח שניתן להן, המדינה ורשויות השלטון מחויבות להגן על ביטחונם וזכויותיהם הטבעיות של האזרחים.

באמנה החברתית באים לידי ביטוי מספר עקרונות דמוקרטים:

עקרון שלטון העם- העם כריבון החליט מרצונו החופשי לכרות אמנה  ולציית לחוקי המדינה. בנוסף, העם כריבון  זכאי  להחליף את השלטון כאשר זה אינו ממלא את חובתו להגן על זכויותיו הטבעיות.

עקרון ההסכמיות-כדי שמדינה תוכל להתנהל למרות חילוקי הדעות בין מרכיביה, חייבת להתקיים הסכמה בין האזרחים והקבוצות על זכות קיומה של המדינה, על שמירת כללי המשחק הדמוקרטיים, ועל ערכיה המרכזיים.

כך גם על פי רעיון האמנה החברתית המדינה הדמוקרטית והציות לחוקיה ולרשויותיה מבוססים על הסכם.

עקרון הגבלת השלטון-האמנה מגבילה את השלטון כי ברגע שהשלטון  לא מגן על זכויות האדם , העם כריבון יכול להחליפו.

עקרון שלטון החוק –עקרון זה מתבטא  באמנה בכך שלפיה כולם מסכימים לציית ולהיות כפופים  לכללים וחוקים המגנים על זכויות כולם ולכן גם מחייבים את כולם- כולל את השלטון.

עקרון שלטון העם

עקרון יסוד בדמוקרטיה.

במשטר הדמוקרטי העם מורכב מכל  ציבור האזרחים במדינה. כלל האזרחים  הם הריבון ולכן הם  מקור הסמכות ומקור השלטון במדינה. האזרחים הם המנהלים את ענייני המדינה, אם באופן ישיר ואם באמצעות נציגיהם הנבחרים. נבחרי העם דואגים למימוש רצון העם. ריבונות העם נובעת מהרעיון של האמנה החברתית. הנציגים הנבחרים נושאים באחריות בפני העם-האזרחים  והאזרחים רשאים להחליפם, כאשר הם מועלים בתפקידם. מצד שני, על הבוחרים מוטלת החובה להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים  בדרכים מגוונות על מנת להשפיע על קבלת ההחלטות, מעבר להצבעה בבחירות אחת לארבע שנים.

עיקרון זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורה של דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה עקיפה.  

סוגי הדמוקרטיה:

* דמוקרטיה ישירה – שיטה שבה האזרחים מכריעים באופן אישי בנוגע לכל החלטה והחלטה. האזרחים שולטים בקבלת ההחלטות ומנהלים את ענייני המדינה ללא מתווכים או נציגים.

שיטה זו יכולה להתבצע  (לבוא לידי ביטוי) בשתי דרכים (ביטויים) : אסיפת עם ומשאל עם.

אסיפת עם –  שיטה שהייתה מקובלת בעבר, בעיקר ביוון העתיקה במאה החמישית לפני הספירה. כל אזרחי המדינה היו מתכנסים במקום אחד, בדרך כלל בכיכר העיר , דנים בכל הבעיות הקשורות בניהול המדינה ומחליטים, על פי העיקרון של החלטת הרוב. כיום שיטה זו כמעט ולא מקובלת בעיקר בגלל הקושי לכנס כל כך הרבה אזרחים ובגלל מספר הרב של הנושאים שבהם צריך לטפל במדינה המודרנית .

* דמוקרטיה ייצוגית או עקיפה – השיטה המקובלת בדמוקרטיות המודרניות . כלל האזרחים בוחרים בנציגים שלהם למוסדות השלטון ונותנים להם ייפוי כוח (מנדט) להחליט עבורם. הנציגים נבחרים בדרך כלל לתקופה מוגבלת ומוגדרת מראש .

הסיבות להנהגת דמוקרטיה עקיפה הן:

-המדינות המודרניות הן גדולות מאוד וכוללות מספר רב של אזרחים, ולכן מבחינה טכנית לא ניתן

לכנס את כל האזרחים כדי לקבל החלטות.(לכן יש צורך במספר נציגים מצומצם).

-כמות הידע והמידע הנחוצים לקבלת החלטות היא עצומה.(לכן יש צורך בנציגים בעלי ידע מתאים).

-הבעיות שהמדינה המודרנית מתמודדת איתן הן מורכבות, וזה דורש מיומנות ומקצועיות. לציבור הרחב אין את הכישורים לכך, ואין להם יכולת לרכוש מידע וידע בתחום הפוליטי. במדינות הדמוקרטיות כיום, רק חלק קטן מהאזרחים מעורב בצורה עמוקה בקבלת החלטות פוליטיות.

משאל עם – ביטוי מודרני מסוים  לדמוקרטיה הישירה. יש מדינות בהן נוהג השלטון לפנות לציבור האזרחים בשאלה שעוסקת בנושא ספציפי ולבקש את הכרעתו. השלטון מנסח שאלה שניתן לענות עליה בתשובה של בעד ונגד וציבור האזרחים מכריע בסוגיה. בדרך כלל נהוג לבצע משאלי עם רק בשאלות שהן מאוד מהותיות למדינה. נהוג להבחין בין משאל עם מייעץ ומשאל עם מחייב .

נימוקים בעד ונגד משאל עם

נימוקים בעד:

-זהו ביטוי אמיתי  לרצון האזרחים ומימוש ישיר של העיקרון הדמוקרטי הראשון “שלטון העם”.

-משאל עם מעודד השתתפות פוליטית ומעורבות של אזרחים בחיים המדיניים. האזרחים מרגישים מחויבים לתוצאות.

-משאל עם מהווה הזדמנות לקיום דיון ציבורי פתוח לגבי נושאים חשובים שעל סדר היום המדיני והפוליטי.

נימוקים נגד :

-הסמכות לקבל החלטות במדינה דמוקרטית היא של הרשות המחוקקת. משאל עם פוגע בלגיטימציה של הנבחרים לקבל החלטות .

-משאל עם אינו מאפשר למצוא פתרון של פשרה מפני שחייבים להכריע , בעד או נגד. מצב זה עלול להעצים קונפליקטים וחילוקי דעות ולפגוע בעיקרון ההסכמיות.

-ניסוח השאלות המשאל העם עשוי להטות את תוצאות המשאל.

-יש שאלות מורכבות שלא ניתן לענות עליהן בכן או לא.

-במדינות בעלות רוב לאומי אתני , דוגמת מדינת ישראל , בה נמצא רוב יהודי לעומת מיעוט ערבי, תוצאות משאל עם בנושאים לאומיים עלול להוביל לעריצות הרוב ולהחרפת השסע בין הלאומים.

(חוק יסוד: “משאל עם”  עבר בכנסת במרץ 2014–

החוק קובע כי כל ויתור על שטח ישראלי יהיה טעון אישור  של רוב רגיל במשאל עם. (“שטח ישראלי” חל על כל המדינה, כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן, אך לא על יהודה ושומרון). כסייג לחוק נקבע כי, אם ההסכם יזכה בכנסת לרוב של מעל 80 חברי כנסת, לא יהא צורך במשאל עם. השאלה שתוצג לבוחר במשאל העם תהיה “האם את/ה בעד או נגד ההסכם בין מדינת ישראל לבין [שמות הצדדים] שאישרה הכנסת ביום [תאריך אישור הכנסת]?, והוא ייערך בדיוק כמו בחירות לכנסת, כאשר במקום שמות מפלגה, על הפתקים יהא רשום “בעד” או “נגד”).

הבחירות הדמוקרטיות הבחירות-מאפיין בסיסי בכל סוגי הדמוקרטיות. זהו אמצעי פורמאלי להגבלת השלטון. הבחירות מאפשרות חילופי שלטון. באמצעותן הציבור נותן ציון לנבחריו וחורץ את דינם. הנבחרים מודעים לכך שהם נתונים לפיקוח ולביקורת וכך השליט אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו וחייב לגלות אחריות כלפי הציבור.

על מנת שהבחירות תהיינה דמוקרטיות באמת, הן חייבות לענות על מספר תנאים:

א. כלליות – לכל אזרחי המדינה הבוגרים, הזכות לבחור ולהיבחר /להשתתף בבחירות למוסדות הנבחרים במדינה ולרשויות השלטון בהתאם לחוק.

ב. חשאיות – זכותו של כל פרט לשמור את דעותיו לעצמו. איש מלבד הבוחר אינו צריך לדעת כיצד בחר. המטרה למנוע הפעלת לחץ לא הוגן של גורמים שונים על הבוחרים (החשאיות מושגת באמצעות ההצבעה מאחורי פרגוד, מעטפה אטומה).

ג. מחזוריות – הבחירות מתקיימות במרווחי זמן ידועים וסדירים הקבועים בחוקכדי למנוע עריצות השלטון.

ד. שוויוניות – כל קול שווה, כלומר לכל קול משקל שווה ולכולם זכות הצבעה שווה.

ה. התמודדות חופשית/הוגנת– הבחירות מאפשרות תחרות הוגנת המבוססת על חירויות וזכויות פוליטיות (במיוחד חופש הביטוי וחופש ההתאגדות).בין המתמודדים חייבת להתקיים תחרות הוגנת תוך שמירה על חירויות יסוד כמו  חופש הביטוי, חופש התאגדות פוליטית ועקרון הייצוגיות.

* בבחירות באים לידי ביטוי העקרונות הדמוקרטים הבאים: עקרון הפלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, עקרון הגבלת השלטון, עקרון שלטון העם , עיקרון השוויון ועיקרון החירות.

נהוג להבחין בין שני סוגי ממשל עיקריים:

ממשל פרלמנטרי – צורה/סוג של ממשל ייצוגי. העם הריבון בוחר רק את נציגיו לרשות המחוקקת ומעביר לידיהם את כל הסמכות השלטונית (לפרק זמן קבוע מראש). הרשות המחוקקת – הפרלמנט – משאירה בידה את סמכות החקיקה ומתוכה “יוצאת” ממשלה שלידיה היא מעבירה את סמכויות הביצוע.

הממשלה, הרשות המבצעת, שואבת את כוחה מהפרלמנט ותלויה בו. פעילות הממשלה תלויה בקיומו של רוב בפרלמנט התומך במדיניותה. הפרלמנט יכול להביע אי אמון בממשלה ולהביא לסיום תפקידה (להפיל את הממשלה).

ממשל נשיאותי – צורה/סוג של ממשל ייצוגי. העם-האזרחים בוחרים פעמיים: העם הריבון בוחר נציגים לרשות המחוקקת וגם בוחר ישירות את נציגו לרשות המבצעת. הנשיא הנבחר הוא המחזיק בסמכויות הביצוע שהועברו לידיו ישירות על-ידי העם הריבון. הנשיא, הרשות המבצעת, אחראי כלפי העם והמשך כהונתו אינו תלוי ברשות המחוקקת. עם זאת, קיימת מערכת של איזונים ובלמים בין שתי הרשויות. מערכת זו מגבילה במידת מה  את הנשיא ומחייבת אותו לקבל את רשות בתי המחוקקים לפעולות מסוימות (יציאה למלחמה, תקציב המדינה, הוצאות חריגות ועוד).

שיטת הבחירות לכנסת בישראל ומרכיביה:

שיטת בחירות ארצית – כל הארץ מהווה שטח בחירה אחד. לצורך חישוב תוצאות הבחירות. המשמעות היא שהבחירות נערכות בכל הארץ באותו יום, ושבכל הקלפיות בארץ מתמודדות אותן רשימות של מועמדים. מפלגות המשתתפות בבחירות מתייחסות במצען בעיקר לבעיות במישור הארצי.

שיטת בחירות רשימתית – בשיטה זו כל מפלגה עורכת רשימת מועמדים לפרלמנט והאזרחים בוחרים ברשימת המועמדים כולה .אין אפשרות להוציא חלק מהם.(כמו רשימת הליכוד, העבודה וכו’).הדרכים הרווחות לקביעת הרשימה: בחירות מקדימות (פריימריז),בחירות במוסדות המפלגה, ועדה מסדרת, ראש רשימה.

שיטת בחירות יחסית – על פי שיטה זו ניתן ייצוג בפרלמנט לרוב הקבוצות במדינה. מספר המושבים של כל אחת מהמפלגות המיוצגות בפרלמנט הוא יחסי למספר הקולות שבהם זכתה כל מפלגה בבחירות. החישוב נעשה לפי מספר המצביעים בבחירות או לפי הקולות הכשרים בלבד-בתנאי שהמפלגה עברה את אחוז החסימה. יש התאמה בין התמיכה שהמפלגה זוכה לה בציבור לבין ייצוגה במוסדות השלטון. לדוגמא: אם רשימת הליכוד לכנסת זכתה ב 10% מקולות המצביעים ,היא תקבל גם כ 10% מהמושבים בכנסת , כלומר 12 חברי כנסת.
*אחוז חסימה – במדינות שבהן מתקיימות בחירות יחסיות נהוג לקבוע אחוז חסימה שפירושו: אחוז מסוים מכלל הקולות  של המצביעים בבחירות לבית הנבחרים, שעל המפלגה לזכות בו כדי לקבל ייצוג כלשהו פרלמנט. זהו אמצעי המגביל את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט. אחוז החסימה משתנה ממדינה למדינה.

בארץ אחוז החסימה נקבע על  3.25 אחוזים  מכלל קולות המצביעים שהם כ-4 מנדטים .(לפי חוק המשילות שנחקק במרץ 2014).

סוגי תפיסות דמוקרטיות – אופי וזהות אזרחית של מדינה:

דמוקרטיה ליברלית – אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית  ודמוקרטיה רב-תרבותית.

שלוש תפיסות שונות משפיעות על הגדרת אופייה וזהותה האזרחית של המדינה הדמוקרטית:

דמוקרטיה ליברלית-אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית ודמוקרטיה רב-תרבותית.

לכל סוגי התפיסות הדמוקרטיות בסיס משותף. כולם מניחים שהעם [הדֶמוֹס] הוא מקור הסמכות השלטונית במדינה, מדגישים את חשיבותה של ההשתתפות הפוליטית ומכאן גם את חשיבותו של השוויון האזרחי. כל המדינות הדמוקרטיות המודרניות מבוססות גם על ההכרה באדם כערך מרכזי;כלומר יוצאות מתוך נקודת המוצא הליברלית. ההבדל ביניהן הוא בדגש ובמשקל השונה שהן מעניקות לערכים אישיים, של הפרט, לעומת ערכים קבוצתיים ולעומת ערכים משותפים של הכלל. 

המרחב האזרחי במדינה הדמוקרטית מכיל שלושה מרכיבים: פרטים, קבוצות וקולקטיב [העם], והמדינה צריכה להתייחס לכל המרכיבים הללו ולשקלל ולאזן בין האינטרסים השונים שלהם.

התפיסות אינן נמצאות על פני רצף . אלו שלוש תפיסות עולם המדגישות אינטרסים שונים, ויכולות להשפיע, בו-זמנית, על התנהלותה של מדינה בסוגיות שונות.

דמוקרטיה ליברלית-אינדיבידואלית

השקפת העולם הליברלית שמה דגש על היחיד, האינדיבידואל, ונותנת מקום מרכזי לזכויותיו וחירויותיו של כל פרט.

תפקיד המדינה לאפשר לכל אזרח מימוש מרבי של רצונותיו וזכויותיו ללא התייחסות להשתייכותו האתנית-תרבותית.

כל אזרח או קהילה חופשיים לקבוע לעצמם את ערכיהם ואין זה מתפקידה של המדינה חקדם ערכים או מאפיינים תרבותיים..

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול להקשות על קיומה של מסגרת מאחדת, ועל יצירת תחושת זהות משותפת לאזרחי המדינה. דגש על האינטרס האינדיבידואלי בלבד עלול לפגוע גם ביכולתן של קבוצות בתוך החברה לשמור על ייחודן בשל העדר זכויות קבוצתיות.

דמוקרטיה רפובליקנית

השקפת העולם הרפובליקנית רואה את הפרט הן כיחיד והן כחלק מקהילה לאומית או אזרחית, ומדגישה את הטוב המשותף.

תפקיד המדינה  אינו מתמצה בחופש הפרט והיא נועדה גם כדי לאפשר את טובת הכלל ומימוש ערכי הקהילה המשותפים הנקבעים בתהליך הדמוקרטי. בדמוקרטיה רפובליקנית נשמרות זכויות הפרט של כל האזרחים, גם אלו שאינם שייכים לקבוצת הרוב הלאומית.

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול לפגוע באופן בלתי מידתי בחירויות הפרט ובזכויותיו, והוא מביא להדרה ולהחלשה של פרטים וקבוצות באוכלוסייה שאינם שייכים לקולקטיב הדומיננטי.

דמוקרטיה רב-תרבותית

השקפת העולם הרב-תרבותית רואה את הפרט הן כיחיד והן כחלק מקהילה-לאומית, אתנית-תרבותית או דתית.

תפקיד המדינה אינו מתמצה בחופש הפרט והיא נועדה גם כדי לתמוך בקהילות השונות המצויות בתוכה במידה שווה. התמיכה נעשית בעיקר באמצעות תקצוב הקבוצות השונות והנכחתן במרחב הציבורי.

יש להדגיש ברמה המדינתית את השוויון בין הקהילות השונות.

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול להקשות על קיומה של מסגרת מאחדת, ועל יצירת תחושת זהות משותפת בין האזרחים. כמו-כן יכול שיפגע בחירויות הפרט ובזכויותיו באופן בלתי-מידתי, שכן האינטרסים על פיהם פועלים הם אינטרסים קהילתיים שלעיתים מתנגשים עם האינטרסים הפרטניים של היחיד, בן הקבוצה.

שלוש התפיסות – דמוקרטיה ליברלית – אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית ודמוקרטיה רב-תרבותית – הן תפיסות המתייחסות כולן למדינות בהן מתקיים משטר דמוקרטי. מול תפיסות אלה קיימת גם גישה השוללת את הרעיון הדמוקרטי: 

אי קבלה של השקפת העולם הדמוקרטית פירושה שלילת הנחת היסוד בדבר ריבונות העם. גישות לא דמוקרטיות הן גישות שלפיהן הריבון עומד מעל העם, הציבור, והוא מקור הסמכות השלטונית במדינה. כאלה הן תפיסות דתיות [תיאוקרטיות] בהן האל הוא הריבון וכן תפיסות אוטוריטאריות / דיקטטוריות בהן הריבונות נתונה בידי שליט יחיד או קבוצה שלטת.

תרבות פוליטית דמוקרטית

ערכים, אמונות וצורות התנהגות המבטאים הזדהות עם עקרונות הדמוקרטיה.: השתתפות בבחירות ומעורבות אזרחית, קבלת הכרעת הרוב, הכרה בשלטון החוק, הפנמת ערכים של פלורליזם הסכמיות וסובלנות.

תרבות פוליטית דמוקרטית והחינוך אליה מחזקים את היציבות של המדינה הדמוקרטית. היא לא קיימת במידה שווה בכל הדמוקרטיות.

עקרון/ערך הפלורליזם-(ריבוי דעות וקבוצות).ערך/עיקרון דמוקרטי המכיר בקיומן בחברה של קבוצות השונות זו מזו במוצאן, דעותיהן, השקפותיהן, וצורכיהן, ומעודד /תומך בקיום ובביטוי של מגוון דעות /עמדות של אנשים או קבוצות בחברה. הפלורליזם נותן  לגיטימציה ומכיר בזכותה של כל קבוצה לשמור על ייחודה ועל השונות שלה ולפעול בהתאם להשקפת עולמה. כלומר לאפשר לה להתארגן ולפעול בתוך החברה למימוש זכויותיה וזאת על בסיס שוויוני.

פלורליזם בא לידי ביטוי בתחומים שונים:

התחום הכלכלי – ריבוי ארגוני עובדים ואיגודים מקצועיים הוא בסיס לקיום אינטרסים משותפים, כמו ארגון המורים, ארגון האחיות.

התחום החברתי – ריבוי ארגונים חברתיים, כשלכל אחד מהם מטרות משלו בתחום העשייה החברתית, כמו ויצ”ו, נעמ”ת.

פלורליזם במבנה החוקתי-מוסדי – שלוש רשויות נפרדות – המחוקקת, המבצעת והשופטת; וכן רשויות שלטון מקומיות בעלי אוטונומיה כזו או אחרת, כל אלו מאפשרים פיזור העצמה הפוליטית בין גופים שונים.

פלורליזם פוליטי – ריבוי מפלגות, אשר מטרתן להגיע לשלטון, בניגוד לארגונים ולהתאגדויות השונות.

כל אזרח רשאי להיות חבר במספר תחומים, ארגונים ואגודות ככל העולה על רוחו.

על מנת שעיקרון הפלורליזם יוכל להתקיים חייבים להתקיים גם שני עקרונות משנה:

עקרון/ערך הסובלנות – עקרון דמוקרטי/ערך המכיר בכבודו של האדם ובחירותו להיות שונה .קבלת השונה והענקת יחס מכבד לשונה או למי שדעתו ומנהגיו מנוגדים לדעתך, גם אם הדבר גורם לך סבל או התנגדות ואי נוחות. הימנעות מתגובות אלימות מילולית או פיזית בעת מחלוקת .הימנעות מהפעלת סמכות שלטונית כלפי עמדות ביקורתיות או מרגיזות. על מנת שעקרון הפלורליזם יוכל להתקיים עלינו לנהוג בסובלות כלפי “האחר” ולאפשר לו לבטא את דעותיו השונות. או כפי שהגדיר זאת וולטר, פילוסוף וסופר צרפתי במאה ה-18 :”אני שולל מכל וכל את מה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר את הדבר”.(משמע – אני לא מסכים עם הדברים של האחר, אך מחובתי הדמוקרטית לדאוג שהוא ישמיע אותם, גם אם הם נוגדים את דעותיי, האינטרסים שלי או את מצפוני(

חשיבותה של הסובלנות במדינה דמוקרטית היא רבה:

מאפשרת לכל אדם לממש את זכויותיו (חופש ביטוי, חופש התארגנות וכו’.)

מאפשרת פעילות פוליטית חופשית.

חושפת את האזרחים לדעות של הקבוצות השונות בחברה.

מעניקה לגיטימציה לדעות של קבוצות בחברה שאינן שותפות בשלטון, וכך מאפשרת חילופי שלטון (שזהו תנאי הכרחי למשטר דמוקרטי תקין).

מאפשרת ניהול דיון ציבורי בעניינים שאין עליהם הסכמה.

תורמת ליציבות חברתית ומאפשרת מסגרת חיים משותפת של בעלי דעות שונות.

מאפשרת פתרון מחלוקות בדרכי שלום, מונעת תגובות אלימות –מילוליות או פיזיות-בעת מחלוקת ,ומונעת הפעלת סמכות שלטונית כלפי עמדות ביקורתיות או מרגיזות.

עקרון/ערך ההסכמיות – הסדרים או הסכמה רחבה בחברה דמוקרטית על כללי המשחק, על אופייה הבסיסי של המדינה  ועל אופן קבלת ההחלטות בנושאים מרכזיים כמו: הסכמה על צורת המשטר, קבלת השלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות כשלטון לגיטימי, הסכמה על ערכים מרכזיים ומסגרת המדינה. הסכמה זו נחוצה כדי שחברה פלורליסטית תוכל להתקיים ולפעול כחברה מגובשת למרות חילוקי הדעות , התחרות והמאבק בין הקבוצות השונות .הסכמיות מחזקת את היציבות ומאפשרת קיום בצוותא על אף חילוקי דעות בתחומים אחרים. ישנו מתח בין ערך הפלורליזם המעודד ריבוי דעות לערך ההסכמיות המחזק את האחידות.

ככל שגדלה הלגיטימציה לאופי המשטר ולקיום השלטון, כך המדינה יציבה יותר.

עיקרון זה יכול לבוא  לידי ביטוי בהסדרים שונים כגון : הסכם “הסטאטוס קוו”.       

עקרון הכרעת הרוב ושמירה על זכויות המיעוט

עקרון דמוקרטי לפיו בתהליך קבלת ההחלטות כול האזרחים  זכאים  להשתתף ומתקבלת ההצעה שמקובלת על מרבית המשתתפים בהצבעה (מבין כמה הצעות שמוצעות) . כולם מחויבים לקיים את ההחלטה. זכותו של המיעוט להמשיך להחזיק בדעותיו, ואסור לרוב לפגוע באופן שרירותי בזכויות המיעוט. זוהי דרך לפתור סכסוכים בדרכי שלום.

תנאי הכרחי לקיום הדמוקרטיה –  אך לא מספיק. מכיוון שבמדינה הדמוקרטית יש דעות שונות , יש צורך במנגנון או בכללי משחק שיאפשרו קבלת החלטות. עקרון הכרעת הרוב הוא אחד מהם. מאפשר קבלת הכרעות פוליטיות והכרעות בין חילוקי דעות בדרכי שלום, לאחר משא ומתן על פי רצון הרוב בהכרעת רוב. יחד עם זאת, במשטר הדמוקרטי אסור שההחלטות שמתקבלות יפגעו בזכויות המיעוט .הרוב חייב לאפשר למיעוט להאמין  ולפעול על פי השקפתו ועל פי האינטרסים שלו. אסור שייוצר מצב של עריצות הרוב -מצב שבו הרוב יעשה שימוש לרעה בכוחו כרוב ויקבל החלטות שפוגעות באופן בלתי סביר/בלתי מוצדק בזכויות יסוד ובפרט בזכויות המיעוט..

הנימוקים המצדיקים הכרעת רוב הם:

– החלטת הרוב קרובה יותר להחלטת העם , משום שמבחינה מספרית הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים המרכיבים את העם.

– החלטות רוב המתקבלות בהליך דמוקרטי של דיון ומשא ומתן מאפשרות יציבות בשלטון.

במשטר דמוקרטי נהוג להבחין בין מספר  סוגי רוב :

רוב רגיל-רוב הנדרש בדרך כלל בהכרעות רגילות. מתקבלת דעתם של רוב המשתתפים בהצבעה בפועל.

רוב מוחלט- רוב הנדרש בדרך כלל להכרעות בעלות חשיבות רבה .פירושו קבלת הכרעה ביותר מ 50% מבעלי זכות ההצבעה , החברים במוסד (בכנסת שלנו 61 חברים ויותר).

רוב מיוחס או מיוחד – רוב שנקבע מראש לעניין מסוים. במקרים מסוימים החלטה תתקבל רק ברוב מיוחד, היינו, כאשר תומכים בה לפחות שני שלישים (או במקרים אחרים – לפחות שלושה רבעים) מכלל מקבלי ההחלטות (למשל, בכנסת ישראל, רוב של 80 או 90 חברי-כנסת, בהתאמה). הקביעה כי קבלת החלטה תלויה בתמיכתו של רוב מיוחד נקראת שריון. הצורך ברוב מיוחד משריין את העניין הנידון מפני קבלת החלטה ברוב זעום לשנות את המצב.

זכויות האדם והאזרח וחובותיו

תיאוריית הזכויות הטבעיות  – תפיסה מוסרית-פוליטית המתארת זכויות יסוד שיש לכל אדם באשר הוא אדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים/באשר הוא תכלית לעצמו .הבסיס הפילוסופי לזכויות אלה הוא ההנחה בדבר ערכו המוחלט של האדם מעצם היותו אדם.  הענקת הזכויות איננה תלויה ברצונו הטוב של השלטון, כי למעשה בני האדם הם שהחליטו להקים מדינות כדי לשמור על זכויותיהם הטבעיות (רעיון האמנה החברתית).לכן,  במדינות דמוקרטיות השלטון מחויב לשמור ולהגן על זכויות האדם, ושלטון המפר זכויות אלו אינו דמוקרטי. התוכן של זכויות האדם משתנה ככל שאנו מבינים את התנאים הנחוצים לקיום בכבוד. כיום, הגישה המינימאלית ביותר כוללת את הזכות לחיים וביטחון , חירות, כבוד, שוויון, קניין והליך משפטי הוגן.

הזכויות הן יחסיות/אינן מוחלטות. הן סותרות לא פעם זו את זו ובאף חברה אנושית הן אינן ניתנות להגשמה באורח מלא. לכן, במקרה של התנגשות בין זכויות נדרש איזון-פגיעה מידתית בזכות אחת על מנת לאפשר קיומה של זכות אחרת.

העילות הבסיסיות המוצדקות להגבלת זכויותיו של אדם היא כאשר מימושן פוגע בזכויות הזולת או באינטרס הציבורי.

א. הזכות לחיים וביטחון-.אין לפגוע בחייו ובגופו של אדם/לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי. כל בני אדם זכאים להגנה על חייהם מפני כל פגיעה פיזית או נפשית . חובת המדינה להגן על חייהם וביטחונם האישי של כל בני האדם החיים במדינה. ההגנה על חייהם וביטחונם של האנשים מבוצעת במדינה באמצעות חוקים ומוסדות ביטחון כגון צבא ומשטרה. זכות זו היא חלק מהזכויות הבסיסיות ביותר, משום שהחיים הם תנאי מוקדם המבטיח לאדם את האפשרות לממש את כל שאר הזכויות

ב. הזכות לחירות/ערך/עקרון החירות-לכל אדם זכות  לחיות, להחליט לעשות דבר מה , ולהימנע מלבצע פעילות כלשהי. הזכות של אדם לעצב את אישיותו על פי רצונו החופשי. הזכות לחירות מקורה בהכרה שבני אדם הם יצורים בעלי תבונה , הרוצים לשלוט בחייהם, לכוונם על פי רצונם ולשאת באחריות לבחירותיהם.  אין לשלול את חירותו של אדם על ידי מעצר או על ידי הגבלת חופש המחשבה והפעולה שלו.

מן הזכות לחירות נגזרות שורה של חירויות (חופש הביטוי, המחשבה והמצפון, התנועה העסוק חופש הדת, חופש מדת ועוד).

למרות חשיבותה של זכות זו , לעיתים יש צורך להגביל את חירותו של האדם  כאשר אדם משתמש בחירותו כדי לפגוע באחר (בגופו, ברכושו, בכבודו של אדם אחר) ,  כדי לפגוע בחברה (למשל פגיעה בסדר הציבורי, או פגיעה בערכים מוסריים המקובלים בחברה) או אפילו במצבים של פגיעת הפרט בעצמו (במדינות רבות נהוג לאשפז אדם בכפייה כאשר קיימת סכנה שיפגע בעצמו). לכן משמעות הזכות לחירות היא שמותר לעשות כל דבר שאינו אסור בחוק.

• ·       מהזכות לחרות נגזרות  זכויות משנה :

חופש המחשבה/הדעה  והמצפון- הזכות לחשוב באופן חופשי, לגבש עמדה ודעה ולהחזיק בה בכל נושא – דתי, פוליטי, מוסרי או אמנותי. לכל אדם זכות לא לפעול בניגוד למצפונו- ערכיו המוסריים. זכות זו היא תנאי לפיתוח אדם חושב וביקורתי – יסודות החיוניים לדמוקרטיה. זכות זו אינה מתבטאת בפעולה, כלומר במעשה חיצוני, ועל כן היא הזכות היחידה שאינה מוגבלת.

חופש  הביטוי- הזכות להיות בעל עמדה והחירות לבטא דעות, עמדות ורגשות בגלוי ,בפומבי, ובדרכים שונות: בעל פה, בכתב, באיור, בציור, במוזיקה, בסיפור, בפיסול בסרט, ביטוי עמדה פוליטית ועוד, מבלי להיענש על כך. חופש הביטוי מאפשר לחשוף מידע ולגלות את האמת, מאפשר את קיום ההליך הדמוקרטי של ביקורת על השלטון, מאפשר הגשמה עצמית של הפרטים ופיתוח סגולותיהם.

חופש התנועה- הזכות להימצא בכל מקום ולנוע ממקום למקום באופן חופשי. זכות הכניסה החופשית למדינה מוקנית לאזרחים בלבד.

חופש העיסוק- לכל אדם זכות לעבוד בכל עבודה/מקצוע/משלח יד (בכפוף להכשרה נדרשת או רישוי)

חופש העיסוק מוענק בישראל לאזרחים ותושבים בלבד.

חופש הדת- לכל אדם הזכות להחזיק בכל אמונה, להשתייך לכל קבוצה דתית לקיים כל טקס, מנהג או פולחן. חופש מדת-  לכל אדם הזכות  שלא להאמין בדת כלשהי  לא להשתייך לעדה דתית ולא לקיים את פולחניה.

זכותו של כל אדם לא לסבול מכפייה או הטפה דתית, לא לקיים טקס או פולחן דתי בניגוד לרצונו.

חופש העיתונות- כדי שהתקשורת תוכל למלא את יעדיה (אספקת מידע לציבור על הנעשה במדינה, על פעולות השלטון, על המערכת הכלכלית, החברתית, הפוליטית) יש להעניק לה חופש פעולה שפירושו לאפשר זרימת מידע חופשית, תנועה חופשית של עיתונאים ברחבי המדינה, פעולה חופשית של העיתונאים שלא יחששו לבצע את תפקידם כראוי, וכמובן חירות למסור את המידע, לבקר את השלטון ולדווח לציבור על המתרחש בארץ ובעולם.

ג. הזכות לשוויון/ערך/עקרון השוויון –כל בני האדם שווים בערכם ובזכויותיהם .לכן, זכותו של אדם לקבל יחס זהה  לזולתו. אין להפלות אדם בשל זהותו, שיוכו, סממן חיצוני או מגבלה כלשהי., העדפה מינית, צבע במובן המצומצם זכות זו כוללת גם את השוויון הפוליטי (לבחור ולהיבחר) ואת השוויון בפני החוק שמשמעותו: לכל בני אדם יש אותן זכויות יסוד והאיסורים והעונשים הקבועים בחוק שווים לכל. במובן הרחב הכוונה לשוויון הזדמנויות במובן הכלכלי חברתי.

אופני היישום הראויים של הזכות לשוויון שנויים במחלוקת ציבורית בכל חברה דמוקרטית (לגבי המובן המצומצם –הגבול בין אפליה פסולה להבחנה מותרת. לגבי המובן הרחב-משמעות שוויון ההזדמנויות הרצוי).

פעמים רבות עולה השאלה מה בין עקרון השוויון לבין הזכות לשוויון:
עקרון דמוקרטי הוא כלל ערכי המנחה את פעולת המדינה( “זווית” ההתבוננות היא “מלמעלה” – המדינה, והתפיסה לפיה היא פועלת) ,
זכות נוגעת לפרט  (“זווית” ההתבוננות היא “מלמטה” – הפרט, האדם – מה היחס כלפיו אותו אנו רוצים לקדם או עליו אנו רוצים לשמור ולהגן. ככלל, זכות קודמת לעיקרון. הזכות קיימת לפני המדינה. המדינה הדמוקרטית קמה כדי לאפשר את מימוש הזכויות. העיקרון שנקבע על ידי החברה והמדינה הוא עקרון שמטרתו להבטיח את מימוש הזכות). כך למשל:
עקרון השוויון משמעותו שהתפיסה היא ש שכל בני האדם נולדו שווים בערכם ובזכויותיהם (זהו הערך) ולכן צריך להתייחס אליהם באופן שווה ולאפשר להם לממש את זכויותיהם באופן שווה. עקרון זה מאפשר את מימושה  הזכות של כל אדם לקבל יחס זהה / שווה לאחרים, ללא הבדל דת, גזע, מין וכו’. ככלל –  ניתן להגדיר זכויות / או עקרונות מנקודת המבט החיובית של מימוש הזכות או העיקרון  וגם מנקודת המבט של מניעת הפגיעה בזכות או  אי מימוש העיקרון.

קיימים מקרים בהם פועלים בחוסר שיוון:

אפליה פסולה-פגיעה בזכות לשוויון על ידי התייחסות לא שווה לבני אדם מסיבות שאינן מוצדקות. מצב של התייחסות שונה בין בני האדם על רקע דת, גזע, לאום, מין, השקפת עולם, השקפה פוליטית, כאשר השוני לא רלוונטי לנושא (למשל אי קבלה לעבודה בשל צבע עור שונה).לצורך תשאול –זה יכול להיחשב כמדיניות)

מדיניות של הבחנה מותרת- הענקת יחס  שונה לאנשים שונים כשהשוני ביניהם רלוונטי לנושא ההתייחסות. ההתייחסות השונה נדרשת בשל צרכים מיוחדים של בני אדם שונים (כגון: נכים, מחוננים, גיל),או בשל דרישות רלוונטיות (כגון: כישורי עבודה מיוחדים, השכלה).מקרים בהם היחס השונה הוא מוצדק. התייחסות שונה באופן קבוע.

חוקים רבים בכל מדינה דמוקרטית מבוססים על הבחנה.

מדיניות של העדפה מתקנת– מתן יחס מועדף, התייחסות שונה לטובה, למשך זמן מסוים ,לקבוצה שבעבר הייתה מקופחת או לקבוצה שיש פער גדול בינה לבין יתר האוכלוסייה או לקבוצה שנגרם לה עוול היסטורי, חברתי או כלכלי,  במטרה לצמצם את הפער בין קבוצה זו לבין שאר האוכלוסייה .ישנו ויכוח ציבורי לגבי היקף השימוש הראוי במדיניות זו ,בין השאר מכיוון שהיא יוצרת אפליה כלפי פרטים אחרים.

מדובר במדיניות הננקטת כדי לשפר את מצבן של קבוצות מקופחות כדי לתקן עיוותים היסטוריים, כלכליים, חברתיים, ביטחוניים, או תרבותיים, המפריעים להם להשתלב בחברה. את היחס המועדף מפסיקים כאשר הקבוצה מגיעה לשוויון המיוחל. העדפה המתקנת ניתנת לכל הקבוצה, גם אם פרטים מתוך הקבוצה לא מרגישים מקופחים. המדיניות תחול עליהם בכל מקרה.(לדוגמה :שריון מקומות לנשים ברשימות לכנסת).ישנו ויכוח ציבורי לגבי היקף השימוש הראוי במדיניות זו ,בין השאר מכיוון שהיא יוצרת אפליה כלפי פרטים אחרים.

קיים קושי בזיהוי בין הבחנה להעדפה מתקנת, הקושי המרכזי בזיהוי נובע בעצם העובדה: שכל העדפה מתקנת מתחילה בסוג מסוים של הבחנה, ואז צריך לבחון את השוני הזה על פי ארבעת הקריטריונים: איזו הטבה, קהל היעד,  זמן ההטבה, ומטרת ההטבה.

ד. הזכות לכבוד -זכותו של אדם שלא להיות נתון ליחס משפיל, ,פוגע ומעליב ולא להיות נתון לטיפול או יחס אכזרי ובלתי אנושי.

זכותו של אדם לחיות את חייו ללא חשיפה, ללא התערבות וללא חדירה לחייו נגד רצונו או ללא הסכמתו. זכות זו מגינה על האדם מפני חדירה פיזית לביתו, לחפציו ולגופו, וגם מפני איסוף מידע או פרסום מידע הקשור בו.(הזכות לפרטיות).  

זכותו של כל אדם ששמו לא יוכפש, שלא יפרסמו אודותיו /על אורחותיו/על דעותיו מידע שיקרי שלילי (הזכות לשם טוב).

איסור עינויים והשפלות – הזכות שלא יוציאו מאדם הודאה או מידע על ידי שימוש בכוח פיזי או בדרכים משפילות.

ה. הזכות לקניין–זכותו של אדם להחזיק ולשמור רכוש פרטי שנצבר על ידו או על ידי משפחתו, שקיבל או הרוויח , ללא סכנה שיילקח ממנו ללא רשות .כל מה שיש לאדם והוא בעל ערך כלכלי נחשב לקניין. קניין יכול להיות חומרי כגון : קרקע, בית , מכונית  כסף, או  רוחני  כגון: המצאה מדעית הרשומה כפטנט, יצירה מוסיקלית , תוכנות מחשב, סרטים, מאמר מחקרי, יצירה ספרותית וכו’. אדם יכול להעביר זכות זו לאחרים על ידי מכירה, מתנה או מתן זכויות יוצרים. לאחרים אסור לפגוע בזכות זו ללא רשות .

ו. הזכות להליך  הוגן- אדם חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו/אדם זכאי כל עוד לא הורשע בדין. כל אדם זכאי למשפט הוגן ופומבי : זכותו של אדם להיות מיוצג ע”י עורך דין .זכותו לשופטים בלתי תלויים, לענישה בהתאם לחוק בלבד, זכותו של אדם לדעת בשל מה נעצר וראות את הראיות נגדו, זכותו של אדם למשפט פומבי אלא אם כן קיימות הגבלות המחייבות משפט בדלתיים סגורות (ביטחון המדינה, קטינים ) .ובכל מערכת משפטית קיימת לנאשם הזכות לערער על פסק הדין בפני ערכאה שיפוטית גבוהה יותר.

זכויות פוליטיות – זכויות שקשורות לתחום הפוליטי/לשותפות בניהול המסגרת המדינית (חלקן זכויות אזרח בלבד וחלקו מבוססות על הזכויות הטבעיות של האדם). זכויות פוליטיות שהן זכויות אזרח: הזכות לבחור ולהיבחר, והזכות להתארגן כמפלגה המתמודדת בבחירות (מוענקות ל אזרחי המדינה בלבד).זכויות פוליטיות הנובעות מזכויות טבעיות: חופש ההפגנה והמחאה והאפשרות לבקר את השלטון (אינן מוגבלות לאזרחי המדינה בלבד).

זכויות קבוצתיות/תרבותיות -זכויות קבוצתיות  מוענקות  לקבוצות אתניות-תרבותיות/מיעוטים לאומיים והן באות לידי ביטוי בתחומים הבאים: שפה, חינוך, תרבות, ייצוג כקבוצה. מטרתן  של הזכויות הקבוצתיות  היא להסדיר בצורה מוסדית את זהותה הייחודית של הקבוצה במדינה.. זכויות אלה כוללת בדרך כלל זכויות המאפשרות את שימור התרבות הייחודית כגון: הזכות לחינוך נפרד, שימוש בשפת הקבוצה, קיומם של מוסדות דת נפרדים, ולפעמים גם מגורים באזורים נפרדים. המדינה היא הקובעת את  היקף הענקתן של זכויות אלה ואת מידת התמיכה המוסדית בהן (לעומת זכויות הפרט של המיעוט שהן זכויות יסוד בכל דמוקרטיה).
בישראל ישנה הכרה רשמית, מעשית, בזכויות קבוצתיות   למיעוט הערבי בתחומי החינוך, הדת והשפה.

חופש לשון : במוסדות החינוך הערביים והדרוזיים הלימודים מתנהלים בשפה הערבית; השפה הערבית היא שפה רשמית.

חופש חינוך ותרבות : לערבים/לדרוזים יש תכנית לימודים ייחודית.

חופש דת : המדינה מאפשרת לכל עדה לקיים את טקסי הנישואין על פי מנהגי  הדת שלה ; חוק שעות עבודה ומנוחה / לכל עדה יש אפשרות לקבל  ימי שבתון על פי דתה; לכל עדה יש מוסדות המתוקצבים על ידי המדינה.

זכויות כלכליות חברתיות– אלו זכויות שהמדינה מעניקה, זכויות שתלויות במדינה. מטרתן של הזכויות היא  לאפשר לאדם בחברה להתקיים בכבוד אנושי, לממש את עצמו ללא קשר למצבו הכלכלי הראשוני ולממש את זכויותיו האזרחיות במלואן. זכויות אלה ניתנות בדרך של הקצאת שירותים ומשאבים. בין הזכויות החברתיות יש את הזכות לרמת חיים בסיסית , הזכות לדיור, הזכות לחינוך, הזכות לשירותי בריאות, הזכות לביטחון סוציאלי  וזכויות עובדים. זכויות אלו  אינן זכויות טבעיות אך הן מאפשרות מימוש של הזכויות הטבעיות. הן מוענקות לאזרחי המדינה או נשללות מהם בהתאם למדיניות החברתית-כלכלית של השלטון. במדינות דמוקרטיות רבות זכויות אלה מוענקות בצורה מוגבלת ומדודה.

רשימת הזכויות החברתיות :

1. הזכות לרמת חיים- מדובר ברמת חיים נאותה, המאפשרת לחיות ברמה סבירה ואנושית (לא מדובר רק בזכות שלא לגווע ברעב). רמת חיים בסיסית היא תנאי חיוני לקיומו של אדם המסוגל לחשוב.

2. הזכות לדיור – לכל אדם זכות לקורת גג ולמגורים נאותים. הסיוע מהממשלה יכול להינתן בדרכים שונות כגון: דיור ציבורי לחסרי בית, מענקים לדיור, משכנתאות וכו’.

3. הזכות לשירותי בריאות – לכל אדם הזכות לחיות בגוף בריא ושלם. המדינה אמורה לספק לאזרחיה את האפשרות לשמור על בריאותם ולספק  טיפול רפואי. זאת ניתן להשיג באמצעות ביטוח בריאות ממלכתי המאפשר גם למי שאין כסף לביטוח רפואי פרטי, לקבל טיפול .

4. הזכות לחינוך- לכל הילדים במדינה יש את הזכות לקבל השכלה ומיומנויות אישיות וחברתיות  שיאפשרו להם  בעתיד  לספק את צורכיהם ולהיות אזרחים עצמאיים. כל מדינה מגדירה את הכללים המתאימים לתפיסתה בנוגע להענקת השכלה: גיל המינימום והמקסימום לחינוך חינם, סוגים שונים של בתי ספר לבחירתו של התלמיד, מימון השכלה גבוהה ועוד.

5. זכויות עובדים ותנאי עבודה –זכויות שהמדינה מחייבת את המעסיקים להעניק לעובדים על פי חוק. זכויות העוסקות בהבטחת תנאי העבודה הבסיסיים של כל עובד במקום עבודתו. הזכות כוללת רכיבים  כמו: זכותו של אדם לעבודה בתנאי עבודה ושכר הוגנים (לפחות שכר מינימום), הגבלת מספר שעות העבודה, הגנה מפני פיטורים שרירותיים ,מתן ימי חופשה  והבטחת שכר שווה עבור עבודה שווה.(זכויות שמוענקות על פי חוק ע”י המעסיק בניגוד לרוב הזכויות החברתיות כלכליות שמוענקות ע”י המדינה).

הקשר בין זכויות האדם לחובותיו

זכויות האדם הן זכויות מולדות ששייכות לאדם מעצם היותו אדם. הן אינן מותנות ואינן ניתנות להפקעה.

אדם שלא ממלא חובה המוטלת עליו מתוקף חוק ,אפשר להטיל עליו עונש הקבוע בחוק, אך אין לפגוע בזכויותיו האחרות שאין להן קשר לעבירה שעבר. מכאן ,שאם אין אדם ממלא את חובותיו, ניתן להסיק מכך שהוא צפוי להיענש, אך אין הוא מאבד את זכויותיו.

התנגשות ואיזון  בין זכויות – זכויות האדם הן יחסיות/לא מוחלטות. זכויות האדם אינן ניתנות למימוש מוחלט , כיוון שבמקרים רבים הן מתנגשות בינן לבין עצמן (למשל התנגשות בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי). מימוש זכויות עשוי להתנגש גם עם יעדים חיוניים אחרים של המדינה או של החברה.(בטחון המדינה, הסדר הציבורי, שלום הציבור, רגשות הציבור והמשטר הדמוקרטי) כדי לפתור את בעיית ההתנגשות בין הזכויות יש לעשות שקלול ואיזון בין הזכויות . לצורך זה יש להעמיד זו מול זו את חומרת הפגיעה בזכות אחת מול חומרת הפגיעה בזכות אחרת או ביעדיה של החברה והמדינה. הפתרון צריך לשאוף להגנה מרבית על שתי הזכויות תוך פגיעה מעטה ככל האפשר בכל אחת מהן.

במקרים אלה, כדי להכריע בין זכויות או ערכים מתנגשים יש לערוך איזון ושקלול ביניהן: כלומר להפעיל שיקול דעת בין שני שלבים:

שקלול:

יש להעמיד זו מול זו את חומרת הפגיעה בזכות אחת מול חומרת הפגיעה בזכות אחרת, או ביעד/אינטרס ציבורי אחר,

איזון:

ולקבוע פתרון המאזן בין הדרישות הסותרות והמאפשר הגנה מרבית על שתי הזכויות, תוך פגיעה מעטה ככל האפשר בכל אחת מהן .

חובות האדם כאדם

כל אדם חייב להכיר בזכותו של כל אדם אחר לממש את זכויותיו ולכבד את הזכויות הטבעיות של האחר .חלה על כל אדם חובה שלא לפגוע בזכויות הזולת. חובתו גם לגלות סובלנות כלפי האחר ולכבד את זכותו להאמין ולפעול גם אם זה בניגוד לדעתו.

חובה על אדם לפעול  ולהתריע כאשר הוא עד לפגיעה בזכויותיו של אדם אחר.

חובות האזרח (ערכים אזרחיים) – החובה לציית לחוק ולחובות הקבועות בו. (חוקי המדינה נועדו להסדיר את חיי החברה ושל כל אדם החי בה. חובה זו נובעת מהיות האזרח מרכיב חשוב בחברה ובמדינה/חלק מהעם/הריבון), החובה לשלם מיסים המוטלים ע”י המדינה ובארצות בהם יש חוק גיוס חובה , החובה לשרת הצבא. ישנו ערך אזרחי להשתתפות בעיצוב החיים הציבוריים (הצבעה בבחירות, ביקורת על השלטון, השתתפות אזרחית ועוד). ישנו גם ערך אזרחי בתרומה לקהילה ולמדינה.

גישות חברתיות-כלכליות במדינה הדמוקרטית

גישה כלכלית-חברתית   ניאו  ליברלית – גישה חברתית-כלכלית המדגישה את החירות הכלכלית על פני השוויון החברתי-כלכלי. החירות הכלכלית של הפרט היא ערך מרכזי(עליון). מדינה המאמצת גישה זו מעמידה את הפרט במרכז-הפרט הוא מרכיב מרכזי בחברה (הדגשת האינדיבידואליזם).כל פרט יצליח לפי השקעותיו ומאמציו. לפי גישה זו יש לעודד יוזמה פרטית ותחרות חופשית/פעילות במסגרת השוק החופשי  בתחום הכלכלה. התערבות המדינה בחיים הכלכליים-חברתיים צריכה להיות מינימאלית  ותתקיים הפרטה או צמצום מעורבות על ידי קיצוץ תקציבים, הפרטה וצמצום קצבאות. קיים שיויון פוליטי אך אין התייחסות לשוויון כלכלי-חברתי. קיים שוויון בהזדמנויות (שוויון פורמאלי)  ולא שוויון בתוצאות (אין שוויון מהותי).

גישה כלכלית-חברתית  סוציאל דמוקרטית – גישה חברתית-כלכלית קהילתית המדגישה את השוויון החברתי-כלכלי על פני החירות הכלכלית. לפי גישה זו למדינה יש מחויבות ואחריות כלכלית-חברתית כלפי האזרחים. החברה היא ציבור שיש לו מחויבות כלפי כל הפרטים שחיים בו, ועל כן מושם דגש רב יותר על חשיבות השוויון מבחינה כלכלית וחברתית בין הפרטים בחברה. על פי השקפה זו המדינה מחויבת להתערב בתחום החברתי-כלכלי כדי ליצור שוויון  או לצמצם פערים(גם אם היא פוגעת לשם כך חירות הכלכלית של הפרט)  חובת המדינה לדאוג גם לחלשים בחברה ולכן היא מעניקה גם זכויות חברתיות ,מסבסדת שירותים, מעניקה שירותים חברתיים או מלאימה.

יש להדגיש שההבדלים ביחס לערכי החירות והשוויון בין שתי הגישות הם רק בתחום הכלכלי חברתי. שתי הגישות הן דמוקרטיות ובמדינות בעלות שתי הגישות  יש חירות פוליטית  שוויון פוליטי ושוויון בפני החוק. כמו כן יש להדגיש   שהויכוח בין הגישות נוגע למידת התערבותה של המדינה בתחום הכלכלי חברתי, ולא בתחומים אחרים.

גלובליזציה–מקור המושג הוא במונח “גלובוס”-כדור בלטינית, במובן של כדור הארץ.

המושג מתייחס לתהליך כלל עולמי בין מדינות, המתאר את יכולת התנועה ההולכת וגדלה של סחורות, שירותים, מידע, רעיונות ואנשים, במהירות ,בתדירות גבוהה ובקלות יחסית.

העולם נתפס כ”כפר גלובלי”, והדבר משפיע על תחומי חיים רבים: חברה וכלכלה, תרבות ולאומיות, משפט ויחסים בין מדינות.

גלובליזציה מחייבת ומעודדת יצירה של נורמות חוקיות ומשפטיות בין מדינות ובין פרטים במדינות השונות, הבאים לידי ביטוי בין השאר ביצירת אמנות בינלאומיות. אמנות וכללים משפטיים אלו דרושים להסדרת היחסים הכלכליים והביטחוניים בין המדינות השונות והם מסייעים לגישור על מחלוקות בינלאומיות. יחד עם זאת, משפט בינלאומי יכול לפגוע בריבונותה של המדינה ושל השלטון בה שכן המדינה והאזרחים בה הופכים כפופים לחוקים שלא נקבעו ע”י נבחרי הציבור.

גלובליזציה מתארת תהליך לפיו המעבר של מידע ושל רעיונות הפך למהיר, קל ובנפח גדול.

מצב זה מאפשר העברת מסרים, מידע חדשותי, דיווחים וידיעות תקשורתיות במהירות

ובקלות ברחבי הגלובוס. תהליך זה מחזק בכך את כוחה של תקשורת ההמונים, שכן הוא

מאפשר לכלי התקשורת (תקשורת ההמונים) להגיע לקהל רחב ומגוון בכל מקום, ובמהירות

רבה.

בין מדינת הלאום ובין ה”כפר הגלובלי” מתקיימים לא פעם יחסי כוחות מורכבים. יש הטוענים שתהליכי גלובליזציה מחלישים את מדינת הלאום, פוגעים בלכידות ובסולידאריות החברתית בתוך המדינה ומחלישים את הזהות הלאומית. מנגד, יש הרואים את השפעת הגלובליזציה בכך שהיא מדגישה את חשיבותה של מדינת הלאום בכל הקשור בשימור התרבות המקומית, בהגנה על האינטרסים המשותפים של האזרחים, ובהגברת כוחה של המדינה כמייצגת את העם.

עקרון הגבלת השלטון

השלטון מרכז בידיו כוח, עוצמה וסמכויות רבות (שליטה על משאבים כלכליים ואנושיים,  מקורות מידע ומנגנוני אכיפה).העיקרון דמוקרטי של הגבלת השלטון נועד למנוע שימוש לרעה – ניצול המשאבים המצויים בידי השלטון, לטובת השלטון וכנגד החברה, והפיכתו של “שלטון העם” לשלטון עריץ ושרירותי. קיימת סכנה בניצול לרעה של כוחו של השלטון ופגיעה בזכויות אדם או בזכויות קבוצה. מניעת עריצות השלטון נעשית באמצעות עקרונות גופים ומנגנונים שתפקידם להגביל, לפקח ולבקר את השלטון.

מדוע חשוב להגביל את השלטון?

השלטון מפעיל את כלל משאבי הכוח במדינה:

א. משאבים כלכליים- הממשלה שולטת על משאבים רבים במדינה כמו קרקעות, אוצרות טבע ועוד. בנוסף עומד לרשותה תקציב המדינה והיא מנהלת אותו על פי ראות עיניה.

ב. משאבים אנושיים- הממשלה שולטת על מנגנוני ענק של כוח אדם: אנשי צבא, חינוך, בריאות, פקידי משרדים ועוד. ברשות כל האנשים הללו מצוי הידע כיצד לנהל את המערכות שלהם.

ג. מקורות מידע- בידי הממשלה יש גישה לכל מקורות הידע במדינה בתחומי נפנים, החוץ והביטחון. גישה זו מקנה לה עוצמה רבה.

ד. מנגנוני אכיפה- לרשות הממשלה עומדים כל כוחות הביטחון שהם המשטרה, הצבא והגופים   החשאיים. היא עלולה להפעיל אותם כראות עיניה.

במידה ולא יפוזרו סמכויות השליטה בין גופים שונים ולא תוטל עליהם ביקורת יש סכנה שעוצמה רבה מידי תרוכז בידי גוף שלטוני או אדם אחד שיעשו בהם שימוש לרעה.

ניתן להגביל את השלטון בדרכים שונות: הפרדת רשויות, בחירות, חוקה ומנגנונים מוסדיים  ובלתי מוסדיים.

עקרון הגבלת השלטון-הפרדת רשויות – פיצול הכוח השלטוני לשלוש רשויות: מחוקקת, מבצעת ושופטת
במטרה להגביל את השלטון / למנוע את ריכוז הכוח בידי גורם שלטוני אחד / לקדם הגנה על זכויות האדם
לכל רשות סמכויות ייחודיות בתחומה אך לא מוחלטות / עירוב סמכויות, ומתקיימים בין הרשויות יחסי איזון, ריסון, פיקוח ובקרה / איזונים ובלמים

חוקה -קובץ של נורמות וערכי יסוד המנוסחים במסמך מכונן בעל עליונות משפטית על חקיקה רגילה. הנורמות והערכים מגדירים את עקרונות היסוד של המדינה, את ערכיה את הנורמות הפוליטיות שלה, את הכללים שעל

פי הם תתנהל המדינה, את רשויות השלטון, סמכויותיהן, תפקידיהן, נוהלי הרכבת הרשויות ויחסי הגומלין ביניהן.

כמו כן במדינה דמוקרטית כוללת החוקה פירוט של זכויות האדם והאזרח ולעיתים גם זכויות קבוצה של מיעוטים. החוקה היא בעצם חוק עליון שממנו נגזרים על חוקים, התקנות והצווים.  בדרך כלל חוקות מתגבשות בעת הקמתה של מדינה חדשה כמו חוקת ארה”ב, או לאחר מהפכה חברתית פוליטית ,כמו חוקת צרפת. בניגוד לחוקים רגילים הניתנים לשינוי ע”י הרשות המחוקקת ,בחוקה עצמה נקבעים התנאים והדרכים  לשינויה.

אמצעי פיקוח וביקורת–בניגוד למשטרים טוטליטריים, קיימים במדינה הדמוקרטית מנגנונים שתפקידם לבקר ולפקח על השלטון, על מנת שזה לא ינצל לרעה את כוחו. מבחינים בין שני סוגי מנגנוני פיקוח וביקורת: מנגנוני פיקוח מוסדיים  ומנגנוני פיקוח  בלתי מוסדיים

מנגנוני פיקוח וביקורת מוסדיים – ביקורת הנעשית ע”י מוסדות שתפקידם וסמכותם כמפקחים ומבקרים את רשויות השלטון מוגדר בחוק, כמו הפרלמנט, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ומערכת המשפט. המנגנונים המוסדיים נועדו להגביל את השלטון ולפקח עליו  באמצעות פרסום דוחות, הנחיות, חוקים, ומסמכים רשמיים אחרים המציגים את פעולות השלטון. הפרלמנט מפקח בדרכים שונות על פעולות הממשלה והוא אף יכול לגרום לה לפעול בדרכים שונות. מרבית מנגנוני הביקורת הפורמאליים קשורים לפרלמנט ובכך בא לידי ביטוי הגבלת השלטון ע”י העם. 

מנגנוני פיקוח וביקורת לא מוסדיים או בלתי מוסדיים – ביקורת הנעשית ע”י גופים, אזרחים או קבוצות שונות שלא מוגדרים בחוק, הביקורת נעשית באופן וולונטרי-לא רשמי  מתוך מטרה לפקח על השלטון ולבקר אותו, ולמנוע שימוש לרעה בכוחו. הביקורת נעשית ללא הסמכה חוקית/בהתנדבות/מיוזמתם של אזרחים או קבוצות, לשם הגבלת השלטון ופיקוח עליו ועל חוקיות פעולותיו. הביקורת מתמקדת בהפעלת לחץ על קובעי המדיניות/הבעת ביקורת פוליטית וחברתית על השלטון, וקיום דיון ציבורי בנושא. בין המנגנונים הלא מוסדיים נמנים: התקשורת, שתפקידה למסור מידע, לגלות מחדלים ולעורר דעת קהל, ארגוני מתנדבים שונים כמו “האגודה לזכויות האזרח” שתפקידם למנוע פגיעה של השלטון בזכויות האזרחים, שביתות והפגנות שתפקידם לבטא את עמדות הציבור , ואמנות לסוגיה (שירים, יצירות ספרותיות, אמנות פלסטית וכו’) המבטאת בדרך כלל את הביקורת כלפי החברה.

עקרון שלטון החוק

חובת הציות לחוק חלה על כולם / האזרחים ורשויות השלטון כפופים לחוק / קיימת מערכת חוקים אחת שכולם חייבים לציית לה
החוק נחקק ע”י הרשות המחוקקת בתהליך קבוע בחוק / בהליך דמוקרטי

המשטר במדינה דמוקרטית אינו פועל בהתאם לרצונו , אלא בהתאם להוראות החוק .החוק המבטא מערכת כללים (נורמות) הקובעות מה מותר ומה אסור. כולם (רשויות השלטון וכלל האזרחים) כפופים לחוק, חייבים לציית לחוק ושווים בפני החוק (באכיפת החוק) .החוק מתקבל בדרך דמוקרטית. הרשות המחוקקת נבחרת בבחירות דמוקרטיות ותוכן החוק מבטא רעיונות וערכים דמוקרטים. רשויות השלטון רשאיות לפעול רק בהתאם לחוק, ולאזרחי מדינה מותר לעשות הכול מלבד מה שנאסר על ידי החוק. עקרון שלטון החוק מבטא את רעיון ההסכמיות בין כלל הפרטים והקבוצות המרכיבים את המדינה לחיות במסגרת משותפת.

עבריינות – כל הפרה של החוק/ כל עבירה על החוק מוגדרת כעבריינות. מבחינים בכמה סוגי עבריינות:

א. עבריינות  פלילית רגילה – הפרת חוק ממניע של תועלת אישית או טובת הנאה עצמית.

ב. עבריינות שלטונית – הפרת חוק/עבירה על החוק על ידי אדם המשמש בתפקיד במערכת השלטונית. הפרת החוק מתבטאת בניצול סמכות שלא כדין, ניצול סמכות לרעה ,או שימוש במשאבים של הציבור והפרת חובת האמון המוטלת על משרתי ציבור. המניע יכול להיות אישי, קבוצתי-מגזרי או אידיאולוגי.

לדוגמא – שר לוקח כספים מתקציב משרדו, שנועדו על פי חוק למטרות מסוימות ומעביר למוסדות של מפלגתו.

ג. עבריינות פוליטית-אידיאולוגית פגיעה פיזית / הסתה לאלימות / פעולה בלתי חוקית

כנגד נציגי השלטון, מוסדות, ארגונים או כל אדם בשל עמדתו הפוליטית
נובעת מתוך עמדה פוליטית / אידיאולוגית ו/או מתוך רצון לקדמה
מהווה איום על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי.

סירוב מטעמי מצפון ואידיאולוגיה-הפרת חוק במצב של התנגשות פנימית בין המוסר והמצפון ,אידיאולוגיה פוליטית או אמונה דתית לבין החוק.. העדפת צו המצפון או העמדה האידיאולוגית על פני חובת הציות לחוק. תוך מוכנות לשלם מחיר ולשאת בתוצאות.

סירוב זה מהווה איום על המשטר הדמוקרטי ויש ויכוח ציבורי באשר לגבולות הלגיטימיות של הסירוב.

בשרותי הביטחון כמו צבא ומשטרה, חוק נקרא פקודה. נהוג להבדיל בין סוגי פקודות:

• פקודה חוקית –  הוראה הניתנת על ידי אדם המוסמך לכך ועל פי הנורמות המקובלות בצבא . חייבים לבצע אותה. חייל המסרב לפקודה כזו ייענש .
• פקודה בלתי חוקית –  הוראה הניתנת על ידי מפקד מוסמך או רשות מוסמכת. ההוראה ניתנת שלא על פי  הנורמות המקובלות בצבא-ההוראה סותרת חוק או את הנחיות הצבא או חורגת מסמכות נותן הפקודה..  במסגרת צבאית חייבים לבצע אותה ,ואי ציות של הפקוד יגרום להעמדתו לדין. אך ניתן ורצוי להתלונן . נותן הפקודה הבלתי חוקית ייענש.
• ג.     ” פקודה בלתי חוקית בעליל”  (בברור, בלי ספק) –הוראה אשר ניתנת על ידי מפקד מוסמך או רשות מוסמכת.

ההוראה סותרת ערכי מוסר ומצפון אנושי בסיסיים/ “דגל שחור” מתנוסס מעליה/ “אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב”/ אי החוקיות ואי המוסריות של הפקודה גלויה ומובהקת

חובה שלא לציית לפקודה זו אפילו במסגרת צבאית. ציות יגרום להעמדה לדין של נותן הפקודה והמבצע.

זהו מקרה קיצוני של הוראה  או צו הסותר בתוכנו את ערכי המוסר הבסיסיים של חברה מתוקנת, והוא בלתי מוסרי לחלוטין. מדובר בהוראה או צו שנוגדים את מצפונו של כל אדם סביר, ש”דגל שחור מתנוסס מעליה” בגלל שהיא פוגעת באופן חמור בזכויות אדם. הפקודה סותרת את המוסר האנושי האוניברסאלי, דוגמת פגיעה בחפים מפשע או בחסרי ישע. זו  פקודה שמקוממת את הלב ודוקרת את העין. על הפרט מוטלת חובה שלא לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל , והמצייתים לפקודה זו יועמדו לדין.  גם נותן הפקודה ייענש.

• דוגמא – הפקודה שניתנה בכפר קאסם:

ביומה הראשון של מלחמת סיני, ב- 29 באוקטובר 1956, הוטל עוצר על כפרי “המשולש הקטן” הערביים, ובהם כפר קאסם. 47 איש שבו מעבודתם בלא שנודע להם דבר הטלת העוצר. הם נורו  בידי חיילים ישראלים. בבית המשפט שדן במקרה המכונה “פרשת כפר קאסם”, טענו החיילים להגנתם כי מילאו פקודה, ולכן אינם נושאים באחריות פלילית למעשה. בית המשפט דחה את טענות הנאשמים והגדיר אז בפסיקתו את המושג “פקודה בלתי חוקית בעליל”: כפקודה ש”אי חוקיותה דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת, והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

מאז, ולפי החוק בישראל, חל איסור לציית לפקודה שהיא “בלתי חוקית בעליל” (בעליל כלומר ברור וגלוי). המציית לפקודה כזו נושא באחריות פלילית על העבירה שביצע תוך כדי ציות לפקודה.

זכות  הדמוקרטיה להגן על עצמה

עיקרון הדמוקרטיה מתגוננת – תפיסה המקובלת במרבית מדינות אירופה , הטוענת שזכותה של המדינה הדמוקרטית להגן על עצמה  (על כללי המשחק הדמוקרטיים, על עקרונותיה ואופייה הדמוקרטים  של המדינה) מפני אדם  או קבוצות אנטי-דמוקרטיות  שעושים שימוש בכלים הדמוקרטים  על מנת לפגוע/לחסל את המשטר הדמוקרטי המאיימות על קיומה של הדמוקרטיה. על פי גישה זו, כאשר נשקפת סכנה לדמוקרטיה או לשלטון, פוגעים בזכויות יסוד כמו חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש ההתארגנות, ומוציאים אל מחוץ לחוק תנועות ומפלגות אנטי דמוקרטיות. תפיסה זו עלולה להביא בעצמה לפגיעה בדמוקרטיה כי המדינה עשויה לנצל את סמכותה ולפגוע שלא בצדק בזכויות הפרט.

עיקרון הדמוקרטיה המתגוננת בישראל – במדינת ישראל  מקיימים את העיקרון של דמוקרטיה מתגוננתבאמצעות :תקנות ההגנה ותקנות לשעת חירום אמצעי נוסף הוא האפשרות לפסול מפלגה ולמנוע ממנה את השתתפותה בבחירות. על פי חוק יסוד: “הכנסת”  וחוק המפלגות קיימות מספר סיבות על פיהן  ניתן לפסול רשימה לכנסת : שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. את ההחלטה על פסילה מקבלת ועדת הבחירות של הכנסת, אך בכל מקרה ההחלטה טעונה אישור של בית המשפט העליון.

ביטחון ודמוקרטיה

• הבעיה בפניה עומדים משטרים דמוקרטיים
• הצורך להבטיח את ביטחון המדינה (בעיקר בעתות חירום) אשר מתנגש עם עקרונות דמוקרטיים/בעיקר זכויות אדם ואזרח.

הפתרון–

בחוקות של מדינות דמוקרטיות ובאמנות בינלאומיות יש סעיפים המתירים לפגוע בחירויות יסוד בעיתות מלחמה כדי להגן על בטחון המדינה. האמנה האירופית לזכויות האדם למשל מאפשרת לפגוע בזכויות אדם במקרה שהדבר נדרש משיקולי ביטחון לאומי. בשעת חירום ובשעת מלחמה המדינות הדמוקרטיות מפעילות צנזורה ומגבילות את הסיקור העיתונאי.

המעצר המנהלי – הוא דוגמה נוספת לחקיקת חירום הפוגעת בזכויות אדם בו נעצר  אדם (אחזקה בכפיה) על סמך חשדות בלבד ללא כתב אישום (לא הוכח שעשה מעשה לא חוקי).המעצר הוא מניעתי מידי ובסמכותו של שר הביטחון להורות עליו. בכך פוגעים גם בחירותו וגם בזכות להליך הוגן.

השימוש במעצר מנהלי הוא לא רק בזמן מלחמה אלא גם כאשר קיים חשש סביר שקבוצה מסוימת מתכוננת לפעול באלימות  ובאמצעים המסכנים את שלום הציבור ובטחון המדינה.

זהו הליך הנתון לביקורת רבה בשל הפגיעה הקשה בזכויות ולכן חלות עליו הגבלות בחוק (בסמכות שר הביטחון בלבד לבצע מעצר מנהלי  לפרק זמן ארוך, תקף לתקופה של שישה חודשים וניתן להארכה).

בישראל הוגבלו המעצרים המנהלים רק לשעת חירום ובתי המשפט מדגישים שיש להשתמש בסמכות זו בזהירות רבה ורק במקרים בהם נשקפת סכנה ממשית לביטחון המדינה והציבור ואין דרך אחרת למנוע זאת.

תקנות לשעת חירום-הממשלה מוסמכת להתקין תקנה לשעת חירום לטובת הגנת המדינה, בטחון הציבור וקיום אספקה ושירותים חיוניים. ייחודן של התקנות בכך שאף שהן חקיקת משנה, הן יכולות לגבור על הוראות חוק (למעט חוקים משוריינים כמו חוק יסוד: “כבוד האדם וחירותו”, חוק יסוד: “חופש העיסוק” וחוק יסוד: “הכנסת”.

לפי החוק בישראל ניתן להתקינן רק כאשר מוכרז מצב חירום במדינה ע”י הכנסת. בפועל, מאז הקמת המדינה מוכרז בה ע”י הכנסת מצב חירום.(ההכרזה מחודשת אחת לשנה).

ביטחון ודמוקרטיה