עידן
“זריתי לרוח אנחתי” / ח.נ.ביאליק
“זריתי לרוח אנחתי” הוא שיר וידוי אישי שבמרכזו קינה על אובדן כוח היצירה. השיר מתאר תהליך נפשי של התייבשות מקורות החיים והכתיבה, על הכאב הכרוך בכך.
זהו שיר ארס- פואטי (שיר שעניינו דיון במהות היצירה), המבטא את מצבו של המשורר המרגיש שאינו יכול עוד לכתוב.
תוכן השיר ומשמעותו
בית א´
“זריתי לרוח אנחתי
וירווה החול דמעת עיני:
הרוח! אם תמצא את אחי
אמור לו – אוד עשן הנני.”
הדובר פותח בתיאור מצבו הנפשי, מצב של כאב וסבל. אנחתו ודמעתו הם שני ביטויים לסבל זה. הדובר מצהיר בתחילת השיר שהוא זורה (מפזר) לרוח את אנחתו (כאבו) ומרווה בחול את דמעת עינו, כלומר הדמעות היורדות מעיניו רבות כל כך, עד אשר הן מרוות את החול היבש. הוא פונה אל הרוח ומבקשה שאם תמצא את אחיו (כלומר דמות נאמנה וקרובה, ממשית או מדומה, אולי סמל לקוראים), תספר לו על מצבו הקשה – על שהפך ל”אוד עשן” (שריד שרוף בחלקו המוצג כסמל לגחל בודד וחלש שנותר מאש היצירה).
בית ב´
“אמר-לו: בי נבע מקור אורה –
ויבש נטפים נטפים;
בלבבי שלהבת יקדה –
ותדעך רשפים רשפים.”
המשורר ממשיך בפנייתו אל הרוח ומבקשה לספר לאח אם יימצא על השינוי שהתחולל בנפשו. פעם נבע בה “מקור אורה” (מקור אור כסמל לעושר היצירה), אך זה יבש וממנו נותרו רק “נטפים נטפים” (טיפות מועטות של יצירה). בעבר יקדה בלבו שלהבת (כסמל לאש יצירתו הפורייה) וכעת היא דעכה “רשפים רשפים” (גחלת, ניצוץ, גץ), כלומר נותר ממנה מעט מאוד. יצירתו מדומה למעיין אור שיבש וללב יוקד אש שכבה. כך מוצג הניגוד הקיצוני בין העבר השופע יצירתיות לבין ההווה הדל והריק.
בית ג´
“ועתה מעיני כמו פצע:
רק שותת ומטפטף לפעמים;
ולבבי עוד יעשן במסתר
מגולל באפר ובדמים-“
תיאור ההווה הקשה – מה שנותר מהמעיין הנובע ומהאש היוקדת הוא פצע שותת דם המטפטף לפעמים. לבבו, שהייתה בו שלהבת יוקדת, מעלה כעת עשן במסתור, כאשר הוא מגולל (עטוף) באפר ובדם. שתי התמונות המתוארות בבית זה – תמונת המעיין ותמונת הלב, מבטאות את מצבו של הדובר שאיננו יכול ליצור יותר. כעת מתבהרת המטאפורה שבבית הראשון “אוד עשן הנני”. ללא יכולת היצירה והכתיבה הוא מרגיש כמי שהולך ודועך ובקרוב יכבה. בית זה הוא הבית העצוב שבשיר כי נראה שאם תחילה נראה שהמשורר ויתר מרצונו על היצירה, הרי שכעת מתברר שהדבר נכפה עליו. הוא בוכה על מר גורלו ואין כל רמז או הצעה לפתרון.
אמצעים אומנותיים
- מבנה השיר
השיר בנוי משלושה בתים . הבית הראשון עוסק במשורר ובמצבו בהווה. הבית השני מתאר את מצבו בעבר והבית השלישי חוזר אל מצבו של הדובר בהווה ומקשר וסוגר את כל שלבי התהליך שבשיר. לשיר מבנה מעגלי המבטא את המצב שבו נתון המשורר – מצב של סגירות וחוסר מוצא.
- מטאפורות
“אוד עשן הנני” – מטאפורה זו מתארת את מצבו של הדובר בהווה כאדם שכוחותיו הולכים וכלים. הוא מדמה עצמו לשריד גחל שנשרף המעלה עשן.
“בי נבע מקור אורה” – מטאפורה זו מבטאת את יכולת היצירה של הדובר שבעבר הייתה שופעת כמעיין צלול שממנו יצא האור – היצירה.
“בלבבי שלהבת יקדה” – המטאפורה מבטאת את אש היצירה שבערה בלבבו של הדובר ועומדת בניגוד למצבו בהווה (“אוד עשן”).
“ולבבי עוד יעשן במסתר מגולל באפר ובדמים-” גם מטאפורה זו מבטאת את אובדן יכולת היצירה של הדובר. מן הבערה נותר רק העשן. האפר והדם בהם מגולל לבו של הדובר בהווה מבטאים את כאבו.
- דימוי
“ועתה מעיני כמו פצע” – דימוי המעיין לפצע מבטא את פגיעותו של הדובר.
- ניגודים
בשיר ניגודים בין העבר להווה. ניגודים אלו מדגישים את חוסר האונים של הדובר בהווה.
- חזרות
“ויבש נטפים נטפים”
“ותדעך רשפים רשפים”
תפקיד החזרות להדגיש את התמעטות יכולת הכתיבה והיצירה של הדובר.
- יסוד דרמטי בשיר
פניית הדובר אל הרוח והבקשה “אמור לו” החוזרת פעמיים בשיר משמשת כאמצעי רטורי המבטא את הצורך של הדובר לשתף את אלה המצפים לשירתו במצבו הנואש.
סיכום
בשיר זה מבטא הדובר את אי-יכולתו ליצור. הפנייה אל הרוח באמצעות האנחה, תפקידה לספר לאח, שאולי מצפה ממנו לשירים נוספים, שאין הוא מסוגל כעת לכתוב. כל מה שיש ביכולתו לספק הם רק “נטפים נטפים” – טיפות מועטות של יצירה.
האנחה והדמעה על פי שיריו האחרים של ביאליק, משמשים כמקור ליצירה ולכתיבה. אך בשיר זה הם רק ביטוי לכאב על כך שהמשורר מרגיש שאינו יכול יותר לכתוב.
“זריתי לרוח אנחתי” הוא שיר אישי-וידויי הכתוב כמעין קינה על מועקות ומכאובי מעשה היצירה. תחילה כואב המשורר את בזבוז כוחות יצירתו לשווא, בהמשך הוא מביע את פחדו וייאושו מאובדן יצירתו, ולבסוף הוא מביע אולי תקוותו לתחייה, או לפחות להישארות כוחו הנפשי בשיריו.
מקורות
הולצמן, אבנר. “חיים נחמן ביאליק – השירים”, הוצאת דביר, 2004.
רוגני, חגי. הרצאה על שירת ביאליק – השתלמות מורים לספרות, חיפה 2009.
צמח, עדי. “הלביא המסתתר”, הוצאת קרית ספר בע”מ.
ברנדל, אילנה. ספר המיקוד 2007 , הוצאת רכס.
