סיכום אזרחות לבגרות – עקרון שלטון העם

עקרון יסוד בדמוקרטיה.

במשטר הדמוקרטי העם מורכב מכל  ציבור האזרחים במדינה. כלל האזרחים  הם הריבון ולכן הם  מקור הסמכות ומקור השלטון במדינה. האזרחים הם המנהלים את ענייני המדינה, אם באופן ישיר ואם באמצעות נציגיהם הנבחרים. נבחרי העם דואגים למימוש רצון העם. ריבונות העם נובעת מהרעיון של האמנה החברתית. הנציגים הנבחרים נושאים באחריות בפני העם-האזרחים  והאזרחים רשאים להחליפם, כאשר הם מועלים בתפקידם. מצד שני, על הבוחרים מוטלת החובה להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים  בדרכים מגוונות על מנת להשפיע על קבלת ההחלטות, מעבר להצבעה בבחירות אחת לארבע שנים.

עיקרון זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורה של דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה עקיפה.  

סוגי הדמוקרטיה:

* דמוקרטיה ישירה – שיטה שבה האזרחים מכריעים באופן אישי בנוגע לכל החלטה והחלטה. האזרחים שולטים בקבלת ההחלטות ומנהלים את ענייני המדינה ללא מתווכים או נציגים.

שיטה זו יכולה להתבצע  (לבוא לידי ביטוי) בשתי דרכים (ביטויים) : אסיפת עם ומשאל עם.

אסיפת עם –  שיטה שהייתה מקובלת בעבר, בעיקר ביוון העתיקה במאה החמישית לפני הספירה. כל אזרחי המדינה היו מתכנסים במקום אחד, בדרך כלל בכיכר העיר , דנים בכל הבעיות הקשורות בניהול המדינה ומחליטים, על פי העיקרון של החלטת הרוב. כיום שיטה זו כמעט ולא מקובלת בעיקר בגלל הקושי לכנס כל כך הרבה אזרחים ובגלל מספר הרב של הנושאים שבהם צריך לטפל במדינה המודרנית .

* דמוקרטיה ייצוגית או עקיפה – השיטה המקובלת בדמוקרטיות המודרניות . כלל האזרחים בוחרים בנציגים שלהם למוסדות השלטון ונותנים להם ייפוי כוח (מנדט) להחליט עבורם. הנציגים נבחרים בדרך כלל לתקופה מוגבלת ומוגדרת מראש .

הסיבות להנהגת דמוקרטיה עקיפה הן:

-המדינות המודרניות הן גדולות מאוד וכוללות מספר רב של אזרחים, ולכן מבחינה טכנית לא ניתן

לכנס את כל האזרחים כדי לקבל החלטות.(לכן יש צורך במספר נציגים מצומצם).

-כמות הידע והמידע הנחוצים לקבלת החלטות היא עצומה.(לכן יש צורך בנציגים בעלי ידע מתאים).

-הבעיות שהמדינה המודרנית מתמודדת איתן הן מורכבות, וזה דורש מיומנות ומקצועיות. לציבור הרחב אין את הכישורים לכך, ואין להם יכולת לרכוש מידע וידע בתחום הפוליטי. במדינות הדמוקרטיות כיום, רק חלק קטן מהאזרחים מעורב בצורה עמוקה בקבלת החלטות פוליטיות.

משאל עם – ביטוי מודרני מסוים  לדמוקרטיה הישירה. יש מדינות בהן נוהג השלטון לפנות לציבור האזרחים בשאלה שעוסקת בנושא ספציפי ולבקש את הכרעתו. השלטון מנסח שאלה שניתן לענות עליה בתשובה של בעד ונגד וציבור האזרחים מכריע בסוגיה. בדרך כלל נהוג לבצע משאלי עם רק בשאלות שהן מאוד מהותיות למדינה. נהוג להבחין בין משאל עם מייעץ ומשאל עם מחייב .

נימוקים בעד ונגד משאל עם

נימוקים בעד:

-זהו ביטוי אמיתי  לרצון האזרחים ומימוש ישיר של העיקרון הדמוקרטי הראשון “שלטון העם”.

-משאל עם מעודד השתתפות פוליטית ומעורבות של אזרחים בחיים המדיניים. האזרחים מרגישים מחויבים לתוצאות.

-משאל עם מהווה הזדמנות לקיום דיון ציבורי פתוח לגבי נושאים חשובים שעל סדר היום המדיני והפוליטי.

נימוקים נגד :

-הסמכות לקבל החלטות במדינה דמוקרטית היא של הרשות המחוקקת. משאל עם פוגע בלגיטימציה של הנבחרים לקבל החלטות .

-משאל עם אינו מאפשר למצוא פתרון של פשרה מפני שחייבים להכריע , בעד או נגד. מצב זה עלול להעצים קונפליקטים וחילוקי דעות ולפגוע בעיקרון ההסכמיות.

-ניסוח השאלות המשאל העם עשוי להטות את תוצאות המשאל.

-יש שאלות מורכבות שלא ניתן לענות עליהן בכן או לא.

-במדינות בעלות רוב לאומי אתני , דוגמת מדינת ישראל , בה נמצא רוב יהודי לעומת מיעוט ערבי, תוצאות משאל עם בנושאים לאומיים עלול להוביל לעריצות הרוב ולהחרפת השסע בין הלאומים.

(חוק יסוד: “משאל עם”  עבר בכנסת במרץ 2014–

החוק קובע כי כל ויתור על שטח ישראלי יהיה טעון אישור  של רוב רגיל במשאל עם. (“שטח ישראלי” חל על כל המדינה, כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן, אך לא על יהודה ושומרון). כסייג לחוק נקבע כי, אם ההסכם יזכה בכנסת לרוב של מעל 80 חברי כנסת, לא יהא צורך במשאל עם. השאלה שתוצג לבוחר במשאל העם תהיה “האם את/ה בעד או נגד ההסכם בין מדינת ישראל לבין [שמות הצדדים] שאישרה הכנסת ביום [תאריך אישור הכנסת]?, והוא ייערך בדיוק כמו בחירות לכנסת, כאשר במקום שמות מפלגה, על הפתקים יהא רשום “בעד” או “נגד”).

הבחירות הדמוקרטיות הבחירות-מאפיין בסיסי בכל סוגי הדמוקרטיות. זהו אמצעי פורמאלי להגבלת השלטון. הבחירות מאפשרות חילופי שלטון. באמצעותן הציבור נותן ציון לנבחריו וחורץ את דינם. הנבחרים מודעים לכך שהם נתונים לפיקוח ולביקורת וכך השליט אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו וחייב לגלות אחריות כלפי הציבור.

על מנת שהבחירות תהיינה דמוקרטיות באמת, הן חייבות לענות על מספר תנאים:

א. כלליות – לכל אזרחי המדינה הבוגרים, הזכות לבחור ולהיבחר /להשתתף בבחירות למוסדות הנבחרים במדינה ולרשויות השלטון בהתאם לחוק.

ב. חשאיות – זכותו של כל פרט לשמור את דעותיו לעצמו. איש מלבד הבוחר אינו צריך לדעת כיצד בחר. המטרה למנוע הפעלת לחץ לא הוגן של גורמים שונים על הבוחרים (החשאיות מושגת באמצעות ההצבעה מאחורי פרגוד, מעטפה אטומה).

ג. מחזוריות – הבחירות מתקיימות במרווחי זמן ידועים וסדירים הקבועים בחוקכדי למנוע עריצות השלטון.

ד. שוויוניות – כל קול שווה, כלומר לכל קול משקל שווה ולכולם זכות הצבעה שווה.

ה. התמודדות חופשית/הוגנת– הבחירות מאפשרות תחרות הוגנת המבוססת על חירויות וזכויות פוליטיות (במיוחד חופש הביטוי וחופש ההתאגדות).בין המתמודדים חייבת להתקיים תחרות הוגנת תוך שמירה על חירויות יסוד כמו  חופש הביטוי, חופש התאגדות פוליטית ועקרון הייצוגיות.

* בבחירות באים לידי ביטוי העקרונות הדמוקרטים הבאים: עקרון הפלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, עקרון הגבלת השלטון, עקרון שלטון העם , עיקרון השוויון ועיקרון החירות.

נהוג להבחין בין שני סוגי ממשל עיקריים:

ממשל פרלמנטרי – צורה/סוג של ממשל ייצוגי. העם הריבון בוחר רק את נציגיו לרשות המחוקקת ומעביר לידיהם את כל הסמכות השלטונית (לפרק זמן קבוע מראש). הרשות המחוקקת – הפרלמנט – משאירה בידה את סמכות החקיקה ומתוכה “יוצאת” ממשלה שלידיה היא מעבירה את סמכויות הביצוע.

הממשלה, הרשות המבצעת, שואבת את כוחה מהפרלמנט ותלויה בו. פעילות הממשלה תלויה בקיומו של רוב בפרלמנט התומך במדיניותה. הפרלמנט יכול להביע אי אמון בממשלה ולהביא לסיום תפקידה (להפיל את הממשלה).

ממשל נשיאותי – צורה/סוג של ממשל ייצוגי. העם-האזרחים בוחרים פעמיים: העם הריבון בוחר נציגים לרשות המחוקקת וגם בוחר ישירות את נציגו לרשות המבצעת. הנשיא הנבחר הוא המחזיק בסמכויות הביצוע שהועברו לידיו ישירות על-ידי העם הריבון. הנשיא, הרשות המבצעת, אחראי כלפי העם והמשך כהונתו אינו תלוי ברשות המחוקקת. עם זאת, קיימת מערכת של איזונים ובלמים בין שתי הרשויות. מערכת זו מגבילה במידת מה  את הנשיא ומחייבת אותו לקבל את רשות בתי המחוקקים לפעולות מסוימות (יציאה למלחמה, תקציב המדינה, הוצאות חריגות ועוד).

שיטת הבחירות לכנסת בישראל ומרכיביה:

שיטת בחירות ארצית – כל הארץ מהווה שטח בחירה אחד. לצורך חישוב תוצאות הבחירות. המשמעות היא שהבחירות נערכות בכל הארץ באותו יום, ושבכל הקלפיות בארץ מתמודדות אותן רשימות של מועמדים. מפלגות המשתתפות בבחירות מתייחסות במצען בעיקר לבעיות במישור הארצי.

שיטת בחירות רשימתית – בשיטה זו כל מפלגה עורכת רשימת מועמדים לפרלמנט והאזרחים בוחרים ברשימת המועמדים כולה .אין אפשרות להוציא חלק מהם.(כמו רשימת הליכוד, העבודה וכו’).הדרכים הרווחות לקביעת הרשימה: בחירות מקדימות (פריימריז),בחירות במוסדות המפלגה, ועדה מסדרת, ראש רשימה.

שיטת בחירות יחסית – על פי שיטה זו ניתן ייצוג בפרלמנט לרוב הקבוצות במדינה. מספר המושבים של כל אחת מהמפלגות המיוצגות בפרלמנט הוא יחסי למספר הקולות שבהם זכתה כל מפלגה בבחירות. החישוב נעשה לפי מספר המצביעים בבחירות או לפי הקולות הכשרים בלבד-בתנאי שהמפלגה עברה את אחוז החסימה. יש התאמה בין התמיכה שהמפלגה זוכה לה בציבור לבין ייצוגה במוסדות השלטון. לדוגמא: אם רשימת הליכוד לכנסת זכתה ב 10% מקולות המצביעים ,היא תקבל גם כ 10% מהמושבים בכנסת , כלומר 12 חברי כנסת.
*אחוז חסימה – במדינות שבהן מתקיימות בחירות יחסיות נהוג לקבוע אחוז חסימה שפירושו: אחוז מסוים מכלל הקולות  של המצביעים בבחירות לבית הנבחרים, שעל המפלגה לזכות בו כדי לקבל ייצוג כלשהו פרלמנט. זהו אמצעי המגביל את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט. אחוז החסימה משתנה ממדינה למדינה.

בארץ אחוז החסימה נקבע על  3.25 אחוזים  מכלל קולות המצביעים שהם כ-4 מנדטים .(לפי חוק המשילות שנחקק במרץ 2014).

סוגי תפיסות דמוקרטיות – אופי וזהות אזרחית של מדינה:

דמוקרטיה ליברלית – אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית  ודמוקרטיה רב-תרבותית.

שלוש תפיסות שונות משפיעות על הגדרת אופייה וזהותה האזרחית של המדינה הדמוקרטית:

דמוקרטיה ליברלית-אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית ודמוקרטיה רב-תרבותית.

לכל סוגי התפיסות הדמוקרטיות בסיס משותף. כולם מניחים שהעם [הדֶמוֹס] הוא מקור הסמכות השלטונית במדינה, מדגישים את חשיבותה של ההשתתפות הפוליטית ומכאן גם את חשיבותו של השוויון האזרחי. כל המדינות הדמוקרטיות המודרניות מבוססות גם על ההכרה באדם כערך מרכזי;כלומר יוצאות מתוך נקודת המוצא הליברלית. ההבדל ביניהן הוא בדגש ובמשקל השונה שהן מעניקות לערכים אישיים, של הפרט, לעומת ערכים קבוצתיים ולעומת ערכים משותפים של הכלל. 

המרחב האזרחי במדינה הדמוקרטית מכיל שלושה מרכיבים: פרטים, קבוצות וקולקטיב [העם], והמדינה צריכה להתייחס לכל המרכיבים הללו ולשקלל ולאזן בין האינטרסים השונים שלהם.

התפיסות אינן נמצאות על פני רצף . אלו שלוש תפיסות עולם המדגישות אינטרסים שונים, ויכולות להשפיע, בו-זמנית, על התנהלותה של מדינה בסוגיות שונות.

דמוקרטיה ליברלית-אינדיבידואלית

השקפת העולם הליברלית שמה דגש על היחיד, האינדיבידואל, ונותנת מקום מרכזי לזכויותיו וחירויותיו של כל פרט.

תפקיד המדינה לאפשר לכל אזרח מימוש מרבי של רצונותיו וזכויותיו ללא התייחסות להשתייכותו האתנית-תרבותית.

כל אזרח או קהילה חופשיים לקבוע לעצמם את ערכיהם ואין זה מתפקידה של המדינה חקדם ערכים או מאפיינים תרבותיים..

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול להקשות על קיומה של מסגרת מאחדת, ועל יצירת תחושת זהות משותפת לאזרחי המדינה. דגש על האינטרס האינדיבידואלי בלבד עלול לפגוע גם ביכולתן של קבוצות בתוך החברה לשמור על ייחודן בשל העדר זכויות קבוצתיות.

דמוקרטיה רפובליקנית

השקפת העולם הרפובליקנית רואה את הפרט הן כיחיד והן כחלק מקהילה לאומית או אזרחית, ומדגישה את הטוב המשותף.

תפקיד המדינה  אינו מתמצה בחופש הפרט והיא נועדה גם כדי לאפשר את טובת הכלל ומימוש ערכי הקהילה המשותפים הנקבעים בתהליך הדמוקרטי. בדמוקרטיה רפובליקנית נשמרות זכויות הפרט של כל האזרחים, גם אלו שאינם שייכים לקבוצת הרוב הלאומית.

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול לפגוע באופן בלתי מידתי בחירויות הפרט ובזכויותיו, והוא מביא להדרה ולהחלשה של פרטים וקבוצות באוכלוסייה שאינם שייכים לקולקטיב הדומיננטי.

דמוקרטיה רב-תרבותית

השקפת העולם הרב-תרבותית רואה את הפרט הן כיחיד והן כחלק מקהילה-לאומית, אתנית-תרבותית או דתית.

תפקיד המדינה אינו מתמצה בחופש הפרט והיא נועדה גם כדי לתמוך בקהילות השונות המצויות בתוכה במידה שווה. התמיכה נעשית בעיקר באמצעות תקצוב הקבוצות השונות והנכחתן במרחב הציבורי.

יש להדגיש ברמה המדינתית את השוויון בין הקהילות השונות.

*מימוש קיצוני של סוג זה של דמוקרטיה עלול להקשות על קיומה של מסגרת מאחדת, ועל יצירת תחושת זהות משותפת בין האזרחים. כמו-כן יכול שיפגע בחירויות הפרט ובזכויותיו באופן בלתי-מידתי, שכן האינטרסים על פיהם פועלים הם אינטרסים קהילתיים שלעיתים מתנגשים עם האינטרסים הפרטניים של היחיד, בן הקבוצה.

שלוש התפיסות – דמוקרטיה ליברלית – אינדיבידואלית, דמוקרטיה רפובליקנית ודמוקרטיה רב-תרבותית – הן תפיסות המתייחסות כולן למדינות בהן מתקיים משטר דמוקרטי. מול תפיסות אלה קיימת גם גישה השוללת את הרעיון הדמוקרטי: 

אי קבלה של השקפת העולם הדמוקרטית פירושה שלילת הנחת היסוד בדבר ריבונות העם. גישות לא דמוקרטיות הן גישות שלפיהן הריבון עומד מעל העם, הציבור, והוא מקור הסמכות השלטונית במדינה. כאלה הן תפיסות דתיות [תיאוקרטיות] בהן האל הוא הריבון וכן תפיסות אוטוריטאריות / דיקטטוריות בהן הריבונות נתונה בידי שליט יחיד או קבוצה שלטת.