סיכום מלא לבגרות: בעל זבוב מאת ויליאם גולדינג

סיפור התשתית ל”בעל זבוב”

הרפתקת ילדים מסעירה, שיש בה אחוות אנוש, עזרה הדדית ותושייה רבה נרקמת בספרו של ר.מ. בלנטיין “אי האלמוגים”, ספר שהנו בבחינת אסוציאציה הכרחית להבנת המהפך האירוני המתרחש ברומאן “בעל זבוב”.

ראלף, ג’ק ופטרקין, נערים בריטיים הנסחפים לאי האלמוגים, בעקבות סערה שטיבעה את ספינתם. באומץ לב ובתושיית צוות, הם מנצחים אויבים חיצוניים להם (שודדי-ים, חיות טרף וכו’) וחוזרים עטורי הילה למולדתם. “בזכות נערים כמותכם, הגיעה אנגליה לשם ולמעמד של המושלת בימים”, אומר להם המושל. היו סכנות, היו חיות טרף, אך היצר הטוב שבאדם, ומעל לכל תבונתו והנורמות התרבותיות עליהן התחנך, עמדו במבחן והצילוהו.

גם ילדי הרומאן “בעל זבוב” הם ילדים-נערים בריטיים, הנקלעים לאי בעקבות תאונת מטוס. האי מזמן להם הרפתקאות וקיום בתנאי שפע יחסיים. הם מתחילים להתארגן, ברוח התקנות של חברה דמוקרטית. אלא שעד מהרה מתנפצת האשליה. הנערים משילים מעליהם את סדרי החברה המתוקנת ונסחפים אחר ג’ק, נער סמכותי, כריזמטי ואלים, לשרשרת אירועים מחרידים ובהם- פורקן יצרים חייתי, הרס ומוות.

ניפוץ מערכת ציפיות הקורא- בין ראשית לאחרית

תקווה גדולה פותחת את ההרפתקה של נערי “בעל זבוב”. “עד שיבואו לחלץ אותנו, נוכל לבלות פה בנעימים.” (עמ’ 33). התקוות של הנערים ושל הקורא מעוגנות בקונוונציות התמימות והאופטימיות של ספרי האיים המוכרים ובראשם, כאמור “אי האלמוגים”. גם הקצין המשרת על סיפונה של האונייה המצילה את הילדים, נדהם למראה עיניו: “הייתי מצפה שחבורת נערים בריטיים…תגלה יותר תושייה… כך היה בתחילה, אמר ראלף, לפני שהכל- אז היינו מאוחדים… אני יודע. בני חיל. ממש כמו ב’אי האלמוגים’.” (עמ’ 204).

הפער האירוני, ניפוץ האשליה, שבירת הקונוונציה התמימה, אובדן התקווה, הוא הפער שבין “כך היה בתחילה” לבין “לפני שהכל-“. הכל הזה הוא שבירת האוטופיה של הרומאן “בעל זבוב”. (אוטופיה= תוכנית דמיונית לתיקון חיי החברה והמשטר, רעיון שהוא בבחינת הזיה וחלום, שאינו ניתן לביצוע במציאות).

עלילת הרומאן מתפתחת בשני רבדים חופפים: הרובד הריאליסטי, שבו ישנה התרחשות כרונולוגית של האירועים והרובד האלגורי (אלגוריה= משל, יצירה שאין להבינה כפשוטה, אלא כעין משל ורמז לעניינים חשובים בחיי אדם או עם), שהוא מעבר למישור המציאות והוא המוביל את האוטופיה אל היפוכה.

בין ראלף לג’ק

שאלות בדבר קיום והצלה מאחדות תחילה את כל הילדים. ראלף מציע הצעה מעשית: “דומני שדרוש לנו מנהיג כדי להכריע בדברים.” (עמ’ 20). ראלף מנסה להכריע על-ידי החלטות משותפות, כוח שכנוע ושיקול דעת. ג’ק מכריע בכוח המעשה והסמכות הכריזמטית של היחיד. ראלף מבקש לשמור על האש. ג’ק מזניח את האש ומעדיף את הבשר ואת הציד. גם בשאלה האם יש חיה מנסה לתת ראלף מענה בכוח הדיבור והעידוד המשכנע. ג’ק דורש להכריע במעשה. הוא יוצא למצוד אחר החיה. אובדן יכולת ההכרעה מידי ראלף והיסחפות הנערים למחנה ההפקר של ג’ק, מעמידים את שאלת ההישרדות וההצלה בספק גדל והולך. מרגע שהציד הופך להכרעה של סיפוק יצרים אלימים וסאדיזם, ניטלת ההכרעה מכולם, גם מג’ק עצמו, הנשלט לחלוטין על-ידי פורקן יצרים. שאלת ההצלה הופכת לאחרת, גורלית: האם יינצלו הילדים מעצמם?

ראלף שנבחר למנהיג משמש כדמות המנהיג הדמוקרטי, הנבון והמפשר, הוא מתואר כבהיר ומוקף אור, מה שמסמל את הראייה הנכונה דרכה הוא מנסה לפעול. ראלף הוא הראשון המתיידד עם חזרזיר ומכיר בתרומתו להצלת השפיות ולשמירת גחליה האחרונים של התרבות בתוך התוהו ובוהו שזורעים ג’ק וחבריו. הוא מנסה לגונן על חזרזיר ומאציל עליו סמכויות, כדי להעלות את קרנו בעיני החבורה. ראלף מבקש ללכד את הילדים סביב נורמות התנהגות שברוחן חונכו. הוא מעודד אותם מפני חרדות שווא ועומד על חשיבות האש להצלתם. התחרות על המנהיגות בינו לבין ג’ק, היא תחרות בין השפיות, שיקול הדעת והדמוקרטיה, לבין יצריות בלתי מרוסנת ותאוות שלטון טוטאליטרי. מאבק בין ההכרה והצלם האנושי לבין החייתי שבאדם. שלא כמו ג’ק, ראלף אינו בטוח לגמרי בדרכו: הוא מקשיב, מתלבט, מתייעץ ומתקשה להחליט. כוח סמכותו מתבטא בניסיונותיו לשכנע, בכוח ההיגיון והתבונה. הוא מודע לחשיבות הנורמות והתקנות, שרק בשמירה עליהן יש סיכוי לשרוד.

ג’ק הוא המהפך את האוטופיה. ג’ק מתואר בכיעורו ובמערכת דימויים לחיות שונות (כלב, קוף- על גבול שבין אדם לחיה). הוא נער אלים, סמכותי, בעל תושייה וחיות. סמכותו הטוטאליטרית בולטת עם הופעתו הראשונה בראש חבורת ילדי המקהלה. בניגוד לראלף, אין לו היסוסים והתלבטויות. הוא מחליט מיידית ובתקיפות והילדים מצייתים לו ציות עיוור. האש האמורה להביא להצלה וחילוץ אינה חשובה לו. הציד חשוב לו. בתחילה, הוא יוצא לצוד לצורך קיומי- אכילת בשר, אך עד מהרה הוא מצטבע, עוטה מסכה, עירום כפרא ומוצא בציד תענוג סדיסטי ופורקן ליצרים חייתיים. בתחושת אדנות ובתענוג, הוא שובר את משקפיו של חזרזיר ובהנאה לא פחותה הוא מספר כיצד פרפרה החזירה תחת סכינו. ג’ק מהווה לא רק איום למנהיגותו של ראלף, כי אם גם איום לכל תקנה ולכל סיכוי של הצלה. ליצריות האלימה והשתלטנית של ג’ק יש הד בדוגמאות היסטוריות ידועות. החינוך והנורמות התרבותיות של העולם הנאור, מעדנים ומרחיקים אותה. משוחרר מעולם המבוגרים, צבוע ומסתתר מאחורי מסכה, משחרר ג’ק את כבלי ההדחקה ונותן פורקן מלא ליצריו האפלים של האדם.

מותו של סיימון הוא המביא לתחילת ההתפכחות של ראלף, כשהוא מבין מי היא אכן המפלצת. אלא שההבנה מאוחרת. מותם של סיימון וחזרזיר ודאי וראלף ניצל ברגע האחרון ממש. אילו רצה ג’ק במותו של ראלף, יכול היה להרגו בהזדמנויות קודמות. ג’ק זקוק לראלף, למתינות ולשפיות שלו. ראלף היה הסיכוי האחרון של ג’ק להינצל מהטירוף ההרסני של עצמו. המצוד שהוא עורך אחר ראלף רק ממחיש את האובדן הגמור של שרידי השפיות. זה השיא של אובדן השליטה העצמית.

ג’ק וראלף ניצלים שניהם- במישור הגלוי של העלילה, מהווים השניים ניגוד זה לזה ומתעמתים בשאלות המהותיות לקיומם ולהצלתם. אלא שמעבר לעימות, ישנה תלות הדדית והשלמה הדדית. מוסרות ההנהגה ויכולת ההכרעה נשמטות מידיו של ראלף לא רק בגלל חולשה והססנות. ראלף גורר עצמו אחר ג’ק מתוך רצון תת-מודע לינוק מעוצמתו ומחירותו חסרות המעצורים. לטעום יחד איתו את הטעם האסור של ההפקרות בשיאה.

דמותו של חזרזיר

הכינוי “חזרזיר” וחזותו המגוחכת, מבליטים את  מוזרותו ואת הלעג שרוחשים לו הילדים. חזרזיר הוא נער שמן, קצר נשימה וקצר ראייה. הוא מגלה דבקות נוקשה בעולם המבוגרים, בתקנות ובנורמות החינוכיות שהוקנו לו. דבקות זו באה לידי ביטוי בניסיונות החוזרים והנשנים שלו לספר על דודתו ועל הקצרת שלו. ניסיונות אלה נתקלים בחוסר סובלנות ובלעג (“מצפצפים על הקצרת שלך” ו”מצפצפים על דודתך” כדוגמאות החוזרת לא מעט ברומאן). חזרזיר נאמן לחינוך שרכש ולמדע. הוא מנסה להחזיק באורח חיים ברוח העולם הממוסד ממנו בא: “איך אתם יכולים לצפות לחילוץ- אם אינכם מבחינים בין עיקר לטפל ואינכם מתנהגים בהיגיון?” (עמ’ 44). ההיגיון של חזרזיר מסודר ומדויק, אלא שניסיונותיו לשמור על סדר ותקנות באי מבדחים את ג’ק וחבריו ומקוממים אותם נגדו. חזרזיר מגלה רגישות, סבלנות ונאמנות לראלף המנהיג. הוא משמש יד ימינו בדאגה לסדר ולשפיות. חזרזיר הוא המציע להתפקד, לערוך רשימה שמית. הוא דואג לזאטוטים. הוא גם זה המעלה את הרעיון כי הקונכית תשמש מכשיר דמוקרטי, שופר המזעיק את כולם לאספות ומעניק רשות דיבור למחזיק בו. ראלף וסיימון הם היחידים המוקירים את נאמנותו, יושרו וחוכמתו. ג’ק רוחש לו שנאה. ג’ק מתעלל בו, גונב את משקפיו ומותירו חסר אונים. ג’ק יודע שבלעדי המשקפיים חזרזיר עיוור לחלוטין. האם רצה ג’ק בעיוורונו של חזרזיר? שלא יראה, לא יבין ולא יוכיח? חזרזיר נאיבי ותובע את המשקפיים מג’ק בשם ההגינות והצדק. במותו של חזרזיר מתרסק מוחו המדעי ומתרסקת הקונכית- הסימן האחרון לשפיות ולדמוקרטיה. מותו של חזרזיר הוא בלתי נמנע, בחוק הג’ונגל אין תקומה לחלשים. בשדה ההפקר אין מקום למה שמייצג חזרזיר. חזרזיר הוא המצפון, המייסר והמוכיח. עם מותו אפשר לשחרר את יתר המעצורים. מתחילתה של העלילה מדגיש חזרזיר את תלותו במבוגרים ואכן, בלי ידם המגוננת הוא מופקר אל מותו. החכמה המדעית והדמוקרטיה, כאמור, נוחלות מפלה מוחצת.

דמותו של סיימון

מתבדל מהחבורה בהילה של דממה האופפת אותו. הוא בעל התבונה והחזון, הרואה את הנולד. דמותו נוגעת, ספק במציאות ספק בחלום. הוא נוטה להתעלף. הדגש בתיאור החיצוני מוסב אל עיניו הנוצצות. סיימון, בניגוד לחזרזיר הרואה את המציאות רק מבעד לזכוכית המגדלת של משקפיו, רואה את המציאות בעיניו תרתי-משמע: הוא רואה גם את האסון שהיא עתידה להוליד. סיימון ממעט לדבר, הוגה, קשוב. עומד בשקט לימין ראלף ומנסה לגונן על חזרזיר מפני תוקפנותו של ג’ק. דמותו ומותו מובנים נכונה רק במישור הסימבולי-אלגורי: הוא נתפס כצלוב, הנושא בשתיקתו ובסבלו את עוונות החברה כולה. מותו מחזק אומנם את התחושה הפסימית, אך עצם היותו, הוא קרן אור בחשכה.

השיא הדרמטי של העלילה הוא גילוי זהותה של החיה-מפלצת, גילויו של “בעל זבוב” על ידי סיימון.

היינו מצפים שעם פענוח חידת קיומה וזהותה של החיה, יבוא הפיכחון ועמו ההתרה וההתרגעות. אולם, המעגל הפולחני- מעגל הטירוף היה בשיאו וסיימון מוצא את מותו בידי המפלצת שאת זהותה חשף. מותו של סיימון הוא חידה. רובדה הגלוי של העלילה אינו גוזר עליו מוות. גזרה זו מתחייבת רק מרובדה הסמוי. סיימון הוא המכיר לראשונה בקיומה של המפלצת “מה שרציתי לומר זה…שאולי החיה בתוכנו.” (עמ’ 88). הכרה זו גוברת והולכת ככל שמתעצמים מרדפי הציד אחר המפלצת. “ככל שהגה סיימון בחיה, כן ראה לעיני-רוחו דמות אנוש, נאפדת- גבורה ודוויה כאחד” (עמ’ 103). הוא מכריז “אינני מאמין שיש כאן מפלצת” (עמ’ 105). הוא היחיד היודע בבטחה כי המפלצת מצויה בהם, בחרדותיהם ובפורקן היצרים שלהם. סיימון יוצא להר לוודא את חזונו בדבר המפלצת. הוא אכן פוגש בבעל זבוב, בדמות ראש חזירה מוקף זבובים. “מגוחך לחשוב שהמפלצת היא משהו שיתכן לצוד ולהרוג אותו! אמר הראש. …דבר זה ידוע לך, האין זאת? ידוע לך שאני חלק ממך. קרוב, קרוב, קרוב!. אני עילת הכישלון. העילה להיותם של הדברים כפי שהם…שמע בקולי, אמר בעל-זבוב, חזור אל חבריך והכל ישתכח…כבר הוגדשה הסאה. נערי המסכן, האובד, כלום סבור אתה שהנך מיטיב לדעת ממני?…ראה הזהרתיך! סופי שאתרגז. אינך רצוי כאן. ברור? בדעתנו להשתעשע להנאתנו באי הזה. ברור? בדעתנו להשתעשע באי הזה! ולכן, אל תנסה להתערב, נערי המסכן, האובד, ולא-…נחסל אותך. ברור? ג’ק ורוג’ר ומוריס ורוברט וביל וחזרזיר וראלף יחסלו אותך. ברור?” (עמ’ 146).

סיימון חייב אפוא למות, כי הוגדשה סאת החטאים. משום שג’ק וחבריו רוצים להשתעשע ולהנות באורח שלסיימון אין חלק בו. סיימון מבין את אזהרת המפלצת, אך עליו למלא את ייעודו ולהזהיר את חבריו ולו במחיר חייו. סיימון הוא הקורבן לחרדותיו וליצריו האפלים של האדם.

מות סיימון אמור לזעזע ולטלטל אפילו את ג’ק, ואכן ההתפכחות החלה, אך רק בחלקה. ראלף קורא “אני מפחד. מפני עצמנו. אני רוצה לשוב הביתה.” (עמ’ 159). אפילו רוג’ר האכזר מקבל הארה פתאומית “…נותן דעתו על האפשרויות הצפונות בסמכות שאין עמה אחריות” (עמ’ 162).

מותו של סיימון מעלה בפי חזרזיר את שלוש שאלות ההכרעה: “מה יותר טוב- להיות עדר כושים מצובעים כמוכם, או להיות נבונים כמו ראלף?…מה יותר טוב- לשמור על התקנות ולהסכים ברוב דעות או לצוד ולהרוג?…מה יותר טוב- סדר ומשטר והצלה, או ציד והפקרות?” (עמ’ 183-184). כאשר נשאלות השאלות בקול רם וברור אנו מצפים מהנערים רגע של חשבון נפש, אלא שמאוחר מדי. מות סיימון רק גירה את החיה, העלה את ניחוח הדם באפה. מעתה לא תשקוט עד להרס המוחלט, מותו של חזרזיר הוא רק חולייה מתבקשת בשרשרת. ההצלה של הנותרים תבוא על סף כיליון.

מיהו “בעל זבוב”? “בעל זבוב” הוא אחד משמותיו הרבים של השטן. בתנ”ך, להוציא ספר איוב, השטן איננו קיים- “בעל זבוב” הוא אלוהי עקרון. פירוש השם הוא המושל בזבובים, אלא שיש הטוענים שזהו שיבוש מכוון וכינוי גנאי לאל הכנעני. במסורת היוונית-רומית “בעל זבוב” הוא זאוס עצמו, שליט האלים הכל יכול. ייתכן שהכוונה היא לזאוס ולשטן כאחד. אם “בעל זבוב” הוא זאוס, הרי שהרוע האנושי שולט בעולם ללא מצרים והוא חסר מרפא. אם השטן הוא “בעל זבוב”, הרי שכשם שהשטן הוא מדרגה או מספר מדרגות מתחת לאלוהים עצמו, הרי שגם הרוע האנושי “ניתן לאילוף” ומוצע בדרך זאת פתרון אפשרי לבעיה הכאובה ביותר של האדם: השליטה העצמית ביציריו ובתאוותיו.

הדרך היחידה היא נטילת אחריות, הפניית מבט פנימה לנבכי האישיות, הכרת הרוע הפנימי ואילופו. זאת, עושה ראלף, שהיה שותף לרצח סיימון, בניגוד לחזרזיר המנסה לבנות לשניהם “אליבי” ולחמוק מאחריות למעשה.

המישור וההר

הילדים הראשונים היוצאים מבין הריסות המטוס, מופיעים במישור, בחוף. שם הם מתוודעים זה לזה ומתאחדים בתקוות ראשונות. גילויי הפחד הראשונים מתחילים במישור. הילד בעל סימן התות מדמה לראות נחש, אלא שראלף, המנהיג, ממהר להרגיעו. ההחלטה על האש כאות הצלה שיש לשמור עליו, מתקבלת במישור. הקונכית, נמצאת על החוף, במישורת. בעלותם להר, מכריז ג’ק כי “הקונכית לא נחשבת בראש ההר” (עמ’ 41). ראש ההר הוא שטח הפקר לציידים. ככל שגוברת תאוות הציד של ג’ק, הוא מזניח את האש, הופך לפרא ומגביר את חרדת הילדים מפני המפלצת. בדיון שמנהל ראלף במישור, על שאלת קיום המפלצת, מזהיר סיימון “שאולי החיה היא בתוכנו” (עמ’ 88). האזהרה וההכרה בדבר זהות המפלצת עולות במישור. החרדה מפני החיה גוברת כשהתאומים מדמים לראות מפלצת על ההר (גופת צנחן מרקיבה). בצאתם לצוד את המפלצת, צדים ג’ק וחבריו חזירה ומוקיעים את ראשה מנחה למפלצת. זהו בעל זבוב על ההר. עירומים, צבועים ועוטי מסכות, חגים הילדים במעגל פולחני: “הרוג מפלצת! דקור אותה! שפוך דמה!” (עמ’ 154). סיימון, הרואה את הנולד, מבין כי המפלצת מצויה בהם. הוא עולה להר, להזהיר את חבריו. שם הוא פוגש את בעל זבוב, המתרה בו לא להתערב. שם, בראש ההר, מוצא סיימון את מותו במעגל.

ההצלה הראשונה (מהמטוס) מתרחשת במישור. במישור מנסים לשמור על התקנות, על שפיות הדעת, על דמוקרטיה, על מותר האדם. במישור מנסים לחשוב בהיגיון ובתבונה. במישור מצויים המים המטהרים והמנקים. בהר מתמקמים: מרדפי הציד, תאוות הבשר, פורקן היצרים, האכזריות, ההפקר המוחלט והמוות. התנועה שבין מישור להר היא תנועה מתמדת, מתעתעת, בין אדם לחיה. גם סיימון וגם חזרזיר מוצאים את מותם על ההר. המצוד אחר ראלף נעשה בספירלה מן ההר למישור וחוזר חלילה. המצוד מקיף את האי העולה באש ומסתיים במישור. האש הדמונית, היצרית שעל ההר הביאה להצלה במישור, שהיה מעגנה האחרון של השפיות.

לבוש-עירום, אדם-חיה

העירום היה מצבו הטבעי והבראשיתי של האדם, בטרם אכל מעץ הדעת, בטרם למד להבחין בין טוב לרע. האכילה מעץ הדעת הקנתה לאדם את התבונה וההכרה ועמן קריטריונים מוסריים ראשוניים. פתיחת העלילה עומדת בסימן של התקלפות מבגדים. ככל שמתפתח העימות על ההנהגה, על ההעדפה, אש או בשר, תקנות או פורקן יצרים, כן משתלט העירום וגובר התוהו ובוהו. יש לציין את ההצטבעות- הצבע נתפס כאמצעי התמזגות עם הג’ונגל וכאות הסוואה מפני התרבות. הצבע הוא טשטוש זהות וחשיפת זהות, משחק גבולות בין חוק התרבות לחוק הג’ונגל. בהקשר זה יש לציין גם את המסכה שנועדה גם היא לטשטש זהות, להטעות ולהסתיר. המסכה מעניקה חירות, שכן המסתתר מאחוריה פועל באנונימיות מוחלטת. המסכה ברומאן, הופכת לישות דמונית, המעבירה את הילדים, בתהליך של משחק לכאורה, מעולם אחד לעולם אחר. טשטוש התחומים מגיע לשיאו כאשר ג’ק מציע להתחפש לחיה עצמה: “מישהו שיתחפש לחזיר ויחקה…” (עמ’ 116).

ההתקלפות מהלבוש מייצגת את המעבר מאדם לחיה. התהליך אדם-חיה הוא מרכזי ביצירה ומתפתח בשלבים:

1. תיאור הילדים במראם ובלבושם, גדוש דימויים חיתיים. אבזם חגורתו של ראלף דמוי נחש. חבורת הילדים הפוסעת לעבר ראלף וחזרזיר, נראית כעטלף. שני נערים מתוכם מתנשפים ככלבים. ילדי המקהלה נראים כציפורים שחורות. ג’ק מדומה לכלב ולקוף. למרבה האירוניה הנער שיותר מכולם הקפיד על נורמות התרבות של האדם, מכונה בפי חבריו “חזרזיר”.
2. האזכור הראשון של המושג “חיה” כמשמעו הוא בפי הילד בעל סימן התות. הוא מדמה לראות נחש גדול ונורא. הילדים ממהרים להשתיקו והעובדה שילד זה הוא הראשון להעלם אינה מאותת להם על סכנה. עם זאת, הופכת השאלה- יש חיה? אין חיה? לנושא ויכוח בין שני המחנות.
3. במסגרת הויכוח על החיה, מתעוררת שאלת ההעדפה- אש או בשר? ג’ק כאמור רוצה לצוד חיה כבשר למאכל. עד מהרה מקבל הציד הזה גוון אכזרי. ציד לשם ציד, שחיטה לשם שחיטה, שפיכות דמים לשם שיכרון חושים. ככל שג’ק נסחף אחר שיכרון חושיו כן מטשטשים הגבולות שבין אדם לחיה.
4. בד בבד עם ציד החיה כדי להשיג בשר, יוצא ג’ק למרדפים אחר החיה-מפלצת, שאיש פרט לילד בעל סימן התות לא ראה. בהדרגתיות מתמזגות שתי המשמעויות של הציד. הפזמון החוזר של הילדים “הרוג מפלצת! דקור אותה! שפוך דמה!” (עמ’ 154) הופך לשירת פולחן דמוני, שבו רוצים הילדים להקריב חיה כמנחת פיוס למפלצת.
5. ככל שפורקן היצרים גורר את הילדים לתוהו ובוהו ומאיים על חייהם, גוברת והולכת ההכרה כי המפלצת בתוכם. סיימון הוא הראשון שמזהיר בהיסוס: “מה שרציתי לומר זה…שאולי החיה בתוכנו.” (עמ’ 88). ההכרה חודרת גם לחזרזיר “…אני בטוח שאין כאן שום חיה- זאת אומרת, חיה עם מלתעות וצפרנים ארוכות- ואני גם יודע שאין שום יסוד לפחד…אלא אם-…אלא אם נתחיל לפחד מבני אדם. (עמ’ 83). סיימון רואה עין בעין את בעל זבוב ונופל קורבן למפלצת שבחבריו.

חיסכון אינפורמטיבי

דלות מידע מאפיינת את עברן של הדמויות. החיסכון האינפורמטיבי נועד לאפשר למציאות החדשה לחשוף את הילדים מבראשית. הילדים ניצלו מאימת העולם החיצון, ממלחמה אטומית. האי הוא גן עדן מבטיח. הילדים יכול להתחיל מבראשית, “לשכוח” מהיכן באו, “לשכוח” את המבוגרים ואת נורמות חינוכם, “לשכוח” את העולם ההוא. אולי להתחיל משהו חדש, ליצור יש מאין. הם אכן ממהרים מאוד לשכוח, ממהרים להתפשט. העירום, מסתבר, טומן בתוכו השמדה עצמית, נוראה אולי יותר מההרס של העולם הלבוש שבחוץ.

סיום הרומאן- שאלת ההכרחיות

האומנם וכיצד מתחייב סיום זה משרשרת האירועים שקדמה לו? האם הללו היו בלתי נמנעים? האם הסיום הוא גזרה מראש?

כאמור, במישור המשמעות האלגורית של הדמויות והאירועים יש הכרח, מעין גזרה מראש במותם של סיימון וחזרזיר ובהינצלותם של ג’ק וראלף.

מישור אחר לבחינת האירועים הוא מישור ההתגרויות והעצמת הסיכונים ברובד הגלוי של העלילה. ניתן להבחין במספר התגרויות חשובות:

1. הסכמתו של ראלף לכך שג’ק ינהיג את ילדי המקהלה כחבורת ציידים, מהווה התגרות מפורשת במציאות, שכן בכך נטמן זרע הפורענות שיביא לחציית המחנות ולהעדפת הבשר על האש.
2. חוסר יכולתו של ראלף לפסוק בשאלת קיום החיה, מגבירה את חרדת הילדים. ג’ק מנצל חרדה זו לפורקן יצריו האלימים.
3. משנעלם הילד בעל סימן התות שראה את החיה, הם אינם יוצאים לחפשו. הם גם לא מונים את הילדים.
4. כניעתו של ראלף למרדפי הציד של ג’ק, הביאה בעקיפין להחמצת סיכוי ההצלה הראשון. האש כבתה והאנייה חמקה.
5. ראלף וחבורתו אינם עומדים בפני פיתוי הבשר. למעשה יכלו הילדים להתקיים, ברווחה יחסית, על שפע הפירות המצוי במישור. התאווה לבשר סוחפת את כולם לשדה ההפקר שעל ההר.
6. ראלף מתפתה לצאת עם ג’ק לצוד את המפלצת וזאת למרות אזהרותיהם של חזרזיר וסיימון. יציאה זו מזמנת את מחול הטירוף בו מוצא סיימון את מותו.
7. סיימון מתגרה במפלצת ומביא על עצמו את מותו.
8. חזרזיר יוצא אל ג’ק כדי לדרוש בחזרה את משקפיו. ההליכה “העיוורת” הזו מביאה למותו.
9. למרות מותם של סיימון וחזרזיר, מוסיף ראלף והולך אל ההר, כמו מזמין את המצוד אחריו.
10. ג’ק- כל הווייתו היא מערכת התגרויות בחבריו ובסביבתו. הוא פועל בתהליך מואץ של אובדן שליטה עצמית, עד שנשלט לחלוטין בידי טירופו.

הילדים מתגרים אפוא במציאות, שהיא מתחילתה סטאטית. ככל שהם מתגרים בה וזה בזה, גובר אובדן השליטה העצמית, מועצמים הסיכונים והמציאות מונעת לעבר מלכוד ללא מוצא.

הרומאן כמשקף את תחלואי החברה האנושית

הרומאן “בעל זבוב” נועד לשמש מראה למין האנושי. הוא נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה (1954).

נקודת הפתיחה והסיום של העלילה משיקות לקו הגובל עם העולם החיצון. הנערים ניצלו מעולם שבו שוררת מלחמה. הם נקלעים לאי שהוא מעגן מבטחים. באורח אירוני, מצפים ומקווים הילדים שהעולם הנתון בתהליך של הרס, יצילם מאי המבטחים.

התשתית הערכית והנורמטיבית שהעניק להם העולם החיצון מתגלה ככוזבת. מחד, קשורים הילדים לחינוך ולתרבות שספגו, מאידך, ככל שהם מודעים לקשר זה, כן גדלה תשוקתם להינתק ממנו. מן העולם החיצון באה החיה, עטויה במדי בית הספר ובמדי כנסייה. הילדים גוזלים מעצמם את החירות ומשליטים הפקר. הם מרחיקים מעצמם סיכוי הצלה ונוטלים מעצמם את החיים.

התרבות והדמוקרטיה נחשפות באין-אונים שלהן. גם הטכנולוגיה, מסתבר, אינה הישועה בהתגלמותה (המטוס לא היטיב להציל, המשקפיים של חזרזיר לא סייעו לו לראות נכונה את הבאות, אבזרי הצניחה של הצנחן לא הצניחוהו בשלום, הספינה המצילה הינה ספינת מלחמה).

האדם מתגלה כאויב הגדול ביותר של עצמו, והאי- כמיקרוקוסמוס לתחלואי החברה האנושית. זוהי יצירה ספרותית על הרוע הפנימי החבוי בכל אחד מאתנו ועלול לפרוץ בכל עת, בנסיבות המתאימות.

ובכל זאת גם בסיום האפל יש נקודת אור. “ראלף הביט אליו דומם. רגע חלף במוחו חזיון הזוהר המופלא, שהיה נסוך על חופים אלה בימים עברו. ואילו עתה היה האי למאכולת-אש- סיימון מת- וג’ק ניסה…הדמעות התחילו זולגות והיפחות הרעידו את גופו. זו לו הפעם הראשונה באי שלא עלה בידו לכבוש אותן…התרגשותו דבקה בשאר הנערים, ואף הם התחילו לרעוד ולהתיפח. ובמרכז, גופו מסואב, שערו סבוך וחטמו זב, בכה ראלף תמרורים על קץ התום, על חשכת לב-אנוש ועל נפילת הרע הנאמן, הנבון, שכונה חזרזיר.” (עמ’ 204).

בכי משחרר חושף את שרידי התום של הילדות. מה יהיה אתם מעתה? הישכילו לשאת את אזהרת בעל זבוב לעולם בטרם יהיה מאוחר? הישכיל העולם שהצילם להציל את עצמו?

 

 

 

 

 

 

“בעל זבוב”/ ויליאם גולדינג

הנושאים שנלמדו בכיתה:

– “אי האלמוגים” של בלנטיין כאסוציאציה הכרחית להבנת המהפך האירוני המתרחש ברומאן “בעל זבוב”.

– בין ראשית לאחרית- תקווה גדולה פותחת את ההרפתקה של נערי “בעל זבוב”. הפער האירוני, ניפוץ האשליה, שבירת הקונוונציה התמימה, אובדן התקווה, הוא הפער שבין “כך היה בתחילה” לבין “לפני שהכל-“. הכל הזה הוא שבירת האוטופיה של הרומאן “בעל זבוב”. (אוטופיה= תוכנית דמיונית לתיקון חיי החברה והמשטר, רעיון שהוא בבחינת הזיה וחלום, שאינו ניתן לביצוע במציאות).

– שני רבדים ברומאן- עלילת הרומאן מתפתחת בשני רבדים חופפים: הרובד הריאליסטי, שבו ישנה התרחשות כרונולוגית של האירועים והרובד האלגורי (אלגוריה= משל, יצירה שאין להבינה כפשוטה, אלא כעין משל ורמז לעניינים חשובים בחיי אדם או עם), שהוא מעבר למישור המציאות והוא המוביל את האוטופיה אל היפוכה.

– שאלות בדבר קיום והצלה מאחדות תחילה את כל הילדים. ראלף מנסה להכריע על-ידי החלטות משותפות, כוח שכנוע ושיקול דעת. ג’ק מכריע בכוח המעשה והסמכות הכריזמטית של היחיד. ראלף מבקש לשמור על האש. ג’ק מזניח את האש ומעדיף את הבשר ואת הציד. גם בשאלה האם יש חיה מנסה לתת ראלף מענה בכוח הדיבור והעידוד המשכנע. ג’ק דורש להכריע במעשה. הוא יוצא למצוד אחר החיה. אובדן יכולת ההכרעה מידי ראלף והיסחפות הנערים למחנה ההפקר של ג’ק, מעמידים את שאלת ההישרדות וההצלה בספק גדל והולך. מרגע שהציד הופך להכרעה של סיפוק יצרים אלימים וסאדיזם, ניטלת ההכרעה מכולם, גם מג’ק עצמו, הנשלט לחלוטין על-ידי פורקן יצרים. שאלת ההצלה הופכת לאחרת, גורלית: האם יינצלו הילדים מעצמם?

– התחרות על המנהיגות בין ראלף לבין ג’ק, היא תחרות בין השפיות, שיקול הדעת והדמוקרטיה, לבין יצריות בלתי מרוסנת ותאוות שלטון טוטאליטרי.

– ג’ק הוא המהפך את האוטופיה. ליצריות האלימה והשתלטנית של ג’ק יש הד בדוגמאות היסטוריות ידועות. החינוך והנורמות התרבותיות של העולם הנאור, מעדנים ומרחיקים אותה. משוחרר מעולם המבוגרים, צבוע ומסתתר מאחורי מסכה, משחרר ג’ק את כבלי ההדחקה ונותן פורקן מלא ליצריו האפלים של האדם.

– ג’ק זקוק לראלף, למתינות ולשפיות שלו. ראלף היה הסיכוי האחרון של ג’ק להינצל מהטירוף ההרסני של עצמו. ג’ק וראלף ניצלים שניהם- במישור הגלוי של העלילה, מהווים השניים ניגוד זה לזה ומתעמתים בשאלות המהותיות לקיומם ולהצלתם. אלא שמעבר לעימות, ישנה תלות הדדית והשלמה הדדית. מוסרות ההנהגה ויכולת ההכרעה נשמטות מידיו של ראלף לא רק בגלל חולשה והססנות. ראלף גורר עצמו אחר ג’ק מתוך רצון תת-מודע לינוק מעוצמתו ומחירותו חסרות המעצורים. לטעום יחד איתו את הטעם האסור של ההפקרות בשיאה.

– במותו של חזרזיר מתרסק מוחו המדעי ומתרסקת הקונכית- הסימן האחרון לשפיות ולדמוקרטיה. מותו של חזרזיר הוא בלתי נמנע, בחוק הג’ונגל אין תקומה לחלשים. בשדה ההפקר אין מקום למה שמייצג חזרזיר. חזרזיר הוא המצפון, המייסר והמוכיח. עם מותו אפשר לשחרר את יתר המעצורים. מתחילתה של העלילה מדגיש חזרזיר את תלותו במבוגרים ואכן, בלי ידם המגוננת הוא מופקר אל מותו. החכמה המדעית והדמוקרטיה, כאמור, נוחלות מפלה מוחצת.

– דמותו ומותו של סיימון מובנים נכונה רק במישור הסימבולי-אלגורי: הוא נתפס כצלוב, הנושא בשתיקתו ובסבלו את עוונות החברה כולה. מותו מחזק אומנם את התחושה הפסימית, אך עצם היותו, הוא קרן אור בחשכה.

– השיא הדרמטי של העלילה הוא גילוי זהותה של החיה-מפלצת, גילויו של “בעל זבוב” על ידי סיימון. סיימון הוא המכיר לראשונה בקיומה של המפלצת “מה שרציתי לומר זה…שאולי החיה בתוכנו.” (עמ’ 88). הוא היחיד היודע בבטחה כי המפלצת מצויה בהם, בחרדותיהם ובפורקן היצרים שלהם. סיימון הוא הקורבן לחרדותיו וליצריו האפלים של האדם.

– מיהו “בעל זבוב”? “בעל זבוב” הוא אחד משמותיו הרבים של השטן. בתנ”ך, להוציא ספר איוב, השטן איננו קיים- “בעל זבוב” הוא אלוהי עקרון. פירוש השם הוא המושל בזבובים, אלא שיש הטוענים שזהו שיבוש מכוון וכינוי גנאי לאל הכנעני. במסורת היוונית-רומית “בעל זבוב” הוא זאוס עצמו, שליט האלים הכל יכול. ייתכן שהכוונה היא לזאוס ולשטן כאחד. אם “בעל זבוב” הוא זאוס, הרי שהרוע האנושי שולט בעולם ללא מצרים והוא חסר מרפא. אם השטן הוא “בעל זבוב”, הרי שכשם שהשטן הוא מדרגה או מספר מדרגות מתחת לאלוהים עצמו, הרי שגם הרוע האנושי “ניתן לאילוף” ומוצע בדרך זאת פתרון אפשרי לבעיה הכאובה ביותר של האדם: השליטה העצמית ביציריו ובתאוותיו.

הדרך היחידה היא נטילת אחריות, הפניית מבט פנימה לנבכי האישיות, הכרת הרוע הפנימי ואילופו.

– המישור וההר- במישור מנסים לשמור על התקנות, על שפיות הדעת, על דמוקרטיה, על מותר האדם. במישור מנסים לחשוב בהיגיון ובתבונה. במישור מצויים המים המטהרים והמנקים. בהר מתמקמים: מרדפי הציד, תאוות הבשר, פורקן היצרים, האכזריות, ההפקר המוחלט והמוות. התנועה שבין מישור להר היא תנועה מתמדת, מתעתעת, בין אדם לחיה.

– עירום- לבוש, אדם-חיה- ככל שמתפתח העימות על ההנהגה, על ההעדפה, אש או בשר, תקנות או פורקן יצרים, כן משתלט העירום וגובר התוהו ובוהו. יש לציין את ההצטבעות- הצבע נתפס כאמצעי התמזגות עם הג’ונגל וכאות הסוואה מפני התרבות. הצבע הוא טשטוש זהות וחשיפת זהות, משחק גבולות בין חוק התרבות לחוק הג’ונגל. בהקשר זה יש לציין גם את המסכה שנועדה גם היא לטשטש זהות, להטעות ולהסתיר. המסכה מעניקה חירות, שכן המסתתר מאחוריה פועל באנונימיות מוחלטת. ההתקלפות מהלבוש מייצגת את המעבר מאדם לחיה.

– דלות מידע מאפיינת את עברן של הדמויות. החיסכון האינפורמטיבי נועד לאפשר למציאות החדשה לחשוף את הילדים מבראשית. הילדים ניצלו מאימת העולם החיצון, ממלחמה אטומית. האי הוא גן עדן מבטיח. הילדים יכול להתחיל מבראשית, “לשכוח” מהיכן באו, “לשכוח” את המבוגרים ואת נורמות חינוכם, “לשכוח” את העולם ההוא. אולי להתחיל משהו חדש, ליצור יש מאין. הם אכן ממהרים מאוד לשכוח, ממהרים להתפשט. העירום, מסתבר, טומן בתוכו השמדה עצמית, נוראה אולי יותר מההרס של העולם הלבוש שבחוץ.

– סיום הרומאן- שאלת ההכרחיות- במישור המשמעות האלגורית של הדמויות והאירועים יש הכרח, מעין גזרה מראש במותם של סיימון וחזרזיר ובהינצלותם של ג’ק וראלף.

מישור אחר לבחינת האירועים הוא מישור ההתגרויות והעצמת הסיכונים ברובד הגלוי של העלילה. הילדים מתגרים אפוא במציאות, שהיא מתחילתה סטאטית. ככל שהם מתגרים בה וזה בזה, גובר אובדן השליטה העצמית, מועצמים הסיכונים והמציאות מונעת לעבר מלכוד ללא מוצא.

– הרומאן כמשקף את תחלואי החברה האנושית- הרומאן “בעל זבוב” נועד לשמש מראה למין האנושי. התשתית הערכית והנורמטיבית שהעניק לילדים העולם החיצון מתגלה ככוזבת. מחד, קשורים הילדים לחינוך ולתרבות שספגו, מאידך, ככל שהם מודעים לקשר זה, כן גדלה תשוקתם להינתק ממנו. מן העולם החיצון באה החיה, עטויה במדי בית הספר ובמדי כנסייה. הילדים גוזלים מעצמם את החירות ומשליטים הפקר. הם מרחיקים מעצמם סיכוי הצלה ונוטלים מעצמם את החיים.

התרבות והדמוקרטיה נחשפות באין-אונים שלהן. גם הטכנולוגיה, מסתבר, אינה הישועה בהתגלמותה. האדם מתגלה כאויב הגדול ביותר של עצמו, והאי- כמיקרוקוסמוס לתחלואי החברה האנושית. זוהי יצירה ספרותית על הרוע הפנימי החבוי בכל אחד מאתנו ועלול לפרוץ בכל עת, בנסיבות המתאימות. ובכל זאת גם בסיום האפל יש נקודת אור. בכי משחרר חושף את שרידי התום של הילדות. מה יהיה אתם מעתה? הישכילו לשאת את אזהרת בעל זבוב לעולם בטרם יהיה מאוחר? הישכיל העולם שהצילם להציל את עצמו?

 

 

שאלות לדוגמא:

1. ברומאנים רבים מתואר כישלון בחייהן של דמויות (למשל: כישלון באהבה או בנישואין, כישלון בהגשמת ייעוד או כישלון בשמירה על ערכי מוסר). תאר כישלון כזה ברומאן מתורגם שלמדת, פרט את הסיבות לכישלון זה והסבר כיצד הוא משפיע על הדמות או על הדמויות המעורבות בו.
2. תאר בקצרה את הסיום של הרומאן המתורגם שלמדת והסבר את התרומה של הסיום להבנת משמעות היצירה.
3. אילו תופעות חברתיות או אילו תכונות אנושיות מוצגות ביצירה כראויות להערכה ו/או כראויות לגינוי ולביקורת. הסבר באילו דרכים מוצגות התופעות או תכונות אלה ברומאן (למשל באמצעות תיאור של דמויות והיחסים ביניהן, באמצעות התרחשות מיוחדת, באמצעות סמלים ומוטיבים).
4. תאר שתי דמויות משנה והסבר את תפקידן (או תפקידיהן) ביצירה. בסס את דבריך על הופעותיה של כל אחת מהדמויות ביצירה.

הצעת פתרון לדוגמא: שאלה מספר 3:

ברומאן “בעל זבוב” מאת ויליאם גולדינג, מוצגות תופעות חברתיות כראויות להערכה וכן, במקביל, מוצגות תכונות אנושיות כראויות לגינוי ולביקורת. האדם, מוצג כמי שנוטה להסיר מעליו במהירות את “לבוש” החברה. החברה המודרנית, הדמוקרטית, מוצגת כמי שמצליחה לעדן את יצריו ותאוותיו החייתים של האדם. התרבות, הנורמות וההתארגנות במסגרת דמוקרטית, מוצגות כראויות להערכה וכהכרחיות להישרדותו של האדם. כאמור, האדם, בעל הדחפים ההרסניים, מוצג ברומאן כמי שראוי לגנאי ולביקורת. זה האחרון ממהר להשיל מעליו כל רסן ולסכן את קיומו בהיותו האויב הגדול ביותר של עצמו.

הרומאן עוסק בסיפורם של ילדים בריטיים הניצלים מהתרסקות מטוס. הילדים נוחתים לאי העשוי לשמש עבורם אי מבטחים, מקום מקלט מפני מלחמה אטומית המתחוללת בעולם. הילדים מתאגדים תחילה ברוח התקנות הדמוקרטיות המוכרות להם ובוחרים להם מנהיג מוסכם בשם ראלף. השהייה הממושכת באי טומנת בחובה פחד מן הלא נודע ובשיאה פחד מחיה- מפלצת שזהותה אינה ברורה. הפחד, מניע את הילדים לנטוש את המנהיג הדמוקרטי אותו בחרו ולהצטרף למחנהו של ג’ק, יריבו של ראלף. ג’ק הוא מנהיג טוטאליטרי המנצל את פחדם של הילדים על מנת להטיל את מרותו ולדרוש ציות עיוור. ג’ק מעדיף לעסוק בציד בשר למאכל ולהזניח את האש החשובה לראלף כאמצעי אפשרי להצלה. ציד הבשר הופך, עם התקדמותה של העלילה, לציד למטרת פורקן יצרים סדיסטיים וחיתיים גרידא. ציד החזירים על-ידי ג’ק ונאמניו מוביל לרצון עז לצוד את החיה- המפלצת. בניסיון לרצות את החיה המפלצת משאירים הילדים מנחה- ראשה של חזירה שנשחטה, מוקף זבובים- לחיה- המפלצת. סיימון, רואה הנולד, בהתרחשות שהיא בבחינת שיא דרמטי בעלילה, מנהל מעין דיאלוג (שהוא למעשה מונולוג) עם אותו ראש חזירה המכונה “בעל זבוב”. בהתרחשות הזויה זו, מתגלה זהותה של החיה-המפלצת. זו, נמצאת ביסוד כל אדם, היא המסמלת את הרוע הבסיסי הטמון באדם, את הנטייה לאלימות ולהרס. סיימון, מנסה להזהיר את חבריו מן החיה- המפלצת אך מאבד את חייו במעגל המחול הפולחני שמארגן ג’ק במטרה להשמיד את החיה- המפלצת.

ג’ק הוא המייצג את הצד ההרסני והאלים המצוי באדם. ראלף, לעומתו, מייצג את הצורך ההכרחי בתרבות, בנורמות ובחוקים מחייבים המבטיחים את הישרדותו של האדם. לקראת סופו של הרומאן גם חזרזיר המייצג את הרציונאליות והאמונה במדע, מוצא את מותו וראלף נס על נפשו. על סף כליון, הישועה וההצלה מגיעים. ראלף וג’ק ניצלים והילדים בוכים בכי המסמל את סוף עידן התמימות המאפיינת את עולם הילדות. הילדים נחשפו לטבע האדם במערומיו, לרוע, לאלימות ולהרס. ההצלה היא נקודת אור ברומאן הקשורה בכוחה של ההבנה וההתפכחות, אפילו זו המאוחרת. אם ישכילו הילדים “ללבוש” מחדש ואולי אף “להלביש” את העולם אליו הם חוזרים “בבגדי” התרבות הדמוקרטית, הרי שאז יבטיחו את המשכיות המין האנושי.