מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי העברת שאלת א”י לאו”ם 1945 -1947 – סיכום לבגרות

היסטוריה ב’ – פרק ראשון:

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי העברת שאלת א”י לאו”ם 1945 -1947

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי התמקד בתחומים: מאבק צבאי, ההעפלה, התיישבות ומאבק מדיני.

מאבק צבאי

הקמת “תנועת המרי העברי”:

על רקע המשך המדיניות האנטי-ציונית הבריטית, גם לאחר שנודעו ממדי השואה, וגם לאחר שהישוב היהודי התגייס לטובת המאמץ המלחמתי הבריטי בזמן המלחמה, שינה הישוב היהודי בא”י את יחסו לשלטונות המנדט. המדיניות הבריטית באה לידי ביטוי באופן מיוחד בנאומו של שר החוץ הבריטי בווין (לקרוא בספר עמו’ 66), שבעקבותיו הורה דוד בן-גוריון (יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית בא”י) לראשי ההגנה (שכפופה למוסדות הלאומיים של היישוב) לפתוח במאבק נגד בריטניה ואף ליזום את הקמתה של מסגרת למאבק משותף של שלוש המחתרות (הגנה, אצ”ל, לח”י) נגד הבריטים, מסגרת שנקראה “תנועת המרי העברי”.כך קיווה היישוב להשפיע על דעת הקהל העולמית שתפעיל לחץ על הבריטים לשנות את מדיניותם- מדיניות “הספר הלבן השלישי” וחוק הקרקעות משנת 1939.

האסון הכבד שפקד את היהודים בשואה גרם למחלוקות בין המחתרות ביחס למדיניות הרצויה כלפי הבריטים בזמן המלחמה. אך משהתברר שגם אחרי המלחמה מדיניותם לא השתנתה, החליטו הארגונים השונים לשתף פעולה ולצאת למאבק משותף.

יתרון האחדות – הנהגת היישוב היהודי הבינה כי שיתוף פעולה של כל הפלגים בישוב יהיה בעל השפעה רבה יותר על הבריטים – גם מבחינה צבאית וגם מבחינה הסברתית. כך גם ביחס לדעת הקהל העולמית. האחדות הפנימית היוותה גם אמצעי וגם יעד. לשם כך הוקמה מסגרת משותפת לתיאום הפעילות בין שלוש המחתרות- תנועת המרי.

תנועת המרי לא איחדה את שלוש הארגונים, אלא סיפקה מנגנון לתיאום פעולותיה. המנגנון נקרא “ועדת X”, ועדה שהורכבה מנציגי המחתרות שהתכנסה כדי לאשר או לדחות את המבצעים שתוכננו ע”י כל אחת מהן. במסגרת ועדת X, נציג ההגנה (שייצג את המוסדות הלאומיים- המוסדות השולטים ביישוב- הועד הלאומי ואסיפת הנבחרים) היה יכול לבטל כל פעולה של האצ”ל או הלח”י שנראתה בעיניו כלא רצויה.

מטרת הקמתה של “תנועת המרי העברי”: (ספר עמ’ 72)

• הוקמה בתגובה למדיניות בריטניה כפי שהוצגה בנאומו של בווין. (אי ביטול הספר הלבן השלישי)
• ליכוד כוחות, ואפשרה פעולה משותפת תוך הפסקת העימותים ההדדיים בין ההגנה, האצ”ל והלח”י תוך הגברת כוחו של הישוב ואת עוצמת ההשפעה על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית.
• אפשרה פעולות בהיקף גדול שחייבות להיות מתואמות בין כל הארגונים.
• אפשרה פעילות צבאית המשרתת את עמדת הנהגת היישוב והפגנת עמדה אחידה נגד מדיניות הבריטים וקירוב הלבבות בקרב היישוב.
• האיחוד אפשר למחתרות לפעול באופן חוקי, ללמוד מארגון ההגנה ולרכוש ניסיון צבאי.

פעולותיה העיקריות של “תנועת המרי העברי”:

“ליל הרכבות“- 1.11.1945: מסילות הברזל בארץ חובלו ב-153 נקודות ע”י אנשי הפלמ”ח. אנשי האצ”ל והלח”י חיבלו במתקני התחנה המרכזית של הרכבת בלוד.

פיצוץ תחנות משטרה ומתקני רדאר חוף בגבעת אולגה וסידני עלי,כפר ויתקין ושפיים– 25.11.1945: פעולות אלה היו תגובה על מעצר מעפילים ופלמ”חניקים שעזרו להם לעלות על החוף ועל רצח תשעה חברי קיבוצים ליד החוף שניסו למנוע את כניסת הכוחות הבריטיים שחיפשו עולים “בלתי-חוקיים”-מעפילים.

תקיפת שדות תעופה בריטיים-25.2.1946: במסגרת תקיפה זו הושמדו גם 20 מטוסים שחנו על הקרקע.

“ליל הגשרים”-17.6.1946: אנשי הפלמ”ח פוצצו את 11 הגשרים שחיברו את הארץ לארצות השכנות. בגשר א-זיב נתקלו בבריטים ונהרגו 14 אנשי פלמ”ח.

תגובת הבריטים לפעולות תנועת המרי:

השבת השחורה – כינוי שניתן ליום שבת, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. במבצע, ששם הצופן שלו אצל הבריטים היה “מבצע ברודסייד”, השתתפו 17,000 חיילים, ובסך הכול נעצרו בו יותר מ-2700 איש, שהועברו למחנות המעצר ברפיח ובלטרון.

עם המנהיגים העצורים נמנו משה שרת, דב יוסף ודוד רמז. דוד בן גוריון, שהיה באירופה, ניצל ממאסר.

בקיבוץ יגור נערכה סריקה יסודית, בעקבות מידע מוקדם שהיה לסורקים, ובתום שבוע נמצאו מקום מחבוא (“סליק”) ובו נשק ותחמושת רבים: יותר מ-300 רובים, 100 מרגמות ועוד.

מבצע זה היה חלק ממבצע גדול יותר שהכריזו הבריטים שנועד לחיסול ארגון ההגנה. תנועת המרי העברי הטילה על האצ”ל לבצע פעולת תגמול ביולי 1946, היא פיצוץ מלון המלך דוד. בפעולה הושמדו מסמכים שנתפסו על ידי הבריטים בשבת השחורה.

הסיבות לפירוק “תנועת המרי“:

• פיצוץ האגף הדרומי מלון המלך דוד (זו אינה דוגמא לפעולה של “תנועת המרי העברי”) – מרכז הממשל הבריטי והמפקדה הצבאית העליונה שכנו באחד מאגפי המלון. כיוון שהופעלה ע”י האצ”ל כמות גדולה מדי של חומר נפץ, ועל רקע העובדה שהבריטים סרבו להתייחס לאזהרות טלפוניות לפנות את המלון, נהרגו יותר מתשעים אנשים –יהודים,ערבים ובריטים. נציגי ההגנה בוועדת X טענו מאוחר יותר שהפעולה חרגה מהאישור שניתן לה. בעקבות הפעולה, הסוכנות היהודית דרשה מה”הגנה” לשים קץ לתנועת המרי על רקע אזהרות בריטיות והתגברות דעת-קהל שלילית לאחר פיצוץ המלון.
• החמרה במדיניות הבריטים (“שבת השחורה”)- מנהיגי היישוב הבינו שהמאבק המשותף הביא להחמרה במדיניות הבריטית כלפיהם והיה חשש לגורלו של המפעל הציוני כולו. בכוחם של הבריטים היה לחסל את הכוח היהודי שנועד למלחמה בערבים.

תנועת המרי פורקה לאחר 10 חודשי פעילות והמחתרות המשיכו את המאבק בנפרד ובשיטות שונות (מאבק צמוד ומאבק רצוף). בשני המקרים המטרה הייתה להביא לסיום המנדט ולהקמת מדינה יהודית בא”י.

מאבק הצמוד: עמדת המוסדות הלאומיים של היישוב (מפלגות הפועלים וההגנה)- המשך המאבק להעפלה והתיישבות בצמוד לעמדה המדינית של התנועה הציונית–

מאבק צמוד למדיניות הציונית כפי שהוחלט עליה במוסדות הלאומיים, מבחינת קביעת היעדים והעיתוי למימוש כל מטרה. מאבק להמשך הבטחת המפעל הציוני – התמקדות בהמשך ההתיישבות והעפלה והפסקת המאבק האלים בבריטים בארץ-ישראל ומאבק מדיני בזירה הבינלאומית. ההתיישבות והעלייה היו בנפשם והיה רצון להמשיך את ההידברות עם בריטניה ולא לנתק עמה את הקשרים. יצירת רוב יהודי בא”י וקביעת הגבולות היו שני הנושאים החשובים ביותר. התומכים ב”מאבק צמוד” היו מוסדות ההנהגה הנבחרים של היישוב, ההנהגה הציונית באירופה ומחנה הפועלים.

טיעוני התומכים ב”מאבק צמוד”:

1. הקמת המדינה היהודית מותנית בהמשך העלייה ובהתיישבות. השיטה היעילה ביותר להמשך המאבק בבריטים איננה עימות ישיר אלא המשך המאמצים להגשים את המפעל הציוני.
2. הקמת מדינה יהודית תובטח רק על ידי פעולות מתואמות בארץ ישראל ובזירה המדינית-פעילות דיפלומטית- בהנחיית מוסדות התנועה הציונית. זירת הקרב המרכזית היא הזירה המדינית. המאבק למען התיישבות ועלייה תשפיע על הזירה הבינ”ל.
3. המאבק הרצוף (הצבאי – האלים) פוגע באופי המוסרי של המאבק להקמת המדינה ומביא לצמצום התמיכה של דעת הקהל במפעל הציוני.
4. המאבק הרצוף עלול לגרום להחרפה בתגובת הבריטים ועלול להביא לעימות ישיר עם בריטניה וניתוק הקשרים עמה מה שיסכן את כל המפעל הציוני.

פעולות שנעשו במסגרת המאבק הצמוד:

בתחום ההעפלה (ספר עמ’ 77)

ההעפלה לא”י לאחר מלחמת העולם השנייה, שונה מההעפלה בסוף שנות השלושים, ומההעפלה בתקופת המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה הצליחה אונייה אחת להגיע בשלום לחופי הארץ. 6 אניות טבעו בדרכן, 9 הופנו למקומות אחרים ו-10 אניות נתפסו ע”י הבריטים.

ההעפלה התרחבה לאחר המלחמה והפכה להיות תופעה בעלת משמעות לאומית ומדינית מכרעת במאבק להקמת המדינה. ההעפלה אורגנה ע”י “המוסד לעלייה ב’ “, שהוקם ב-1939 והיה זרוע של “הגנה” וטיפל בכל ענייני הפליטים שרצו לבוא לא”י. שליחי המוסד התמקמו במדינות בשלוש יבשות (אסיה, צפון אפריקה ואירופה) ובעיקר בצירי המוצא לים התיכון (יוון, יוגוסלביה, איטליה וצרפת), המרכז היה בפריז.

מסיום המלחמה ועד קום המדינה הגיעו לארץ 58 אוניות מעפילים, 46 מהן נתפסו ע”י הבריטים, 39 נשלחו לקפריסין.

מטרותיה של ההעפלה:

• לעורר את דעת הקהל בעולם וללחוץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה.
• להפנות את תשומת הלב לבעיית העקורים ולחזק את הקשר בין בעיית הפליטים ושאלת ארץ ישראל.
• להפגין נחישות ולהוכיח שהיהודים אינם נכנעים לתכתיבי “הספר הלבן” ומוקיעים אותם.

הקשיים שעמדו בפני מארגני ההעפלה:

• רכישת ספינות בשל מחסור בכלי שייט ופיקוח הממשל על הספינות. רכישת הספינות היה מבצע מסובך, היה מחסור בספינות, ממשלות פיקחו על המספנות והיה צורך לרכוש ספינות בקר/ משא/ נהר ולהופכן לספינות להעברת בני אדם. קושי נוסף ברכישת האוניות היה איסוף הכספים לשם קנייתן וארגון צוות מוביל לכל אונייה.
• ארגון מורכב ומסובך בטיפול בעולים תוך העברתם לנמלי היעד ותיאום בין כל הגורמים. כדי להערים על הבריטים היה צורך לארגן את הטיפול בעולים, באירופה ולהעבירם לנמלי המוצא, לצייד את האוניות במזון, במערכת קשר אלחוטי ולקשור קשרים עם השלטונות. היו חייבים לארגן את ההורדה בחופי הארץ ולבצע פעולות הטעיה כדי שלא ילכדו.
• התגברות על חוקי ההעפלה החמורים בים (סידורי בטיחות מקובלים על מדינות). הסתרת הפעילות מהבריטים: היה צורך להסתיר את רכישת האוניות וכל פעילות הקשורה בהכנה למסע. המסע עצמו בים עד ההגעה לחופי א”י היה אמור להתבצע באופן סודי. הורדת המעפילים בחופי הארץ התבצע בלילה כשהמעפילים הוסתרו בקיבוצים בסביבת החופים. אנשי ההגנה בישוב היהודי דאגו להיות בקשר עם המעפילים גם כאשר נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין.
• ניסיון לפגוע בתחנות מכ”ם בריטיות: במסגרת המאבק בנושא ההעפלה נעשו פעולות שנועדו לפגוע בתחנות מכ”ם בחוף שהביאו לגילוי אוניות המעפילים.
  
  

פרשת “אקסודוס”- “יציאת אירופה תש”ז”-שיאה של העפלה- קיץ 1947 (ספר עמ’ 79)

• ביולי 1947 הפליגה אוניית מעפילים מצרפת ועליה 4,500 מעפילים, וזאת לאחר שעוכבה ע”י צרפתים ואף עלתה על שרטון. ביציאה מן הנמל חיכתה לה הפתעה, ספינת קרב בריטית נצמדה אליה וליוותה אותה לאורך כל הדרך לחופי ארץ ישראל.
• כשהייתה כ-40 ק”מ מחופי ת”א שש משחתות בריטיות חסמו את דרכה (מחוץ למים הטריטוריאליים), החיילים הבריטים עלו על אוניית המעפילים, והחל קרב פנים אל פנים בין הבריטים לבין המעפילים. המעפילים השתמשו במוטות ברזל, ביתדות, בברגים, בבקבוקים ובקופסאות שימורים שאותם השליכו על הבריטים. הבריטים פתחו באש חיה. שלושה מעפילים נהרגו ועשרות נפצעו.
• האונייה נגררה לנמל חיפה והמעפילים הועלו על 3 ספינות וגורשו לדרום צרפת על מנת לשבור את תנועת ההעפלה. אנשי הישוב שעקבו אחרי ההתרחשויות ושמעו את שידורי הרדיו מהאונייה, יצאו להפגנות הזדהות ועצרות אבל. המעפילים סרבו לרדת מספינות הגרוש, המורל הגבוה בקרב המעפילים ועידוד אנשי “ההגנה” ותנועות הנוער שכנעום להתנגד. עקשנותם של המעפילים ושביתת הרעב שבה פתחו עוררה את חמתם של הבריטים. למרות האולטימטום של הבריטים, שאם המעפילים לא ירדו, תשלחנה אניות הגרוש להמבורג שבגרמניה, איש מהמעפילים לא ירד.
• הבריטים העבירו את הספינות לגרמניה בספטמבר 1947 ושם הם הורדו בכוח לשני מחנות מעצר באזור הכיבוש הבריטי. בהדרגה הועברו המעפילים לאזור החסות האמריקני בגרמניה בעזרת שליחי “ההגנה”, ומשם לארץ ישראל בתעודות מזייפות. עד ספטמבר 1948 עלו כל מעפילי “אקסודוס” ארצה.
  
  

תוצאות פרשת “יציאת אירופה“

• אכזריות הבריטים פגעה יותר בעצמם מאשר במעפילים. דעת הקהל בעולם נסערה מהתנהגותם הברוטאלית והאכזרית של הבריטים. ועדת החקירה מטעם האו”מ (אונסקו”פ) ששהתה אז בארץ, הזדעזעה קשות והדבר השפיע על מסקנותיה. הבריטים נסערו מאד מעצם העובדה שנאלצו להשתמש ב”צי המלכותי” נגד אניית מעפילים בודדה. המורל הבריטי ירד וזה הובילם למסקנה שצריך להעביר את העניין לידי האו”ם.
• הפרשה חיזקה את הקשר בין היישוב לבין המעפילים מאירופה.
• כשלון “אקסודוס” לא חיסל את ההעפלה דרך הים, ובספטמבר 1947 הגיעה אל חופי הארץ האנייה “אף על פי כן”, ששמה מעיד על תפקידה במאבק שארית הפליטה להגיע לארץ-ישראל.

חשיבות ומשמעות ההעפלה

• היישוב ראה את מפעל ההעפלה כביטוי שיא במאבק נגד הבריטים מהסיבות הבאות: זוועות השואה היו הוכחה, כי רק א”י היא הבית ליהודי העולם. הבריטים נהגו באכזריות כלפי המעפילים, זו הייתה שאלת חיים או מוות לגבי עתיד מאבקו של היישוב להקמת מדינה עברית.
• ההעפלה הייתה הדרך העיקרית להצלת פליטי השואה בזמן המלחמה ולהדגיש את בעיית העקורים אחרי המלחמה.
• ההעפלה הייתה אולי הגורם שזעזע את המוסר הבריטי והחליש את רצון ממשלת המנדט להמשיך לשלוט בא”י.
• ההעפלה יצרה את הקשר הראשוני בין היישוב לבין תפוצת יהודי ארצות האסלאם, וחיזקה את הקשר בין היישוב לבין תפוצות העם.
• ההעפלה השפיעה על ארה”ב ועל ועדות החקירה מטעם האו”ם לתמוך בהעלאת עקורים מאירופה.

בתחום ההתיישבות (ספר עמ’ 83)

התפיסה הביטחונית והמדינית של היישוב היהודי באותה תקופה הייתה, שליישובים יש תפקיד בטחוני- נוכחות יהודית ברחבי א”י ותפקיד מדיני- קביעת גבולות המדינה שתקום בעתיד.

מטרות:

1. חשיבות אסטרטגית- הצורך לתקוע יתד בחלקים של הארץ, כדי למנוע את ניתוקם במקרה של חלוקה מדינית.
2. מאבק ב”ספר הלבן” של מקדונלד ועקיפת “חוק הקרקעות” 1940.
3. רכישת קרקעות בכל מקום, שבו ניתן לקנות קרקעות ובכך להרחיב את מעגל ההתיישבות.

המאבק סביב ביריה.
בראשית 1945 הוקמה קבוצת ביריה במסגרת תכנון לחיזוק הגליל העליון, וזו עלתה על אחת הגבעות צפונית לצפת ויישבה את המקום.
בינואר 1946 נעצרה מחלקת פלמ”ח ע”י הבריטים ונכלאה במשטרת כנען שבצפת, למרות שלא נמצא ברשותה שום דבר חשוד. “ההגנה” ערכה שני ניסיונות פריצה למשטרת כנען במטרה לשחרר את העצורים, אך שתי הפעולות נכשלו.
הבריטים פתחו בחיפושים וליד ביריה גילו מחסן נשק. כל 24 אנשי ביריה נעצרו ונכלאו וכוחות בריטיים החזיקו בביריה.
היישוב החליט להגיב מתוך הנחה שאסור להשאיר את ביריה בידי הבריטים, שכן זה ייצור תקדים להרס יישוב עברי.
התקבלה החלטה ל”כבוש” את ביריה בשנית, והוחל בארגון עלייה המונית של מאות מתנועת “הנוער העובד” אשר יחד עם מאות מתנדבים עלו לביריה והשתלטו עליה מחדש, ותוך מספר שעות הקימו במקום מבנים, בנו גדר ואוהלים.
הבריטים שהופתעו כבשו את ביריה ע”י כוחות צבא והרסו את ביריה ב’.
התקבלה החלטה ל”כבוש” את ביריה בפעם השלישית, שוב נערכה עלייה המונית של אלפי אנשים לגליל וביריה ג’ קמה “לתחייה”.
הבריטים הטילו מצור על ביריה, אך העלייה ההמונית אילצה את הבריטים לוותר וביריה נשארה בידי היישוב.
פרשת ביריה הוכיחה את זכותו של היישוב להתנחל בארצו בכל מחיר, בכך נמנע תקדים הרסני וביריה הפכה לסמל ההתיישבות.

אחד-עשר היישובים בנגב (אוקטובר 1946)

עם פרסום תכנית “מוריסון-גריידי” שביקשה להשאיר את הנגב בידי הבריטים (כאזור נייטרלי), הוחלט להעמיד את מפעל ההתיישבות בנגב בראש סדר העדיפויות, ולכן הוחלט להקים בנגב נקודות התיישבות, משיקולים מדיניים, יותר מאשר כלכליים. בלילה ה-5-6 באוקטובר במוצאי יום כיפור 1946 הקימו את 11 היישובים בנגב במתכונת “חומה ומגדל”. כל יישוב מנה כ-30 איש, והוקמו בו מספר צריפים, הועמדו בו חביות שתייה והוא הוקף בגדר. הבריטים לא הגיבו להתיישבות זו.

היתרונות שבהקמת 11 היישובים היו:

• המבצע היה הגדול מסוגו בתולדות ההתיישבות ובכך הראה הישוב את כוחו בהתיישבות.
• יישובי הנגב קבעו את המפה הפוליטית בדרום הארץ, כאשר גרמו להכללת הנגב בתחומי המדינה העברית במפת החלוקה.
• פריצת היהודים לנגב ואי התגובה הבריטית, השפיעו על העמדה הרוסית בדיוני האו”ם לתמוך במדינה היהודית.
• במלחמת העצמאות הוכחה חשיבותם האסטרטגית של יישובים אלו כאשר עמדו באומץ מול הפולש המצרי והיו גורם עיקרי בעצירתו.
• המורל של היישוב עלה. גיבוש הישוב סביב מפעל זה היה חשוב ערב המלחמה המכרעת.

הפעילות המדינית של התנועה הציונית

• התנועה הציונית הייתה חייבת בסוף 1946 לנקוט בקו/עמדה מדינית מהסיבות הבאות:
  נוכח האירועים החמורים בארץ: דיכוי הבריטים את היישוב באלימות- “השבת השחורה” והגברת הטרור מצד “תנועת המרי העברי”- פיצוץ “מלון המלך דוד”.
• התנגדות חיים ויצמן למאבק הצבאי התחושה כי היישוב הקצין את תגובתו כלפי הבריטים, וכי הבריטים החליטו לדכא את היישוב עד חרמה.
• ההתקפות על “הסוכנות” ופרסום תכנית מוריסון-גריידי.

בכנס של ראשי הסוכנות בפריס נפלו שתי הכרעות חשובות:

• הפסקת המאבק המזוין (פירושה היה פירוק “תנועת המרי העברי”)
• להסכים לדיון על תכנית שבסיס הצעתה יהיה הקמת מדינה יהודית בחלק של א”י.

אסטרטגיה זו של הנהלת הישוב הסכימה למדינה יהודית לא בכל א”י, משום שהיה ברור כי הצעה להקים מדינה בכל א”י לא תזכה לתמיכת ארה”ב ולגורמים אחרים, למעשה הסכימה “הסוכנות” על חלוקתה של א”י.

מאבק רצוף: המשך הפעילות הצבאית של ארגון אצ”ל וארגון לח”י ללא הגבלה במקום, בזמן או בתחומי הפעילות ובכל הזדמנות (לאחר פירוקה של “תנועת המרי”)

התומכים: התנועה הרוויזיוניסטית, האצ”ל והלח”י (“הפורשים”).

ארגוני האצ”ל והלח”י לא קיבלו את שינוי המדיניות של הסוכנות היהודית, הם דרשו את המשך המאבק הפעיל נגד הבריטים- מאבק תמידי ללא התייחסות לצד השני (מאבק רצוף). בספטמבר 1946 חידשו האצ”ל והלח”י את פעילותם כנגד הבריטים. האצ”ל התמקד בתקיפות מחנות צבא ומתקנים בריטיים ואילו הלח”י פגע גם בחיילים ובאזרחים בריטים.

פעולות עיקריות של האצ”ל והלח”י 1946-1947

• פריצה לכלא עכו- נועדה כדי לשחרר את אנשיהם הכלואים. במהלך המבצע נהרגו 9 אנשי אצ”ל. שלושה אסירים יהודים ו-20 ערבים הצליחו לברוח אחרי פיצוץ חומת הכלא.
• התקפת תחנות משטרה ומתקנים בריטים- ההתקפות היוו השפלה לאימפריה הבריטית ופגיעה בכבודה. האצ”ל תקף תחנות משטרה והלח”י פוצץ מטוסים בריטים בשדה התעופה. פעולה זו הביאה להרוגים ולנזק משמעותי.
• הוצאה להורג של חיילים בריטים- בעקבות הגברת הפעילות נגד הבריטים, הם החליטו על עונשי מוות ללוחמים שנאסרו. בתי המשפט הבריטים הטילו עונש מוות על 3 חברי אצ”ל, ובתגובה הארגון חטף שני סמלים בריטים ואיים שאם חברי הארגון יוצאו להורג הם יתלו את החיילים. הבריטים תלו את האסירים והאצ”ל תלה את החיילים.
• שליחת מעטפות נפץ ללונדון- אנשי הלח”י שלחו מעטפות נפץ לגורמי שלטון בלונדון. שני הארגונים הפעילו טרור אישי ע”י התנקשות ואיום על גורמים בריטים בעולם.

הפעולות כנגד הבריטים הביאו להחמרה בתגובות כנגד אנשי האצ”ל והלח”י. הבריטים הענישו אנשי האצ”ל והלח”י במלקות והם השיבו במלקות לבריטים. לאחר זמן החלו הבריטים להוציא להורג אנשי אצ”ל ולח”י שהואשמו בטרור, בתגובה הוציא להורג האצ”ל בתליה 2 סמלים בריטים אותם חטף קודם לכן. תגובה זו גרמה לזעזוע ולהתנגדות בקרב רוב הישוב היהודי בא”י, שהתנגד לרצח מהסוג הזה. מנהיגות הישוב היהודי (לא כולל מנהיגות האצ”ל והלח”י) חשבה שפעולות מעין אלו עשויות לפגוע במאמצים הדיפלומטיים להקמת מדינה יהודית ולפגוע בתדמיתו המוסרית של הישוב היהודי בא”י.

טיעוני התומכים במאבק הרצוף:

1. אין סיכוי להידברות עם בריטניה ורק מאבק בכל התחומים באופן רצוף וללא הפסקה יביא לסיום השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
2. קיום מאבק רצוף יחייב את הבריטים להיערך מחדש בארץ-ישראל, עובדה שתצריך הגברת הכוחות בארץ ובכך – הכבדה נוספת על תקציבה של בריטניה (שבלאו הכי נתונה בקשיים חמורים כתוצאה מנזקי המלחמה וצרכי השיקום). בעקבות כך תגבר הביקורת הקיימת גם בקרב דעת הקהל הבריטי מה שיזרז את סיום המנדט.
3. נקמה: אי אפשר להבליג על פגיעת הבריטים בעולים היהודים מאירופה ועל מדיניותם הפרו ערבית. בריטניה בגדה בציונות.

העברת שאלת ארץ ישראל לאו”ם וההצבעה בעצרת הכללית

סביר להניח כי לא היה זה רק גורם אחד שהוביל להחלטה של בריטניה להעביר את שאלת א”י לאו”ם בפברואר 1947, אלא מספר גורמים שחברו יחד. לכן היסטוריונים נותנים הסברים שונים:

שיקולים הקשורים במדיניות החוץ של בריטניה:

• היחסים עם ארה”ב: המחלוקת העמוקה בין בריטניה לבין ארה”ב בנוגע לשאלת א”י ובמיוחד הדרישה האמריקאית לאפשר למאה אלף עקורים לעלות מיד יצר מתח בין שתי המדינות. לבריטניה הייתה חשובה התמיכה הכלכלית של ארה”ב ותמיכתה במנדט בא”י אך טרומן תמך בהקמת מדינה יהודית בא”י ישראל ולא תמך במדיניות הבריטית באזור לאחר השואה.
• היחסים מול הערבים: הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם הערבים- הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם הערבים במזרח התיכון וקיוו שהאו”ם ימצא פתרון שלא יסבך אותם עם הערבים.
• ארגון האו”ם: הסבר אחר טוען שהבריטים בעצם לא רצו לעזוב את הארץ, אך האמינו שלאור המצב החמור בארץ ישראל והמצב הבינלאומי (האו”ם היה ארגון חדש יחסית), תוחזר ארץ ישראל לידיה של בריטניה במסגרת מנדט מחודש, אך הפעם בתנאים שיאפשרו לבריטים לבצע את המדיניות שלהם ללא ביקורת בינ”ל. חוקרים טוענים כי בבריטניה גם האמינו שארה”ב לא תרצה ששאלת ארץ ישראל תועבר לאו”ם כי אז זה יחייב אותה להתערב ולכן טרומן יבקש מבריטניה להישאר.
• פירוק האימפריה הבריטית לאחר המלחמה: יש המציינים שהייתה זו מדיניות בריטית רשמית לאחר 1945, “לקפל” את האימפריה. כך פונו ונעזבו תוך זמן קצר הודו, בורמה, צילון וארץ ישראל.

שיקולים הקשורים במדיניות הפנים של בריטניה:

• ביקורת מוסרית: לחץ של דעת הקהל בבריטניה ובעולם לפתור את בעיית היהודים הפליטים והעקורים באירופה ששערי א”י היו נעולים בפניהם. הלחץ והביקורת מצד דעת קהל פנימי ובינ”ל נבע מצעדיהם נגד המעפילים מאירופה והסב נזק תדמיתי לבריטניה (פרשת האונייה אקסודוס).
• ביקורת בגין סיכון חיי החיילים הבריטים: המאבק החמוש, שהתקיים בתקופת “תנועת המרי העברי”, ונמשך לאחר מכן ע”י האצ”ל והלח”י והידיעות על פגיעות בקרב החיילים עוררו דרישה בקרב דעת הקהל הבריטי “להחזיר את הבנים הביתה”.
• שיקולים כלכליים: נושא אחר שהעיק על ממשלת לונדון היה הנושא התקציבי. בריטניה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק והחזקת הפקידות והצבא הבריטי (מאה אלף חיילים), בארץ ישראל עלתה כסף רב, מה שעורר בבריטניה ביקורת ציבורית קשה נגד הממשלה.

הדיון באו”ם

ב-28 באפריל 1947 נפתח מושב עצרת האומות המאוחדות לדיון מיוחד בבעיית ארץ ישראל. בדיון הוחלט להקים ועדת חקירה מיוחדת לשאלת ארץ ישראל: ועדת “אונסקופ”.

על פי הצעה בריטית הוחלט להקים את “ועדת האו”ם המיוחדת לארץ ישראל”, שנקראה בקיצור אונס”קופ. (על פי ראשי התיבות של השם האנגלי – United Nations Special Committee on Palestine) הועדה הורכבה מנציגיהן של 11 מדינות שאינן בעלות אינטרס בארץ ישראל, ע”פ העיקרון של גיוון גיאוגרפי: אוסטרליה, קנדה, הולנד, שבדיה, צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה, הודו, אירן, אורוגוואי, גואטמלה ופרו.

חברי הועדה גבו עדויות בארץ ישראל ובמחנות העקורים באירופה, ובסוף אוגוסט 47 סיימו את עבודתם.

מסקנות הוועדה היו, כי המשך המנדט הבריטי, או הקמת מדינה דו לאומית או הקמת מדינה ערבית בה יינתנו ליהודים “זכויות” מסוימות, אינם פתרונות מעשיים. רוב חברי הוועדה (8) המליצו על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, שתקיימנה שיתוף פעולה כלכלי ביניהן והשארת ירושלים בפיקוח בין-לאומי.

עוד לפני שהובאו המלצות הועדה לדיון בעצרת הכללית של האו”ם, מינתה העצרת ועדת משנה:

ועדת “אד- הוק” שתפקידה היה לדון בנושאים שנשארו פתוחים כגון: מועד סיום המנדט, ניהול ארץ ישראל בתקופת המעבר, שאלת מעמדה של ירושלים והגבולות הסופיים. לגבי ירושלים לא קיבלו את עמדת היהודים לכלול אותה בתחום המדינה היהודית, אך בנוגע לגבולות הצליחו לשנות באזורים מסוימים. ארה”ב ניסתה ללחוץ על היהודים לוותר על הנגב לטובת הערבים, אך בסופו של דבר הצליח חיים ויצמן לשכנע את נשיא ארה”ב טרומן, שלנגב יש חשיבות גדולה למדינה היהודית.

עמדת ברה”מ: נאום גרומיקו: ספר עמ’ 91

עם תחילת הדיון האו”ם הנציג הסובייטי, אנדריי גרומיקו, הפתיע את משתתפי העצרת כאשר דיבר בשם ממשלתו על זכותו של העם היהודי להקים מדינה בארץ ישראל, הוא הציע להקים מדינה דו- לאומית, אך אם יתברר שפעולה זו בלתי אפשרית, לחלק את הארץ בין יהודים לערבים.

צעד זה היה מפתיע מפני שזו הייתה הפעם היחידה בה ארצות הברית וברית המועצות תמכו באותה הצעה במהלך “המלחמה הקרה”. כל מעצמה תמכה בהחלטת החלוקה מתוך האינטרסים שלה.

(“המלחמה הקרה” היא מאבק שהחל להתפתח עם תום מלחמת העולם השנייה בין שני גושי מדינות: הגוש המזרחי אשר כלל את ברית המועצות ומדינות קומוניסטיות אחרות ומנגד גוש מדינות המערב ובראשן ארצות הברית והמדינות הדמוקרטיות בעולם. המאבק בין שני הגושים היה כולל, התפשט לכל העולם, ובא לידי ביטוי בתחומים רבים: דיפלומטיה, חימוש, מודיעין וריגול, כלכלה, תרבות מדע ואף בתחום המרוץ לחלל. אולם עם כל עצמתו והיקפו לא הגיע העימות בין המעצמות לידי מלחמה כוללת ביניהן ולכן המלחמה מכונה “קרה”).

ברית המועצות תמכה בהצעה מכמה סיבות:

1. בריה”מ רצתה לפגוע במעמדה של בריטניה במזרח התיכון. לסלק אותה ולחדור במקומה לאזור.
2. בריה”מ רצתה לסכסך בין בריטניה לבין ארצות הברית ובכך להחליש את הגוש המערבי.
3. בריה”מ קיוותה שהמדינה היהודית החדשה שתוקם תצטרף לגוש המזרחי, ותהווה בסיס במזרח התיכון. (הנהגת היישוב היהודי הייתה בידי מפלגות הפועלים שתמכו בסוציאליזם)
4. כמו כן הם חשבו שהקמת מדינה יהודית תקל על בעיית הפליטים היהודים באירופה.

** לתמיכת ברה”מ משמעות רבה כי בעקבותיה באה תמיכתן של כל המדינות הגרורות- מדינות קומוניסטיות שהיו נתונות תחת השפעת ברה”מ.

ארצות הברית תמכה בהצעה ממספר סיבות:

1. ארה”ב חששה כי אם רק ברית המועצות תתמוך בהצעת אונסקו”פ, עלול המזרח התיכון להפוך לאזור השפעה סובייטי. האמריקאים חשבו שמדינה יהודית תהיה אמצעי בשבילם להשפיע במזה”ת ולבלום את התפשטות הקומוניזם (המלחמה הקרה).
2. בארה”ב עמדו להיערך בחירות תוך שנה והנשיא טרומן היה זקוק לקול היהודי ולכן נטה לתמוך בהצעת החלוקה. בנוסף לכך הופעל על טרומן לחץ כבד של מנהיגי התנועה הציונית בארה”ב. (פגישה שנערכה בין טרומן לבין חיים ויצמן שכנעה את טרומן להצביע למען תוכנית החלוקה).
3. השואה ובעיית העקורים השפיעו מאד על דעת הקהל בארה”ב. אפשר לומר כי לאמריקאים היו רגשי אשמה על כך שארצם לא סייעה במידה מספקת ליהודים בתקופת השואה והם רצו לכפר על כך בתמיכה בהקמת מדינה יהודית בא”י.

החלטת האו”ם- כט’ בנובמבר 1947 (ספר עמ’ 94)

על פי חוקת האו”ם- החלטות העצרת הכללית יכולות להתקבל רק בתמיכת שני שלישים ממשתתפיה, לכן בשבועות שלפני ההצבעה עשתה משלחת מטעם הסוכנות היהודית בראשותו של משה שרת, מאמצים גדולים לשכנע את נציגי המדינות להצביע בעד הצעת החלוקה.

לאחר לחצים ומאבקים פוליטיים נערכה באו”ם ב-29 בנובמבר 1947 הצבעה על המלצות ועדת אונסקו”פ והתוספות של ועדת אד- הוק.

ההחלטה כללה את הסעיפים הבאים:

1. המנדט על א”י יסתיים עד ה-1 אוגוסט 1948. כוחותיה של בריטניה יפונו מא”י עד תאריך זה, ועד
2. 2.    1 בפברואר תפנה בריטניה שטחים ונמל המיועדים למדינה היהודית ותאפשר עלייה דרך נמל זה.
3. יוקמו שתי מדינות עצמאיות: מדינה יהודית שתכלול 55% מהשטח של ארץ ישראל ומדינה ערבית שתכלול 45% מהשטח. (בתחומה של המדינה היהודית ייכללרובו של הנגב, מישור החוף, הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, הכנרת, יפו. המדינה הערבית תכלול את הגליל המערבי, יהודה, שומרון, עזה, נצרת, עכו, אזור הגליל המאוכלס בערבים).
4. ירושלים וסביבותיה יהיו במעמד מיוחד של משטר בינלאומי בפיקוח האו”ם.
5. ועדה מיוחדת ובה 5 מדינות החברות באו”ם תפקח על ביצוע החלטה.
6. בין שתי המדינות יתקיים שיתוף פעולה כלכלי. בין שתי המדינות ייחתם הסכם כתוב ומחייב שיבטיח איחוד כלכלי בין שתי המדינות ושיתוף פעולה בנושאי תחבורה ומים. האיחוד הכלכלי היה צריך לבוא לידי ביטוי במטבע משותף לשתי המדינות, ביטול גבולות המכס, ניהול משותף של הרכבות והנמלים בארץ ופיתוח משותף של החקלאות.

33 מדינות הצביעו בעד תכנית החלוקה (ביניהם ארה”ב ובריה”מ), 13 הצביעו נגדה (ביניהן כל מדינות ערב) ו-10 מדינות נמנעו (ביניהן בריטניה). ההחלטה התקבלה בשבעה קולות למעלה מהרוב של שני שליש הנדרש. (באותה תקופה היו חברות באו”ם 57 מדינות בלבד. הנציג של תאילנד נעדר מההצבעה).

קווי גבול תוכנית החלוקה 29 בנובמבר 1947 –החלטה 181 של האו”ם

הגורמים שאפשרו את אישור תכנית החלוקה באו”ם

• שיתוף פעולה נדיר בין מעצמות העל

למרות המלחמה הקרה וניגודי האינטרסים בין מעצמות העל (רוסיה וארה”ב) שתיהן תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הנימוק היה: הסבל שנגרם לעם היהודי בתקופת השואה, המשך האנטישמיות לאחר השואה, הצורך למצוא לפליטים בית ובצורך להקים מדינה יהודית כפיצוי על סבל זה. יש לציין שבנוסף לכך לכל מעצמה היו האינטרסים שלה, לאור המלחמה הקרה.

• הפעילות הדיפלומטית של הנציגים היהודים באו”ם
• הנציגים היהודים שהגיעו לאו”ם כדי לקדם את אישור תכנית החלוקה היו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בראשם עמד משה שרת. נציגים אלו היו צריכים לשכנע מדינות מדרום אמריקה להצביע בעד התוכנית למרות הנטיות האנטי-ציוניות שהתקיימו בקרבם. כמו כן היו צריכים לשכנע מדינות שהיו תחת השפעה בריטית (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד). היו מדינות שחששו שתמיכה בתוכנית החלוקה תפגע ביחסיהם עם הערבים כגון: סין, צרפת.
• כל הנציגים היהודים חולקו לצוותים שהופנו לניהול משא ומתן עם המדינות השונות על פי השפות ששלטו בהן. דרך הפעולה כללה: הפעלת לחצים כלכליים- על ליבריה הופעל לחץ כלכלי על ידי חברת פיירסטון לייצור צמיגים שאם ליבריה לא תצביע בעד תכנית החלוקה החברה תמנע מלקנות את הגומי בליבריה. החשש של ממשלת ליבריה מפגיעה בכלכלה הביא להצבעה בעד. ניצול קשרים אישיים- נציגי הסוכנות ביקשו מאלמנתו של הלורד וינגייט אשר שירת באתיופיה והכיר אישית את קיסר אתיופיה לדבר עמו ולבקש בשמו של המנוח שאתיופיה תצביע בעד וכך היה. שכנוע מדינות שלא הייתה להן עמדה קודמת בשאלת א”י כי המדינה היהודית היא בת-קיום ואפשרית- הנציגים היהודים הציגו מוכנות פוליטית, כלכלית וצבאית של הישוב היהודי בארץ ישראל שתאפשר קיום מדינה.
• גיוס תמיכת ארה”ב- בשל הניגוד בין עמדת הנשיא האמריקאי טרומן ומשרד החוץ נמנע הממשל האמריקאי מהטלת כובד משקלולאישורתכנית החלוקה. הנציגים היהודים שלחו את ויצמן שהיה נשיא התנועה הציונית לשיחה עם טרומן בה הוא הביע את חרדתו אם תכנית החלוקה לא תאושר והפציר בו לסייע בהשגת תמיכה של מדינות כגון: הודו, סיאם, הפיליפינים. במקביל יהדות ארה”ב יצאה לגיוס תמיכת הממשל האמריקאי. מנהיגי יהדות ארה”ב גייסה את תמיכתם של חברי בית הנבחרים, והציפה את הבית הלבן במברקים. המאמצים הועילו.

• הגורמים נוספים שסייעו לקבלת ההחלטה:
• מעמד והרכב האו”ם- האו”ם הוקם ב-1945. שאלת ארץ ישראל הייתה הבעיה הראשונה שניסו לפתור באמצעות הגוף החדש. הייתה אופטימיות לגבי יכולתו ומעמדו.
• דעת הקהל- בעולם, ובמיוחד במדינות הדמוקרטיות הייתה דעת קהל אוהדת לבעייתם של היהודים. המדינאים הושפעו מדעת הקהל וחלק אף חש אשמה על שלא עשו די כדי להציל יהודים בתקופת השואה.
• חוסר היכולת של בריטניה וארה”ב לפתור את בעיית העקורים- קרוב לודאי כי אילו היו שתי המעצמות מגיעות להסכמה, שאלת ארץ ישראל לא הייתה מגיעה לאו”ם.
• השפעת המלחמה הקרה- המאבק על דרכי השפעה של שני הגושים, הביאה את שתי המעצמות לתמוך בהחלטה.
• המדיניות ודרכי המאבק של היישוב היהודי- המאבק של היישוב (הצמוד והרצוף) הבהיר למדינות השונות עד כמה נחושים היהודים במאבקם.

היתרונות והחסרונות של תכנית החלוקה מנקודת המבט של הישוב היהודי

יתרונות:

1. למדינה היהודית יש אפשרות לפיתוח מסחר דרך נמל חיפה ותל אביב עם אירופה.
2. לראשונה העולם מכיר בזכותו של העם היהודי למדינה (לא עוד הבטחה מעורפלת של בריטניה לבית לאומי.)
3. שטח המדינה היהודית גדול יותר משטח המדינה הערבית.
4. מדינה עצמאית תאפשר את עלייתם של היהודים לארץ, דבר שהיה מוגבל ע”י הבריטים עד להכרזה על תכנית החלוקה.

חסרונות

1. הערבים קיבלו את השליטה על המקומות הגבוהים (יהודה ושומרון) ובמקרה של התקפה על הישוב יש להם יתרון של גובה.
2. ירושלים אינה בשליטה יהודית אלא בינלאומית. אין נגישות לירושלים מהשטח היהודי.
3. הארץ נחלקה בצורה שבה אין רצף טריטוריאלי למדינה היהודית (למשל, הגליל המערבי מנותק מהגליל המזרחי). גבולות המדינה חולקו לשלושה גושים עם מעברים צרים, גבולות ארוכים ומפותלים, בעייתיים מבחינה צבאית.
4. כ-30 ישובים יהודים נמצאו בשטח המדינה הערבית לדוגמא- נהריה. אוכלוסייה ערבית גם נותרה בתוך שטח המדינה היהודית.
5. משאבים כלכליים כמו תחנת הכוח בנהריים ומפעל האשלג בים המלח, נותקו מהמדינה היהודית.

ממשלת בריטניה הודיעה שלא תסייע בביצוע ההחלטה, ושבכוונתה לסיים את המנדט ולפנות את כל כוחותיה מארץ ישראל עד ה-15 במאי 1948.

התגובות להחלטת עצרת האו”ם

בעולם היהודי

החלטת עצרת האו”ם התקבלה בשמחה גדולה בארץ ישראל ובעולם היהודי. אלפים יצאו לרקוד ברחובות עם היוודע תוצאות ההצבעה. ההצבעה בכ”ט בנובמבר אפשרה את הגשמת המטרה הציונית העליונה- הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.

הנהגת הישוב, למרות גילויי השמחה, הייתה מודעת לבעיות והקשיים שנוצרו בגלל החלטת החלוקה:

דוד בן גוריון הבין כי החלטת האו”ם תגרום תגובה מלחמתית מצד כל צבאות עמי ערב. הוא הבין כי יש להיערך מיידית לקראת מלחמה מול ערביי ישראל ומדינות ערב.

עוד היה בן-גוריון ער לחסרונות שבתכנית מנקודת הראות של הישוב היהודי: כ-30 ישובים יהודיים, ובכללם ירושלים והגליל המערבי, לא נכללו במדינה היהודית. תחנת הכוח-החשמל- בנהריים ומפעל האשלג-המלח- בצפון ים המלח נותקו מהמדינה היהודית. ארץ ישראל חולקה לשלושה גושים עם מעברים צרים, גבולות ארוכים ומפותלים, בעייתיים מבחינה צבאית וכמעט ללא הרים. בגבולות המדינה היהודית נותרה גם אוכלוסיה ערבית.

הערבים תושבי ארץ ישראל ומדינות ערב דחו לחלוטין את החלטת עצרת האו”ם והכריזו כי יאבקו בכוח ויעשו ככל שביכולתם כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. ההתנגדות נבעה מתוך סירוב להכיר בזכות היהודים על ארץ ישראל. מכאן שההתנגדות הערבית חלה על כל פתרון שיש בו משום הכרה בזכות היהודים על הארץ.

יש להדגשי שהערבים ראו בתכנית דבר שאינו מתקבל על הדעת- קיום מדינה יהודית באזור. מבחינתם המרחב האזורי הוא ערבי בלבד ולכן אין מקום לפשרה ויש לסלק את היהודים ולא לאפשר קיום מדינה יהודית.

ערביי ישראל

למחרת ההצבעה באו”ם ב-30 בנובמבר 1947 החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות בהתקפות הפלשתינאים (ערביי ישראל) על היהודים. ערבים תקפו אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה לוד בו נהרגו שישה יהודים. ערביי ארץ ישראל הפלסטינים הגבירו את פעולות הטרור נגד הישוב היהודי בתמיכת צבא מתנדבים מארצות ערב. הוועד הערבי העליון הכריז על שביתה בת שלושה ימים.

העולם הערבי דחה את תוכנית החלוקה. הייתה פגיעה בקהילות יהודיות, בתימן נרצחו 75 יהודים ורבים אחרים נפצעו, בדמשק הותקפו יהודים ברחובות, בחלב יהודים רבים נפגעו והם ברחו לביירות. מגמה זו של פגיעה ביהודים נמשכה והחריפה במהלך מלחמת העצמאות.

הליגה הערבית (של מדינות ערב) החליטה עוד לפני ההצבעה באו”ם, כי אם יצביע האו”ם בעד תוכנית חלוקה, היא תרכז צבא מתנדבים בגבולות ארץ ישראל.