סיכום חי אהבה מאת טודרוס אבולעפיה | סיכום לבגרות בספרות

על המשורר

טדרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה נולד בטולדו ב-1247 למשפחה מיוחסת ומפורסמת. כמעט כל שנותיו חי ויצר בקרב ה”אצולה” היהודית בבירת קסטיליה, תחילה בצִלם ובחסותם של חצרנים ומדינאים תקיפים ורודפי תענוגות ואחר כך כאחד מהם. אף שחלפו כמאה וחמישים שנה של שלטון נוצרי במקומו, הוא התחנך בדרך המשכיל היהודי ב”תור הזהב” באנדלוסיה המוסלמית. הוא זכה להשכלה רחבה: לא רק ידע מעמיק של השפה העברית לרבדיה השונים ושל השירה “הספרדית” הקלאסית, אלא גם שליטה טובה בלשון הערבית והיכרות נרחבת עם שירתה ועם תרבותה.

כשכישרונו הבשיל והלך ומיומנותו בכתיבת שירים השתכללה, החל לבקש את קירבתם של חצרנים יהודים עשירים ורבי השפעה, נמשך אחר קסם מעמדם הרם, כוחם, אורחות חייהם הנהנתניות והראוותניות – ונדיבותם לבני חסותם. החשוב והמפורסם שבחצרני היהודיים היה אז דון שלמה אבן צדוק. בגיל שבע עשרה (שנת 1264) החל טדרוס הלוי לשבחו ולהללו וכעשר שנים שימש מעין “משורר חצר” שלו, נהנה מחסותו ומנדבות ידו. הוא לא ידע מחסור ועשרו הגדל בהתמדה איפשר לו לספק את תאוותיו ויצריו. הוא לא היסס לקשור בסתר קשרי אהבה גם עם יפהפיות לא יהודיות ולהכריז בשיר, בגלוי ובתעוזה, על זכותו ליהנות מהרפתקאות אהבים בלי לחוש רגשי אשמה.

בטרם ימלאו לו שלושים שנה חל מהפך קיצוני בחייו של המשורר. האסון הכבד שפקד אותו היה כרוך במשבר קשה שזעזע את יהדות קסטיליה. בשנותיו האחרונות של אלפונסו גברה מאוד דבקותו בדת הקתולית, ובכנסייה. יחסו ליהודי ממלכתו הורע והלך גם בלחץ האבירים והעירונים הנוצרים שראו ביהודים מתחרים. בשבת ה-19 בינואר 1281 נעצרו כל היהודים בבתי הכנסת ברחבי ממלכתו כבני ערובה, עד שישולם עבורם כופר בסכום גדול כפליים מהמס השנתי שנהגו להעלות לו ברגיל. בין האסורים היה גם טדרוס המשורר. ביתו נפרץ, אמו ואחד מבניו נפגעו – נפצעו או נהרגו – רכושו נבזז והוא עצמו עונה, הושלך לכלא וכבול בידיו ורגליו נסגר בחברת פושעים אלימים בתא אפל שורץ חרקים ועכברים. בתחילה פחד שיוציאוהו להורג. משארך מאסרו, גברה והלכה בו הנטייה לדת ולאמונה. ברוח נכאה וכנועה התפלל לאלוהים כי יסלח לו את חטא חייו הנלוזים והמופקרים וציפה לחסדו; ומשניתנה לו בדרך כלשהי האפשרות להמשיך בכתיבה בכלאו, שפך לפניו את ליבו בשורה ארוכה של תפילות-יחיד – שירים ליריים נרגשים.

לא נודע מתי ובאיזה אופן זכה טדרוס בחירותו. הוא ניסה להשתלב בקהילה ולהתקרב לחוג תלמידי החכמים. הוא אף תקף בזעם את חוגי המשכילים “החילוניים” בצמרת החברה שרק תמול היה אחד מהם, האשימם בהתנכלות לרכושו בעודו כּלוא, והוקיע בלשון קיצונית בחריפותה את אורחות חייהם, את מידותיהם המגונות, את זלזולם במצוות הדת ובלימוד התלמוד ואת נטייתם לחקות את סביבתם הלא-יהודית ולהתבולל בתרבותה. מצבו האישי היה בכי רע; במצוקתו נאלץ ללוות כספים, בלא שיידע כיצד יפרע את חובותיו. המחסור אילצו לשוב ולבקש חסדי “נדיבים” ולשבחם בשיריו.

הוא שב לטולדו ולאחר זמן לא רב השתנה גורלו לטובה. עתה לא הסתפק עוד במאמצים להתעשר וחתר להגיע גם למעמד רם ורב השפעה בחוגי השלטון. בשנים 1294-1292 עמד בראש חבורה שחכרה את ההכנסות החשובות ביותר של המדינה ומילאה תפקיד מכריע בהנהלתה הכספית. הוא זכה להיות אחד מחצרניו החשובים של המלך וכנראה גם לרקום עימו יחסי אמון וקירבה אישית. שוב סיגל לעצמו את ארחות חייה וערכיה של האצולה היהודית בטולדו, שוכח את נדרי הפרישות והחזרה-בתשובה שנדר בענייו ובבדידותו. לעתים רחוקות התייסר בייסורי מצפון. את הישגיו – גם בסיפוק תאוות הבצע והכוח! – ייחס להשגחה האלהית; הוא הוסיף להתפלל לאלוהים שייתן אותו לחן ולחסד בעיני המלך, להללו בכל שלבי עלייתו וגדולתו, להודות לו על טובו ולהביע בטחונו בו.

ככל הנראה טדרוס אבולעפיה נפטר ב- 1298.

חֵי אַהֲבָה, צִפֳּרִים / טדרוס אבולעפיה

חֵי אַהֲבָה, צִפֳּרִים, עוּפוּ אֱלֵי אוֹהֲבִים / וּשְֹאוּ שְׁלוֹם כּוֹאֲבִים תּוֹךְ בּוֹר כְּלוּא יוֹשְׁבִים

בִּי! תֹּאמְרוּ כִּי רְעֵבִים הֵם צְמֵאִים, אֲבָל / לֶחֶם דְּמָעוֹת וְדַם לֵב אוֹכְלִים שׁוֹאֲבִים

יוֹשְׁבִים בְּבוֹר מַאֲפֵל שָׁפָל כְּנֵפֶל, וּבֵין / פַּרְעוֹשׁ וְיִתּוֹשׁ וְכִנִּים לוֹהֲטִים שׁוֹכְבִים

חַיּוֹת קְטַנּוֹת אֲשֶׁר לֹא נִקְרְאוּ עוֹד בְּשֵׁם / מִשְׁתַּקְשְקִין שָׁם כְּמוֹ חוֹשְׁקִים בְּעֵת עוֹגְבִים

יִשְׁרֹק זְבוּב לַדְּבוֹרָה שָׁם, וְשֵׁן יַחֲרֹק / עַכְבָּר, וְיַחְדָּו עֲלֵי נֶפֶשׁ וְגוּף אוֹרְבִים

הַנּוֹגְשִׁים צוֹרֲרִים אָצִים, וְהַשּׁוֹטְרִים / צֻוּוּ לְבַל יִתְּנוּ לֶחֶם וְהָעוֹרְבִים.

נושא השיר

בשיר חול (מסוג תלונה) זה המשורר מתאר את חוויותיו מבית הסוהר. הוא הושלך אליו עם יהודים אחרים בעקבות תהפוכות פוליטיות בחצר המלוכה בקסטיליה. בשיר מתוארות חוויותיו הקשות בבור הכלא האפל, בו האסירים סובלים סבל פיזי ונפשי, חשופים להצקות של חרקים טורדניים השורצים בתא ולהשפלה וליחס מחפיר מצד הסוהרים המרעיבים והמענים אותם. אף על פי כן, נשזרת בתיאור הקשה נימה קלילה ומשועשעת.

פירוש מילות השיר ומשמעותן

חֵי אַהֲבָה, צִפֳּרִים, עוּפוּ אֱלֵי אוֹהֲבִים / וּשְֹאוּ שְׁלוֹם כּוֹאֲבִים תּוֹךְ בּוֹר כְּלוּא יוֹשְׁבִים

לחיי (בשם) האהבה, עופו ציפורים אל אהובינו ומסרו להם דרישת שלום מאיתנו, האסירים הכואבים היושבים בתוך בור הכלא.

בִּי! תֹּאמְרוּ כִּי רְעֵבִים הֵם צְמֵאִים, אֲבָל / לֶחֶם דְּמָעוֹת וְדַם לֵב אוֹכְלִים שׁוֹאֲבִים

(בִּי = קיצור של בחייאת, לשון שבועה), בבקשה תספרו שאנחנו רעבים וצמאים, אבל נאלצים (לא) לאכול לחם דמעות ולשתות מדם לבנו שנשאב (מגופנו).

יוֹשְׁבִים בְּבוֹר מַאֲפֵל שָׁפָל כְּנֵפֶל, וּבֵין / פַּרְעוֹשׁ וְיִתּוֹשׁ וְכִנִּים לוֹהֲטִים שׁוֹכְבִים

אנחנו יושבים בבור אפל, בשפל תחתיות כמו עובר שנולד מת (נפל), ושוכבים בין פרעושים, יתושים וכינים הלהוטים לעקוץ אותנו ולשתות את דמנו.

חַיּוֹת קְטַנּוֹת אֲשֶׁר לֹא נִקְרְאוּ עוֹד בְּשֵׁם / מִשְׁתַּקְשְקִין שָׁם כְּמוֹ חוֹשְׁקִים בְּעֵת עוֹגְבִים

חרקים קטנים, שקשה לזהותם בשמם, מזדווגים ומשמיעים קולות דומים לאלו של בני-האדם בשעה שהם מקיימים יחסי מין.

יִשְׁרֹק זְבוּב לַדְּבוֹרָה שָׁם, וְשֵׁן יַחֲרֹק / עַכְבָּר, וְיַחְדָּו עֲלֵי נֶפֶשׁ וְגוּף אוֹרְבִים

יש שם זבוב ששורק לדבורה ועכבר שחורק שיניים, וביחד הם אורבים לגוף ולנפש שלנו האסירים.

הַנּוֹגְשִׁים צוֹרֲרִים אָצִים, וְהַשּׁוֹטְרִים / צֻוּוּ לְבַל יִתְּנוּ לֶחֶם וְהָעוֹרְבִים.

הסוהרים מתעללים באכזריות ועל השוטרים נאסר לתת לנו לאכול. אנחנו מייחלים לנס העורבים (כפי שעשה ה´ לאליהו).

קישוטים

תפארת הפתיחה – השיר נפתח בהצגת מצבו של המשורר וחבריו בבית הסוהר. החריזה בין הדלת לסוגר (אוהבים – יושבים) מדגישה את ההבדל בין היושבים בכלא לבין אהוביהם החופשיים. פתיחת השיר בפנייה אל הציפורים רומזת לייאוש המשורר ורעיו האסירים שמנותקים מקרוביהם, ולכן יכולים רק לפנטז על ברכת שלום שיישאו עבורם הציפורים העפות.

מטאפורה – “לֶחֶם דְּמָעוֹת וְדַם לֵב אוֹכְלִים” – המשורר מתאר את מציאות החיים בכלא, שם ניזונים האסירים מלחם דמעות ומדם לבם, כלומר מכאב ומצער קשים.

דימוי – “יוֹשְׁבִים בְּבוֹר מַאֲפֵל שָׁפָל כְּנֵפֶל” – המשורר מתאר את האסירים היושבים בבור חשוך, ומדמה את מצבם המושפל לעובר שנולד מת – נפל.

צימוד – “מִשְׁתַּקְשְקִין שָׁם כְּמוֹ חוֹשְׁקִים” –המשורר מתאר חיות קטנות בכלא, המשמיעות קולות שקשוק בעת הזדווגותם – קולות הדומים לאלו של בני-האדם בעת תשוקתם. השימוש במצלול ה”שקשוק” ממחיש את הרעש המעיק בתא האפל, אך גם נראה כמו ביטוי קליל ומשועשע לחיים הסוערים להם עדים האסירים.

האנשה – “יִשְׁרֹק זְבוּב לַדְּבוֹרָה” – הזבוב שורק לדבורה כעין חיזור, שגם כאן הוא מצד אחד צורם ומכעיס, אך מנגד יוצר אווירה משועשעת של חיים תוססים המתנהלים במקביל לעליבותם של האסירים.

שיבוץ – בבית האחרון ישנם שני שיבוצים, שמות ה´ 7-6, 13: “וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם […] וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן”. בזמן שיעבוד בני ישראל במצרים, המלך פרעה ציווה על הנוגשים המצריים והשוטרים העבריים להפסיק לספק לבני ישראל תבן, הנחוץ לשם ליבון הלבנים, שהיא עבודת הפרך שלהם. מעתה, הם אמורים לחפש וללקט את התבן בעצמם נוסף על עבודת הפרך, במה שפירושו תוספת התעללות. בשירו של אבולעפיה, צוררי בית הכלא חדלו לספק להם את מנת הלחם הקצובה לאסירים. כביכול, הם צריכים להשיג את הלחם בעצמם. (אפשר להבחין במצלול הדומה של המילים “לחם” ו”תבן”).

רמיזה – “וְהָעוֹרְבִים” – השיר מסתיים במילה “והעורבים” הרומזת לאחד הנסים שקרו לאליהו הנביא. לאחר שבישר על בצורת, ה´ הורה לו להסתתר בנחל כרית כדי שהמלך אחאב לא יפגע בו, כאילו הוא האשם בעצירת הגשמים. ה´ מבטיח לו שהעורבים יביאו לו לחם ובשר והוא ישתה מים מהנחל: “לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם. וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה”  (מלכים א, י”ז, 6-2). העובדה שה´ בחר דווקא בעורבים נועדה להגדיל את הנס, כי כידוע אפילו לילדיהם לא דואגים העורבים למזון, אלא טורפים את כולו בעצמם.

סיכום

“חי אהבה” הוא שיר תלונה אישי אותנטי שהמשורר טדרוס אבולעפיה כתב בעת שהותו בכלא. בעזרת הציפורים הוא מבקש להעביר מסר לאנשים החופשיים בחוץ. לאורך השיר הוא מתאר את הסבל שבמאסר, ולשם כך הוא מרבה בתיאור החיות המציקות עמן חולקים האסירים את המקום האפל, המדכא והמשפיל. אף שמדובר בשיר חול, רומז המשורר שהוא מייחל לנס אלוהי שייחלצו מבית הסוהר.

מקורות

בנימיני, יפה. עבודה ד – טודרוס בן יהודה אבולעפיה, ללמוד ספרות א. ימי-הביניים, עם עובד, 45-43.

דורון, אביבה. משורר בחצר המלך – טדרוס הלוי אבולעפיה – שירה עברית בספרד הנוצרית, דביר 1989, 174-172.

כ”ץ, שרה. טרובדור עברי בחצר מלך קתולי, מאזניים ס”ה/ 2, תשנ”א 1990, 50-48.

לוין, ישראל (עורך). טדרוס אבולעפיה: שירים, אוניברסיטת תל-אביב, 2009.

רוזן, טובה. אביר יהודי: טדרוס אבולעפיה, שירת החול העברית בימי-הביניים, הקיבוץ המאוחד, 30-29.