in ,

היסטוריה ב’ – בונים מדינה במזרח התיכון- סיכום מלא לבגרות

פרק ראשון: מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי

  1. המאבק הצבאי:
    1. הקמת תנועת המרי העברי: גורמים, דרכי פעולה, מבצעים עיקריים, נסיבות פירוקה
    1. עיקרי המחלוקת בין עמדת הישוב המאורגן ל”פורשים”. מאפייני כל גישה והשוני ביניהן לאחר התפרקות תנועת המרי העברי. מאפייני כל גישה והשוני ביניהן. הדגמה באמצעות אחד המבצעים הצבאיים.
  1. העפלה: המאבק להבאת עולים לארץ: היקף התופעה, המאמצים שהיו כרוכים בהבאת האוניות, פרשת אקסודוס.
  2. התיישבות: רכישת קרקעות, התישבות כמעצבת גבולות, 11 הנקודות בנגב, פרשת בירייה.

העברת שאלת א”י לאו”ם

  1. שיקולי הבריטים בהעברת שאלת א”י לאו”ם (שיקולי מדיניות פנים וחוץ)
  2. הדיון בעצרת הכללית: נאום גרומיקו כביטוי לעמדת ברית המועצות. ההסברים למדיניות הסוביטית.
  3. עמדת ארה”ב והגורמים לעיצובה.
  4. ועדת UNSCOP שהוקמה כדי להציע פתרון לשאלת א”י: היכן גבו עדויות? מה היו המלצותיה?
  5. החלטת כ”ט בנובמבר: הפעילות הדיפלומטית היהודית לגיוס תמיכה בה, תוכנה ומשמעותה.
  6. התגובות להחלטה: בקרב הישוב היהודי, הפלסטינים ומדינות ערב.

פרק שני: מלחמת העצמאות

  1. היסוד המארגן: מלחמת העצמאות כמלחמה קיומית של הישוב היהודי ושל מדינת ישראל
  2. התקופה: מסוף נובמבר 1947 עד המחצית הראשונה של 1949
  3. המאפיינים הכללים של המלחמה: מלחמה קיומית, חלוקה לשלבים, העדר אבחנה בין חזית לעורף, נתוני פתיחה קשים של הצד היהודי, ניצחון ישראלי במחיר כבד, מטרות הצדדים הלוחמים, השלכות-התפתחות הסכסוך הערבי-ישראלי והתפתחות בעיית הפליטים הפלסטינים.
  4. שלבים: בכל אחד משני השלבים העקריים [שכל אחד מתחלק לשניים] הצד היהודי נמצא תחילה במצב של התגוננות וסכנה קיומית אך בשלב שלאחר מכן הצליח לעבור ליוזמה והתקפה. ציר הזמן יחלק את המלחמה ל-4 תקופות:
    1. מסוף נובמבר 1947 עד מרץ 1948 [תוכנית ד’]
    1. מאפריל 1948 עד אמצע מאי 1948 [הכרזת המדינה]
    1. מאמצע מאי 1948 עד אמצע יוני 1948 [ההפוגה הראשונה]
    1. מאמצע יוני 1948 עד סוף המלחמה [מחצית 1949]

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והקמת צה”ל

  1. הויכוח על הכרזת המדינה:
    1. נסיבות ההכרזה. המצב בחזיתות (הישגי תוכנית ד, נפילת גוש עציון, מצור על ירושלים, עזיבת הבריטים).
    1. הדיון ב-12 במאי: עמדת התומכים בהכרזה על מדינה עם עזיבת הבריטים. השיקולים בעד דחיית ההכרזה.
  2. הקמת צה”ל, פירוק המחתרות ופירוק הפלמ”ח:
    1. הקמת צה”ל: יעדים ונוסח השבועה
    1. מניעי בן-גוריון בפיזור הפלמ”ח. [הגורם הצבאי, פוליטי, אי אמון אובחחקטיבי במחתרות ובמטה הפלמ”ח] פירוק האצ”ל והלח”י ושילובם במערך של צה”ל
    1. הקשיים בביצוע. פגיעה ברמת צה”ל, השלמת בניין צה”ל כצבא יחיד, פרשת אלטלנה כמקרה בוחן.

הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

  1. הסכמי שביתת נשק
    1. הבהרת המושגים: הפסקת אש, שביתת נשק, הסכמי שלום
    1. מניעי ישראל ומדינות ערב לחתימה על ההסכמים
    1. הכרת הגבולות שנוצרו בעקבות ההסכמים (הקו הירוק)
  2. היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים:
    1. הגורמים לבריחת ערביי א”י בשלב הראשון של המלחמה: הגורמים הכלכליים לקריסת החברה הפלסטינית לקראת סיום המנדט, התפוררות החברה הפלסטינים, השפעת המלחמה מול היישוב היהודי [דיווחים על פגיעה בערבים כמו מקרה דיר יאסין והשלכות יישום תכנית ד’], מדיניות בלתי עקבית של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית ומפקדים מקומיים שהתפרשה כעידוד לבריחה.
    1. עזיבת וגירוש הפלסטינים בשלב השני של המלחמה: השפעת המלחמה, כולל החשש מנקמת היהודים, מקרים מסוימים של גירוש [כגון רמלה לוד, אקרית ובירעם]

פרק שלישי: תהליך הדה-קולוניזציה

הגורמים שהביאו לתהליך הדה-קולוניזציה בתקופה זו: 1945-1965

  1. גורמים אידיאולוגים:
    1. התפתחות רעיון הלאומיות
    1. התנגדות אידיאולוגית לקולוניאליזם בשתי מעצמות העל
  2. דעת קהל בעולם
  3. גורמים כלכליים:
    1. משבר כלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה
    1. ירידה ברווחיות המושבות
  4. גורמים פוליטים
    1. שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת “המלחמה הקרה”
    1. המאבק של התנועות הלאומיות
    1. תפקידו של האו”ם
    1. הקמת הליגה הערבית (1945)
    1. השלכות מלחמות העולם

המאפיינים העיקריים של תהליך הדה-קולוניזציה?

  1. תהליך מורכב והדרגתי
  2. ניסיון המעצמות לשמור על האינטרסים שלהן
  3. המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה
  4. מאבק לאומי קלאסי
  5. ההבדל בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי ובין עמים שחיו תחת שלטון צרפתי

תוצאות תהליך הדה-קולוניזציה

  1. ראה מפה בסיכום
  2. גבולות המדינות העצמאיות החדשות נקבעו על ידי המעצמות הקולוניאליות עוד בטרם הסתלקותן והובילו לעיתים קרובות לסכסוכים מתמשכים בין המדינות השונות.

דה-קולוניזציה והשפעת גורמים שונים על גורל היהודים בארצות האיסלאם

  1. האזור: מרוקו, תוניסיה, לוב, מצרים, סוריה, עירק, לבנון, תימן ואירן.
  2. נתונים דמוגרפים: מספר היהודים: בשנת 1948 חיו כמיליון יהודים בארצות האסלאם. בשנת 1969 עמד מספרם על מתחת ל-200,000 וכיום עומד מספרם על אלפים בודדים. תוך 20 שנה בלבד הסתיים הקיום היהודי בארצות האסלם. בתוך פחות מדור עזבו 80% מכלל היהודים את ארצות האסלם -בתנועת הגירה חסרת תקדים בעם היהודי. קהילות היהודים בארצות אלה התחסלו כמעט לחלוטין במהלך תקופה זו.
  3. מאפיינים: מעמדם ומצבם הכללי של יהודי ארצות אסלאם ערב הקמת מדינת ישראל
  4. הגורמים השונים שעיצבו את גורל יהודי ארצות האסלאם מסוף שנות ה-40:
    1. השפעת תהליך הדה-קולוניזציה
      1. שינוי תרבותי
      1. התגברות השנאה ליהודים
    1. התגברות הלאומיות הערבית
    1. השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל
      1. המעגל הראשון: מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל
      1. המעגל השני: מדינות שלא לחמו ישירות נגד ישראל
    1. הפאן-ערביות ופעולות הליגה הערבית
    1. ציונות וזיקה דתית והיסטורית לא”י
    1. ‏ו.      “חיסול גלויות”
  5. קהילה מדגימה – יהודי מרוקו או מצרים

פרק רביעי: עליה, קליטה ועיצוב החברה והתרבות במדינת ישראל

  1. העלייה בשנות החמישים והשישים
    1. היקף העלייה וארצות המוצא.
    1. הגורמים לעלייה לישראל בשנות ה-50 ו-60
    1. מאפייני העלייה (עליית הצלה, עלייה מבוקרת, עלייה חשאית, ניצולי שואה)
    1. תהליך הקליטה: הקשיים, השיקולים המשפיעים על תהליך הקליטה, כולל תפיסת כור ההיתוך (מיזוג גלויות) כמעצבת את תהליך הקליטה והגורמים לה.
    1. אירועי ואדי סאליב – משמעותם והשפעתם על החברה הישראלית.
  2. המעבר מ’כור היתוך’ לחברה רב תרבותיות
    1. הכרת המושג ‘כור היתוך’ – הנחות היסוד והקונטקסט ההיסטורי. (מופיע גם בנושא העליות הגדולות).
    1. הכרת המושג ‘רב תרבותיות’ (הנחות היסוד)
    1. הגורמים למעבר מתפיסת ‘כור ההיתוך’ לתפיסת ה’רב תרבותיות’ (הקונטקסט ההיסטורי מתי? מדוע?)-
    1. ביטויי הרב תרבותיות בתחומים שונים בחברה ובתרבות הישראלית (מוסיקה; קולנוע; תקשורת; מתן לגיטימציה והכרה לחגים עדתיים ;אופן קליטת העלייה.)
    1. באופן בו הרב תרבותיות באה לידי ביטוי בקליטת העלייה בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-20.

פרק חמישי: מלמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים

מלחמת ששת הימים

  1. הגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים
  2. הרחבת המלחמה בחזית עם ירדן וסוריה.
  3. תוצאות המלחמה (בטווח המיידי).
  4. השפעות המלחמה על מדינת ישראל בתחום החברתי, כלכלי, פוליטי וביטחוני.
  5. השפעות המלחמה על הפלסטינים ועל מדינות ערב.
  6. סוכן חשאי אלי כהן-האיש שלנו בדמשק ותרומתו לניצחון מלחמת ששת הימים

מלחמת יום הכיפורים

  1. הגורמים למלחמה, והנסיבות בהן פרצה (אירועי סוף השבוע בו פרצה המלחמה).
  2. תוצאות המלחמה (בטווח המיידי).
  3. השפעות המלחמה על מדינת ישראל (חברתית, כלכלית, ביטחונית ופוליטית).
  4. השפעות המלחמה על מדינות ערב.


היסטוריה ב’ – פרק ראשון:

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי העברת שאלת א”י לאו”ם 1945 -1947

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי התמקד בתחומים: מאבק צבאי, ההעפלה, התיישבות ומאבק מדיני.

מאבק צבאי

הקמת “תנועת המרי העברי”:

על רקע המשך המדיניות האנטי-ציונית הבריטית, גם לאחר שנודעו ממדי השואה, וגם לאחר שהישוב היהודי התגייס לטובת המאמץ המלחמתי הבריטי בזמן המלחמה, שינה הישוב היהודי בא”י את יחסו לשלטונות המנדט. המדיניות הבריטית באה לידי ביטוי באופן מיוחד בנאומו של שר החוץ הבריטי בווין (לקרוא בספר עמו’ 66), שבעקבותיו הורה דוד בן-גוריון (יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית בא”י) לראשי ההגנה (שכפופה למוסדות הלאומיים של היישוב) לפתוח במאבק נגד בריטניה ואף ליזום את הקמתה של מסגרת למאבק משותף של שלוש המחתרות (הגנה, אצ”ל, לח”י) נגד הבריטים, מסגרת שנקראה “תנועת המרי העברי”.כך קיווה היישוב להשפיע על דעת הקהל העולמית שתפעיל לחץ על הבריטים לשנות את מדיניותם- מדיניות “הספר הלבן השלישי” וחוק הקרקעות משנת 1939.

האסון הכבד שפקד את היהודים בשואה גרם למחלוקות בין המחתרות ביחס למדיניות הרצויה כלפי הבריטים בזמן המלחמה. אך משהתברר שגם אחרי המלחמה מדיניותם לא השתנתה, החליטו הארגונים השונים לשתף פעולה ולצאת למאבק משותף.

יתרון האחדות – הנהגת היישוב היהודי הבינה כי שיתוף פעולה של כל הפלגים בישוב יהיה בעל השפעה רבה יותר על הבריטים – גם מבחינה צבאית וגם מבחינה הסברתית. כך גם ביחס לדעת הקהל העולמית. האחדות הפנימית היוותה גם אמצעי וגם יעד. לשם כך הוקמה מסגרת משותפת לתיאום הפעילות בין שלוש המחתרות- תנועת המרי.

תנועת המרי לא איחדה את שלוש הארגונים, אלא סיפקה מנגנון לתיאום פעולותיה. המנגנון נקרא “ועדת X”, ועדה שהורכבה מנציגי המחתרות שהתכנסה כדי לאשר או לדחות את המבצעים שתוכננו ע”י כל אחת מהן. במסגרת ועדת X, נציג ההגנה (שייצג את המוסדות הלאומיים- המוסדות השולטים ביישוב- הועד הלאומי ואסיפת הנבחרים) היה יכול לבטל כל פעולה של האצ”ל או הלח”י שנראתה בעיניו כלא רצויה.

מטרת הקמתה של “תנועת המרי העברי”: (ספר עמ’ 72)

  • הוקמה בתגובה למדיניות בריטניה כפי שהוצגה בנאומו של בווין. (אי ביטול הספר הלבן השלישי)
  • ליכוד כוחות, ואפשרה פעולה משותפת תוך הפסקת העימותים ההדדיים בין ההגנה, האצ”ל והלח”י תוך הגברת כוחו של הישוב ואת עוצמת ההשפעה על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית.
  • אפשרה פעולות בהיקף גדול שחייבות להיות מתואמות בין כל הארגונים.
  • אפשרה פעילות צבאית המשרתת את עמדת הנהגת היישוב והפגנת עמדה אחידה נגד מדיניות הבריטים וקירוב הלבבות בקרב היישוב.
  • האיחוד אפשר למחתרות לפעול באופן חוקי, ללמוד מארגון ההגנה ולרכוש ניסיון צבאי.

פעולותיה העיקריות של “תנועת המרי העברי”:

“ליל הרכבות“- 1.11.1945: מסילות הברזל בארץ חובלו ב-153 נקודות ע”י אנשי הפלמ”ח. אנשי האצ”ל והלח”י חיבלו במתקני התחנה המרכזית של הרכבת בלוד.

פיצוץ תחנות משטרה ומתקני רדאר חוף בגבעת אולגה וסידני עלי,כפר ויתקין ושפיים– 25.11.1945: פעולות אלה היו תגובה על מעצר מעפילים ופלמ”חניקים שעזרו להם לעלות על החוף ועל רצח תשעה חברי קיבוצים ליד החוף שניסו למנוע את כניסת הכוחות הבריטיים שחיפשו עולים “בלתי-חוקיים”-מעפילים.

תקיפת שדות תעופה בריטיים-25.2.1946: במסגרת תקיפה זו הושמדו גם 20 מטוסים שחנו על הקרקע.

“ליל הגשרים”-17.6.1946: אנשי הפלמ”ח פוצצו את 11 הגשרים שחיברו את הארץ לארצות השכנות. בגשר א-זיב נתקלו בבריטים ונהרגו 14 אנשי פלמ”ח.

תגובת הבריטים לפעולות תנועת המרי:

השבת השחורה – כינוי שניתן ליום שבת, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. במבצע, ששם הצופן שלו אצל הבריטים היה “מבצע ברודסייד”, השתתפו 17,000 חיילים, ובסך הכול נעצרו בו יותר מ-2700 איש, שהועברו למחנות המעצר ברפיח ובלטרון.

עם המנהיגים העצורים נמנו משה שרת, דב יוסף ודוד רמז. דוד בן גוריון, שהיה באירופה, ניצל ממאסר.

בקיבוץ יגור נערכה סריקה יסודית, בעקבות מידע מוקדם שהיה לסורקים, ובתום שבוע נמצאו מקום מחבוא (“סליק”) ובו נשק ותחמושת רבים: יותר מ-300 רובים, 100 מרגמות ועוד.

מבצע זה היה חלק ממבצע גדול יותר שהכריזו הבריטים שנועד לחיסול ארגון ההגנה. תנועת המרי העברי הטילה על האצ”ל לבצע פעולת תגמול ביולי 1946, היא פיצוץ מלון המלך דוד. בפעולה הושמדו מסמכים שנתפסו על ידי הבריטים בשבת השחורה.

הסיבות לפירוק “תנועת המרי“:

  • פיצוץ האגף הדרומי מלון המלך דוד (זו אינה דוגמא לפעולה של “תנועת המרי העברי”) – מרכז הממשל הבריטי והמפקדה הצבאית העליונה שכנו באחד מאגפי המלון. כיוון שהופעלה ע”י האצ”ל כמות גדולה מדי של חומר נפץ, ועל רקע העובדה שהבריטים סרבו להתייחס לאזהרות טלפוניות לפנות את המלון, נהרגו יותר מתשעים אנשים –יהודים,ערבים ובריטים. נציגי ההגנה בוועדת X טענו מאוחר יותר שהפעולה חרגה מהאישור שניתן לה. בעקבות הפעולה, הסוכנות היהודית דרשה מה”הגנה” לשים קץ לתנועת המרי על רקע אזהרות בריטיות והתגברות דעת-קהל שלילית לאחר פיצוץ המלון.
  • החמרה במדיניות הבריטים (“שבת השחורה”)- מנהיגי היישוב הבינו שהמאבק המשותף הביא להחמרה במדיניות הבריטית כלפיהם והיה חשש לגורלו של המפעל הציוני כולו. בכוחם של הבריטים היה לחסל את הכוח היהודי שנועד למלחמה בערבים.

תנועת המרי פורקה לאחר 10 חודשי פעילות והמחתרות המשיכו את המאבק בנפרד ובשיטות שונות (מאבק צמוד ומאבק רצוף). בשני המקרים המטרה הייתה להביא לסיום המנדט ולהקמת מדינה יהודית בא”י.

מאבק הצמוד: עמדת המוסדות הלאומיים של היישוב (מפלגות הפועלים וההגנה)- המשך המאבק להעפלה והתיישבות בצמוד לעמדה המדינית של התנועה הציונית

מאבק צמוד למדיניות הציונית כפי שהוחלט עליה במוסדות הלאומיים, מבחינת קביעת היעדים והעיתוי למימוש כל מטרה. מאבק להמשך הבטחת המפעל הציוני – התמקדות בהמשך ההתיישבות והעפלה והפסקת המאבק האלים בבריטים בארץ-ישראל ומאבק מדיני בזירה הבינלאומית. ההתיישבות והעלייה היו בנפשם והיה רצון להמשיך את ההידברות עם בריטניה ולא לנתק עמה את הקשרים. יצירת רוב יהודי בא”י וקביעת הגבולות היו שני הנושאים החשובים ביותר. התומכים ב”מאבק צמוד” היו מוסדות ההנהגה הנבחרים של היישוב, ההנהגה הציונית באירופה ומחנה הפועלים.

טיעוני התומכים ב”מאבק צמוד”:

  1. הקמת המדינה היהודית מותנית בהמשך העלייה ובהתיישבות. השיטה היעילה ביותר להמשך המאבק בבריטים איננה עימות ישיר אלא המשך המאמצים להגשים את המפעל הציוני.
  2. הקמת מדינה יהודית תובטח רק על ידי פעולות מתואמות בארץ ישראל ובזירה המדינית-פעילות דיפלומטית- בהנחיית מוסדות התנועה הציונית. זירת הקרב המרכזית היא הזירה המדינית. המאבק למען התיישבות ועלייה תשפיע על הזירה הבינ”ל.
  3. המאבק הרצוף (הצבאי – האלים) פוגע באופי המוסרי של המאבק להקמת המדינה ומביא לצמצום התמיכה של דעת הקהל במפעל הציוני.
  4. המאבק הרצוף עלול לגרום להחרפה בתגובת הבריטים ועלול להביא לעימות ישיר עם בריטניה וניתוק הקשרים עמה מה שיסכן את כל המפעל הציוני.

פעולות שנעשו במסגרת המאבק הצמוד:

בתחום ההעפלה (ספר עמ’ 77)

ההעפלה לא”י לאחר מלחמת העולם השנייה, שונה מההעפלה בסוף שנות השלושים, ומההעפלה בתקופת המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה הצליחה אונייה אחת להגיע בשלום לחופי הארץ. 6 אניות טבעו בדרכן, 9 הופנו למקומות אחרים ו-10 אניות נתפסו ע”י הבריטים.

ההעפלה התרחבה לאחר המלחמה והפכה להיות תופעה בעלת משמעות לאומית ומדינית מכרעת במאבק להקמת המדינה. ההעפלה אורגנה ע”י “המוסד לעלייה ב’ “, שהוקם ב-1939 והיה זרוע של “הגנה” וטיפל בכל ענייני הפליטים שרצו לבוא לא”י. שליחי המוסד התמקמו במדינות בשלוש יבשות (אסיה, צפון אפריקה ואירופה) ובעיקר בצירי המוצא לים התיכון (יוון, יוגוסלביה, איטליה וצרפת), המרכז היה בפריז.

מסיום המלחמה ועד קום המדינה הגיעו לארץ 58 אוניות מעפילים, 46 מהן נתפסו ע”י הבריטים, 39 נשלחו לקפריסין.

מטרותיה של ההעפלה:

  • לעורר את דעת הקהל בעולם וללחוץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה.
  • להפנות את תשומת הלב לבעיית העקורים ולחזק את הקשר בין בעיית הפליטים ושאלת ארץ ישראל.
  • להפגין נחישות ולהוכיח שהיהודים אינם נכנעים לתכתיבי “הספר הלבן” ומוקיעים אותם.

הקשיים שעמדו בפני מארגני ההעפלה:

  • רכישת ספינות בשל מחסור בכלי שייט ופיקוח הממשל על הספינות. רכישת הספינות היה מבצע מסובך, היה מחסור בספינות, ממשלות פיקחו על המספנות והיה צורך לרכוש ספינות בקר/ משא/ נהר ולהופכן לספינות להעברת בני אדם. קושי נוסף ברכישת האוניות היה איסוף הכספים לשם קנייתן וארגון צוות מוביל לכל אונייה.
  • ארגון מורכב ומסובך בטיפול בעולים תוך העברתם לנמלי היעד ותיאום בין כל הגורמים. כדי להערים על הבריטים היה צורך לארגן את הטיפול בעולים, באירופה ולהעבירם לנמלי המוצא, לצייד את האוניות במזון, במערכת קשר אלחוטי ולקשור קשרים עם השלטונות. היו חייבים לארגן את ההורדה בחופי הארץ ולבצע פעולות הטעיה כדי שלא ילכדו.
  • התגברות על חוקי ההעפלה החמורים בים (סידורי בטיחות מקובלים על מדינות). הסתרת הפעילות מהבריטים: היה צורך להסתיר את רכישת האוניות וכל פעילות הקשורה בהכנה למסע. המסע עצמו בים עד ההגעה לחופי א”י היה אמור להתבצע באופן סודי. הורדת המעפילים בחופי הארץ התבצע בלילה כשהמעפילים הוסתרו בקיבוצים בסביבת החופים. אנשי ההגנה בישוב היהודי דאגו להיות בקשר עם המעפילים גם כאשר נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין.
  • ניסיון לפגוע בתחנות מכ”ם בריטיות: במסגרת המאבק בנושא ההעפלה נעשו פעולות שנועדו לפגוע בתחנות מכ”ם בחוף שהביאו לגילוי אוניות המעפילים.

פרשת “אקסודוס”- “יציאת אירופה תש”ז”-שיאה של העפלה- קיץ 1947 (ספר עמ’ 79)

  • ביולי 1947 הפליגה אוניית מעפילים מצרפת ועליה 4,500 מעפילים, וזאת לאחר שעוכבה ע”י צרפתים ואף עלתה על שרטון. ביציאה מן הנמל חיכתה לה הפתעה, ספינת קרב בריטית נצמדה אליה וליוותה אותה לאורך כל הדרך לחופי ארץ ישראל.
  • כשהייתה כ-40 ק”מ מחופי ת”א שש משחתות בריטיות חסמו את דרכה (מחוץ למים הטריטוריאליים), החיילים הבריטים עלו על אוניית המעפילים, והחל קרב פנים אל פנים בין הבריטים לבין המעפילים. המעפילים השתמשו במוטות ברזל, ביתדות, בברגים, בבקבוקים ובקופסאות שימורים שאותם השליכו על הבריטים. הבריטים פתחו באש חיה. שלושה מעפילים נהרגו ועשרות נפצעו.
  • האונייה נגררה לנמל חיפה והמעפילים הועלו על 3 ספינות וגורשו לדרום צרפת על מנת לשבור את תנועת ההעפלה. אנשי הישוב שעקבו אחרי ההתרחשויות ושמעו את שידורי הרדיו מהאונייה, יצאו להפגנות הזדהות ועצרות אבל. המעפילים סרבו לרדת מספינות הגרוש, המורל הגבוה בקרב המעפילים ועידוד אנשי “ההגנה” ותנועות הנוער שכנעום להתנגד. עקשנותם של המעפילים ושביתת הרעב שבה פתחו עוררה את חמתם של הבריטים. למרות האולטימטום של הבריטים, שאם המעפילים לא ירדו, תשלחנה אניות הגרוש להמבורג שבגרמניה, איש מהמעפילים לא ירד.
  • הבריטים העבירו את הספינות לגרמניה בספטמבר 1947 ושם הם הורדו בכוח לשני מחנות מעצר באזור הכיבוש הבריטי. בהדרגה הועברו המעפילים לאזור החסות האמריקני בגרמניה בעזרת שליחי “ההגנה”, ומשם לארץ ישראל בתעודות מזייפות. עד ספטמבר 1948 עלו כל מעפילי “אקסודוס” ארצה.

תוצאות פרשת “יציאת אירופה

  • אכזריות הבריטים פגעה יותר בעצמם מאשר במעפילים. דעת הקהל בעולם נסערה מהתנהגותם הברוטאלית והאכזרית של הבריטים. ועדת החקירה מטעם האו”מ (אונסקו”פ) ששהתה אז בארץ, הזדעזעה קשות והדבר השפיע על מסקנותיה. הבריטים נסערו מאד מעצם העובדה שנאלצו להשתמש ב”צי המלכותי” נגד אניית מעפילים בודדה. המורל הבריטי ירד וזה הובילם למסקנה שצריך להעביר את העניין לידי האו”ם.
  • הפרשה חיזקה את הקשר בין היישוב לבין המעפילים מאירופה.
  • כשלון “אקסודוס” לא חיסל את ההעפלה דרך הים, ובספטמבר 1947 הגיעה אל חופי הארץ האנייה “אף על פי כן”, ששמה מעיד על תפקידה במאבק שארית הפליטה להגיע לארץ-ישראל.

חשיבות ומשמעות ההעפלה

  • היישוב ראה את מפעל ההעפלה כביטוי שיא במאבק נגד הבריטים מהסיבות הבאות: זוועות השואה היו הוכחה, כי רק א”י היא הבית ליהודי העולם. הבריטים נהגו באכזריות כלפי המעפילים, זו הייתה שאלת חיים או מוות לגבי עתיד מאבקו של היישוב להקמת מדינה עברית.
  • ההעפלה הייתה הדרך העיקרית להצלת פליטי השואה בזמן המלחמה ולהדגיש את בעיית העקורים אחרי המלחמה.
  • ההעפלה הייתה אולי הגורם שזעזע את המוסר הבריטי והחליש את רצון ממשלת המנדט להמשיך לשלוט בא”י.
  • ההעפלה יצרה את הקשר הראשוני בין היישוב לבין תפוצת יהודי ארצות האסלאם, וחיזקה את הקשר בין היישוב לבין תפוצות העם.
  • ההעפלה השפיעה על ארה”ב ועל ועדות החקירה מטעם האו”ם לתמוך בהעלאת עקורים מאירופה.

בתחום ההתיישבות (ספר עמ’ 83)

התפיסה הביטחונית והמדינית של היישוב היהודי באותה תקופה הייתה, שליישובים יש תפקיד בטחוני- נוכחות יהודית ברחבי א”י ותפקיד מדיני- קביעת גבולות המדינה שתקום בעתיד.

מטרות:

  1. חשיבות אסטרטגית- הצורך לתקוע יתד בחלקים של הארץ, כדי למנוע את ניתוקם במקרה של חלוקה מדינית.
  2. מאבק ב”ספר הלבן” של מקדונלד ועקיפת “חוק הקרקעות” 1940.
  3. רכישת קרקעות בכל מקום, שבו ניתן לקנות קרקעות ובכך להרחיב את מעגל ההתיישבות.

המאבק סביב ביריה.
בראשית 1945 הוקמה קבוצת ביריה במסגרת תכנון לחיזוק הגליל העליון, וזו עלתה על אחת הגבעות צפונית לצפת ויישבה את המקום.
בינואר 1946 נעצרה מחלקת פלמ”ח ע”י הבריטים ונכלאה במשטרת כנען שבצפת, למרות שלא נמצא ברשותה שום דבר חשוד. “ההגנה” ערכה שני ניסיונות פריצה למשטרת כנען במטרה לשחרר את העצורים, אך שתי הפעולות נכשלו.
הבריטים פתחו בחיפושים וליד ביריה גילו מחסן נשק. כל 24 אנשי ביריה נעצרו ונכלאו וכוחות בריטיים החזיקו בביריה.
היישוב החליט להגיב מתוך הנחה שאסור להשאיר את ביריה בידי הבריטים, שכן זה ייצור תקדים להרס יישוב עברי.
התקבלה החלטה ל”כבוש” את ביריה בשנית, והוחל בארגון עלייה המונית של מאות מתנועת “הנוער העובד” אשר יחד עם מאות מתנדבים עלו לביריה והשתלטו עליה מחדש, ותוך מספר שעות הקימו במקום מבנים, בנו גדר ואוהלים.
הבריטים שהופתעו כבשו את ביריה ע”י כוחות צבא והרסו את ביריה ב’.
התקבלה החלטה ל”כבוש” את ביריה בפעם השלישית, שוב נערכה עלייה המונית של אלפי אנשים לגליל וביריה ג’ קמה “לתחייה”.
הבריטים הטילו מצור על ביריה, אך העלייה ההמונית אילצה את הבריטים לוותר וביריה נשארה בידי היישוב.
פרשת ביריה הוכיחה את זכותו של היישוב להתנחל בארצו בכל מחיר, בכך נמנע תקדים הרסני וביריה הפכה לסמל ההתיישבות.

אחד-עשר היישובים בנגב (אוקטובר 1946)

עם פרסום תכנית “מוריסון-גריידי” שביקשה להשאיר את הנגב בידי הבריטים (כאזור נייטרלי), הוחלט להעמיד את מפעל ההתיישבות בנגב בראש סדר העדיפויות, ולכן הוחלט להקים בנגב נקודות התיישבות, משיקולים מדיניים, יותר מאשר כלכליים. בלילה ה-5-6 באוקטובר במוצאי יום כיפור 1946 הקימו את 11 היישובים בנגב במתכונת “חומה ומגדל”. כל יישוב מנה כ-30 איש, והוקמו בו מספר צריפים, הועמדו בו חביות שתייה והוא הוקף בגדר. הבריטים לא הגיבו להתיישבות זו.

היתרונות שבהקמת 11 היישובים היו:

  • המבצע היה הגדול מסוגו בתולדות ההתיישבות ובכך הראה הישוב את כוחו בהתיישבות.
  • יישובי הנגב קבעו את המפה הפוליטית בדרום הארץ, כאשר גרמו להכללת הנגב בתחומי המדינה העברית במפת החלוקה.
  • פריצת היהודים לנגב ואי התגובה הבריטית, השפיעו על העמדה הרוסית בדיוני האו”ם לתמוך במדינה היהודית.
  • במלחמת העצמאות הוכחה חשיבותם האסטרטגית של יישובים אלו כאשר עמדו באומץ מול הפולש המצרי והיו גורם עיקרי בעצירתו.
  • המורל של היישוב עלה. גיבוש הישוב סביב מפעל זה היה חשוב ערב המלחמה המכרעת.

הפעילות המדינית של התנועה הציונית

  • התנועה הציונית הייתה חייבת בסוף 1946 לנקוט בקו/עמדה מדינית מהסיבות הבאות:
    נוכח האירועים החמורים בארץ: דיכוי הבריטים את היישוב באלימות- “השבת השחורה” והגברת הטרור מצד “תנועת המרי העברי”- פיצוץ “מלון המלך דוד”.
  • התנגדות חיים ויצמן למאבק הצבאי התחושה כי היישוב הקצין את תגובתו כלפי הבריטים, וכי הבריטים החליטו לדכא את היישוב עד חרמה.
  • ההתקפות על “הסוכנות” ופרסום תכנית מוריסון-גריידי.

בכנס של ראשי הסוכנות בפריס נפלו שתי הכרעות חשובות:

  • הפסקת המאבק המזוין (פירושה היה פירוק “תנועת המרי העברי”)
  • להסכים לדיון על תכנית שבסיס הצעתה יהיה הקמת מדינה יהודית בחלק של א”י.

אסטרטגיה זו של הנהלת הישוב הסכימה למדינה יהודית לא בכל א”י, משום שהיה ברור כי הצעה להקים מדינה בכל א”י לא תזכה לתמיכת ארה”ב ולגורמים אחרים, למעשה הסכימה “הסוכנות” על חלוקתה של א”י.

מאבק רצוף: המשך הפעילות הצבאית של ארגון אצ”ל וארגון לח”י ללא הגבלה במקום, בזמן או בתחומי הפעילות ובכל הזדמנות (לאחר פירוקה של “תנועת המרי”)

התומכים: התנועה הרוויזיוניסטית, האצ”ל והלח”י (“הפורשים”).

ארגוני האצ”ל והלח”י לא קיבלו את שינוי המדיניות של הסוכנות היהודית, הם דרשו את המשך המאבק הפעיל נגד הבריטים- מאבק תמידי ללא התייחסות לצד השני (מאבק רצוף). בספטמבר 1946 חידשו האצ”ל והלח”י את פעילותם כנגד הבריטים. האצ”ל התמקד בתקיפות מחנות צבא ומתקנים בריטיים ואילו הלח”י פגע גם בחיילים ובאזרחים בריטים.

פעולות עיקריות של האצ”ל והלח”י 1946-1947

  • פריצה לכלא עכו- נועדה כדי לשחרר את אנשיהם הכלואים. במהלך המבצע נהרגו 9 אנשי אצ”ל. שלושה אסירים יהודים ו-20 ערבים הצליחו לברוח אחרי פיצוץ חומת הכלא.
  • התקפת תחנות משטרה ומתקנים בריטים- ההתקפות היוו השפלה לאימפריה הבריטית ופגיעה בכבודה. האצ”ל תקף תחנות משטרה והלח”י פוצץ מטוסים בריטים בשדה התעופה. פעולה זו הביאה להרוגים ולנזק משמעותי.
  • הוצאה להורג של חיילים בריטים- בעקבות הגברת הפעילות נגד הבריטים, הם החליטו על עונשי מוות ללוחמים שנאסרו. בתי המשפט הבריטים הטילו עונש מוות על 3 חברי אצ”ל, ובתגובה הארגון חטף שני סמלים בריטים ואיים שאם חברי הארגון יוצאו להורג הם יתלו את החיילים. הבריטים תלו את האסירים והאצ”ל תלה את החיילים.
  • שליחת מעטפות נפץ ללונדון- אנשי הלח”י שלחו מעטפות נפץ לגורמי שלטון בלונדון. שני הארגונים הפעילו טרור אישי ע”י התנקשות ואיום על גורמים בריטים בעולם.

הפעולות כנגד הבריטים הביאו להחמרה בתגובות כנגד אנשי האצ”ל והלח”י. הבריטים הענישו אנשי האצ”ל והלח”י במלקות והם השיבו במלקות לבריטים. לאחר זמן החלו הבריטים להוציא להורג אנשי אצ”ל ולח”י שהואשמו בטרור, בתגובה הוציא להורג האצ”ל בתליה 2 סמלים בריטים אותם חטף קודם לכן. תגובה זו גרמה לזעזוע ולהתנגדות בקרב רוב הישוב היהודי בא”י, שהתנגד לרצח מהסוג הזה. מנהיגות הישוב היהודי (לא כולל מנהיגות האצ”ל והלח”י) חשבה שפעולות מעין אלו עשויות לפגוע במאמצים הדיפלומטיים להקמת מדינה יהודית ולפגוע בתדמיתו המוסרית של הישוב היהודי בא”י.

טיעוני התומכים במאבק הרצוף:

  1. אין סיכוי להידברות עם בריטניה ורק מאבק בכל התחומים באופן רצוף וללא הפסקה יביא לסיום השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
  2. קיום מאבק רצוף יחייב את הבריטים להיערך מחדש בארץ-ישראל, עובדה שתצריך הגברת הכוחות בארץ ובכך – הכבדה נוספת על תקציבה של בריטניה (שבלאו הכי נתונה בקשיים חמורים כתוצאה מנזקי המלחמה וצרכי השיקום). בעקבות כך תגבר הביקורת הקיימת גם בקרב דעת הקהל הבריטי מה שיזרז את סיום המנדט.
  3. נקמה: אי אפשר להבליג על פגיעת הבריטים בעולים היהודים מאירופה ועל מדיניותם הפרו ערבית. בריטניה בגדה בציונות.

העברת שאלת ארץ ישראל לאו”ם וההצבעה בעצרת הכללית

סביר להניח כי לא היה זה רק גורם אחד שהוביל להחלטה של בריטניה להעביר את שאלת א”י לאו”ם בפברואר 1947, אלא מספר גורמים שחברו יחד. לכן היסטוריונים נותנים הסברים שונים:

שיקולים הקשורים במדיניות החוץ של בריטניה:

  • היחסים עם ארה”ב: המחלוקת העמוקה בין בריטניה לבין ארה”ב בנוגע לשאלת א”י ובמיוחד הדרישה האמריקאית לאפשר למאה אלף עקורים לעלות מיד יצר מתח בין שתי המדינות. לבריטניה הייתה חשובה התמיכה הכלכלית של ארה”ב ותמיכתה במנדט בא”י אך טרומן תמך בהקמת מדינה יהודית בא”י ישראל ולא תמך במדיניות הבריטית באזור לאחר השואה.
  • היחסים מול הערבים: הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם הערבים- הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם הערבים במזרח התיכון וקיוו שהאו”ם ימצא פתרון שלא יסבך אותם עם הערבים.
  • ארגון האו”ם: הסבר אחר טוען שהבריטים בעצם לא רצו לעזוב את הארץ, אך האמינו שלאור המצב החמור בארץ ישראל והמצב הבינלאומי (האו”ם היה ארגון חדש יחסית), תוחזר ארץ ישראל לידיה של בריטניה במסגרת מנדט מחודש, אך הפעם בתנאים שיאפשרו לבריטים לבצע את המדיניות שלהם ללא ביקורת בינ”ל. חוקרים טוענים כי בבריטניה גם האמינו שארה”ב לא תרצה ששאלת ארץ ישראל תועבר לאו”ם כי אז זה יחייב אותה להתערב ולכן טרומן יבקש מבריטניה להישאר.
  • פירוק האימפריה הבריטית לאחר המלחמה: יש המציינים שהייתה זו מדיניות בריטית רשמית לאחר 1945, “לקפל” את האימפריה. כך פונו ונעזבו תוך זמן קצר הודו, בורמה, צילון וארץ ישראל.

שיקולים הקשורים במדיניות הפנים של בריטניה:

  • ביקורת מוסרית: לחץ של דעת הקהל בבריטניה ובעולם לפתור את בעיית היהודים הפליטים והעקורים באירופה ששערי א”י היו נעולים בפניהם. הלחץ והביקורת מצד דעת קהל פנימי ובינ”ל נבע מצעדיהם נגד המעפילים מאירופה והסב נזק תדמיתי לבריטניה (פרשת האונייה אקסודוס).
  • ביקורת בגין סיכון חיי החיילים הבריטים: המאבק החמוש, שהתקיים בתקופת “תנועת המרי העברי”, ונמשך לאחר מכן ע”י האצ”ל והלח”י והידיעות על פגיעות בקרב החיילים עוררו דרישה בקרב דעת הקהל הבריטי “להחזיר את הבנים הביתה”.
  • שיקולים כלכליים: נושא אחר שהעיק על ממשלת לונדון היה הנושא התקציבי. בריטניה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק והחזקת הפקידות והצבא הבריטי (מאה אלף חיילים), בארץ ישראל עלתה כסף רב, מה שעורר בבריטניה ביקורת ציבורית קשה נגד הממשלה.

הדיון באו”ם

ב-28 באפריל 1947 נפתח מושב עצרת האומות המאוחדות לדיון מיוחד בבעיית ארץ ישראל. בדיון הוחלט להקים ועדת חקירה מיוחדת לשאלת ארץ ישראל: ועדת “אונסקופ”.

על פי הצעה בריטית הוחלט להקים את “ועדת האו”ם המיוחדת לארץ ישראל”, שנקראה בקיצור אונס”קופ. (על פי ראשי התיבות של השם האנגלי – United Nations Special Committee on Palestine) הועדה הורכבה מנציגיהן של 11 מדינות שאינן בעלות אינטרס בארץ ישראל, ע”פ העיקרון של גיוון גיאוגרפי: אוסטרליה, קנדה, הולנד, שבדיה, צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה, הודו, אירן, אורוגוואי, גואטמלה ופרו.

חברי הועדה גבו עדויות בארץ ישראל ובמחנות העקורים באירופה, ובסוף אוגוסט 47 סיימו את עבודתם.

מסקנות הוועדה היו, כי המשך המנדט הבריטי, או הקמת מדינה דו לאומית או הקמת מדינה ערבית בה יינתנו ליהודים “זכויות” מסוימות, אינם פתרונות מעשיים. רוב חברי הוועדה (8) המליצו על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, שתקיימנה שיתוף פעולה כלכלי ביניהן והשארת ירושלים בפיקוח בין-לאומי.

עוד לפני שהובאו המלצות הועדה לדיון בעצרת הכללית של האו”ם, מינתה העצרת ועדת משנה:

ועדת “אד- הוק” שתפקידה היה לדון בנושאים שנשארו פתוחים כגון: מועד סיום המנדט, ניהול ארץ ישראל בתקופת המעבר, שאלת מעמדה של ירושלים והגבולות הסופיים. לגבי ירושלים לא קיבלו את עמדת היהודים לכלול אותה בתחום המדינה היהודית, אך בנוגע לגבולות הצליחו לשנות באזורים מסוימים. ארה”ב ניסתה ללחוץ על היהודים לוותר על הנגב לטובת הערבים, אך בסופו של דבר הצליח חיים ויצמן לשכנע את נשיא ארה”ב טרומן, שלנגב יש חשיבות גדולה למדינה היהודית.

עמדת ברה”מ: נאום גרומיקו: ספר עמ’ 91

עם תחילת הדיון האו”ם הנציג הסובייטי, אנדריי גרומיקו, הפתיע את משתתפי העצרת כאשר דיבר בשם ממשלתו על זכותו של העם היהודי להקים מדינה בארץ ישראל, הוא הציע להקים מדינה דו- לאומית, אך אם יתברר שפעולה זו בלתי אפשרית, לחלק את הארץ בין יהודים לערבים.

צעד זה היה מפתיע מפני שזו הייתה הפעם היחידה בה ארצות הברית וברית המועצות תמכו באותה הצעה במהלך “המלחמה הקרה”. כל מעצמה תמכה בהחלטת החלוקה מתוך האינטרסים שלה.

(“המלחמה הקרה” היא מאבק שהחל להתפתח עם תום מלחמת העולם השנייה בין שני גושי מדינות: הגוש המזרחי אשר כלל את ברית המועצות ומדינות קומוניסטיות אחרות ומנגד גוש מדינות המערב ובראשן ארצות הברית והמדינות הדמוקרטיות בעולם. המאבק בין שני הגושים היה כולל, התפשט לכל העולם, ובא לידי ביטוי בתחומים רבים: דיפלומטיה, חימוש, מודיעין וריגול, כלכלה, תרבות מדע ואף בתחום המרוץ לחלל. אולם עם כל עצמתו והיקפו לא הגיע העימות בין המעצמות לידי מלחמה כוללת ביניהן ולכן המלחמה מכונה “קרה”).

ברית המועצות תמכה בהצעה מכמה סיבות:

  1. בריה”מ רצתה לפגוע במעמדה של בריטניה במזרח התיכון. לסלק אותה ולחדור במקומה לאזור.
  2. בריה”מ רצתה לסכסך בין בריטניה לבין ארצות הברית ובכך להחליש את הגוש המערבי.
  3. בריה”מ קיוותה שהמדינה היהודית החדשה שתוקם תצטרף לגוש המזרחי, ותהווה בסיס במזרח התיכון. (הנהגת היישוב היהודי הייתה בידי מפלגות הפועלים שתמכו בסוציאליזם)
  4. כמו כן הם חשבו שהקמת מדינה יהודית תקל על בעיית הפליטים היהודים באירופה.

** לתמיכת ברה”מ משמעות רבה כי בעקבותיה באה תמיכתן של כל המדינות הגרורות- מדינות קומוניסטיות שהיו נתונות תחת השפעת ברה”מ.

ארצות הברית תמכה בהצעה ממספר סיבות:

  1. ארה”ב חששה כי אם רק ברית המועצות תתמוך בהצעת אונסקו”פ, עלול המזרח התיכון להפוך לאזור השפעה סובייטי. האמריקאים חשבו שמדינה יהודית תהיה אמצעי בשבילם להשפיע במזה”ת ולבלום את התפשטות הקומוניזם (המלחמה הקרה).
  2. בארה”ב עמדו להיערך בחירות תוך שנה והנשיא טרומן היה זקוק לקול היהודי ולכן נטה לתמוך בהצעת החלוקה. בנוסף לכך הופעל על טרומן לחץ כבד של מנהיגי התנועה הציונית בארה”ב. (פגישה שנערכה בין טרומן לבין חיים ויצמן שכנעה את טרומן להצביע למען תוכנית החלוקה).
  3. השואה ובעיית העקורים השפיעו מאד על דעת הקהל בארה”ב. אפשר לומר כי לאמריקאים היו רגשי אשמה על כך שארצם לא סייעה במידה מספקת ליהודים בתקופת השואה והם רצו לכפר על כך בתמיכה בהקמת מדינה יהודית בא”י.

החלטת האו”ם- כט’ בנובמבר 1947 (ספר עמ’ 94)

על פי חוקת האו”ם- החלטות העצרת הכללית יכולות להתקבל רק בתמיכת שני שלישים ממשתתפיה, לכן בשבועות שלפני ההצבעה עשתה משלחת מטעם הסוכנות היהודית בראשותו של משה שרת, מאמצים גדולים לשכנע את נציגי המדינות להצביע בעד הצעת החלוקה.

לאחר לחצים ומאבקים פוליטיים נערכה באו”ם ב-29 בנובמבר 1947 הצבעה על המלצות ועדת אונסקו”פ והתוספות של ועדת אד- הוק.

ההחלטה כללה את הסעיפים הבאים:

  1. המנדט על א”י יסתיים עד ה-1 אוגוסט 1948. כוחותיה של בריטניה יפונו מא”י עד תאריך זה, ועד
  2. 2.    1 בפברואר תפנה בריטניה שטחים ונמל המיועדים למדינה היהודית ותאפשר עלייה דרך נמל זה.
  3. יוקמו שתי מדינות עצמאיות: מדינה יהודית שתכלול 55% מהשטח של ארץ ישראל ומדינה ערבית שתכלול 45% מהשטח. (בתחומה של המדינה היהודית ייכללרובו של הנגב, מישור החוף, הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, הכנרת, יפו. המדינה הערבית תכלול את הגליל המערבי, יהודה, שומרון, עזה, נצרת, עכו, אזור הגליל המאוכלס בערבים).
  4. ירושלים וסביבותיה יהיו במעמד מיוחד של משטר בינלאומי בפיקוח האו”ם.
  5. ועדה מיוחדת ובה 5 מדינות החברות באו”ם תפקח על ביצוע החלטה.
  6. בין שתי המדינות יתקיים שיתוף פעולה כלכלי. בין שתי המדינות ייחתם הסכם כתוב ומחייב שיבטיח איחוד כלכלי בין שתי המדינות ושיתוף פעולה בנושאי תחבורה ומים. האיחוד הכלכלי היה צריך לבוא לידי ביטוי במטבע משותף לשתי המדינות, ביטול גבולות המכס, ניהול משותף של הרכבות והנמלים בארץ ופיתוח משותף של החקלאות.

33 מדינות הצביעו בעד תכנית החלוקה (ביניהם ארה”ב ובריה”מ), 13 הצביעו נגדה (ביניהן כל מדינות ערב) ו-10 מדינות נמנעו (ביניהן בריטניה). ההחלטה התקבלה בשבעה קולות למעלה מהרוב של שני שליש הנדרש. (באותה תקופה היו חברות באו”ם 57 מדינות בלבד. הנציג של תאילנד נעדר מההצבעה).

תכנית החלוקה, כ"ט בנובמבר 1947

קווי גבול תוכנית החלוקה 29 בנובמבר 1947 –החלטה 181 של האו”ם

הגורמים שאפשרו את אישור תכנית החלוקה באו”ם

  • שיתוף פעולה נדיר בין מעצמות העל

למרות המלחמה הקרה וניגודי האינטרסים בין מעצמות העל (רוסיה וארה”ב) שתיהן תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הנימוק היה: הסבל שנגרם לעם היהודי בתקופת השואה, המשך האנטישמיות לאחר השואה, הצורך למצוא לפליטים בית ובצורך להקים מדינה יהודית כפיצוי על סבל זה. יש לציין שבנוסף לכך לכל מעצמה היו האינטרסים שלה, לאור המלחמה הקרה.

  • הפעילות הדיפלומטית של הנציגים היהודים באו”ם
  • הנציגים היהודים שהגיעו לאו”ם כדי לקדם את אישור תכנית החלוקה היו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בראשם עמד משה שרת. נציגים אלו היו צריכים לשכנע מדינות מדרום אמריקה להצביע בעד התוכנית למרות הנטיות האנטי-ציוניות שהתקיימו בקרבם. כמו כן היו צריכים לשכנע מדינות שהיו תחת השפעה בריטית (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד). היו מדינות שחששו שתמיכה בתוכנית החלוקה תפגע ביחסיהם עם הערבים כגון: סין, צרפת.
  • כל הנציגים היהודים חולקו לצוותים שהופנו לניהול משא ומתן עם המדינות השונות על פי השפות ששלטו בהן. דרך הפעולה כללה: הפעלת לחצים כלכליים- על ליבריה הופעל לחץ כלכלי על ידי חברת פיירסטון לייצור צמיגים שאם ליבריה לא תצביע בעד תכנית החלוקה החברה תמנע מלקנות את הגומי בליבריה. החשש של ממשלת ליבריה מפגיעה בכלכלה הביא להצבעה בעד. ניצול קשרים אישיים- נציגי הסוכנות ביקשו מאלמנתו של הלורד וינגייט אשר שירת באתיופיה והכיר אישית את קיסר אתיופיה לדבר עמו ולבקש בשמו של המנוח שאתיופיה תצביע בעד וכך היה. שכנוע מדינות שלא הייתה להן עמדה קודמת בשאלת א”י כי המדינה היהודית היא בת-קיום ואפשרית- הנציגים היהודים הציגו מוכנות פוליטית, כלכלית וצבאית של הישוב היהודי בארץ ישראל שתאפשר קיום מדינה.
  • גיוס תמיכת ארה”ב- בשל הניגוד בין עמדת הנשיא האמריקאי טרומן ומשרד החוץ נמנע הממשל האמריקאי מהטלת כובד משקלולאישורתכנית החלוקה. הנציגים היהודים שלחו את ויצמן שהיה נשיא התנועה הציונית לשיחה עם טרומן בה הוא הביע את חרדתו אם תכנית החלוקה לא תאושר והפציר בו לסייע בהשגת תמיכה של מדינות כגון: הודו, סיאם, הפיליפינים. במקביל יהדות ארה”ב יצאה לגיוס תמיכת הממשל האמריקאי. מנהיגי יהדות ארה”ב גייסה את תמיכתם של חברי בית הנבחרים, והציפה את הבית הלבן במברקים. המאמצים הועילו.
  • הגורמים נוספים שסייעו לקבלת ההחלטה:
  • מעמד והרכב האו”ם- האו”ם הוקם ב-1945. שאלת ארץ ישראל הייתה הבעיה הראשונה שניסו לפתור באמצעות הגוף החדש. הייתה אופטימיות לגבי יכולתו ומעמדו.
  • דעת הקהל- בעולם, ובמיוחד במדינות הדמוקרטיות הייתה דעת קהל אוהדת לבעייתם של היהודים. המדינאים הושפעו מדעת הקהל וחלק אף חש אשמה על שלא עשו די כדי להציל יהודים בתקופת השואה.
  • חוסר היכולת של בריטניה וארה”ב לפתור את בעיית העקורים- קרוב לודאי כי אילו היו שתי המעצמות מגיעות להסכמה, שאלת ארץ ישראל לא הייתה מגיעה לאו”ם.
  • השפעת המלחמה הקרה- המאבק על דרכי השפעה של שני הגושים, הביאה את שתי המעצמות לתמוך בהחלטה.
  • המדיניות ודרכי המאבק של היישוב היהודי- המאבק של היישוב (הצמוד והרצוף) הבהיר למדינות השונות עד כמה נחושים היהודים במאבקם.

היתרונות והחסרונות של תכנית החלוקה מנקודת המבט של הישוב היהודי

יתרונות:

  1. למדינה היהודית יש אפשרות לפיתוח מסחר דרך נמל חיפה ותל אביב עם אירופה.
  2. לראשונה העולם מכיר בזכותו של העם היהודי למדינה (לא עוד הבטחה מעורפלת של בריטניה לבית לאומי.)
  3. שטח המדינה היהודית גדול יותר משטח המדינה הערבית.
  4. מדינה עצמאית תאפשר את עלייתם של היהודים לארץ, דבר שהיה מוגבל ע”י הבריטים עד להכרזה על תכנית החלוקה.

חסרונות

  1. הערבים קיבלו את השליטה על המקומות הגבוהים (יהודה ושומרון) ובמקרה של התקפה על הישוב יש להם יתרון של גובה.
  2. ירושלים אינה בשליטה יהודית אלא בינלאומית. אין נגישות לירושלים מהשטח היהודי.
  3. הארץ נחלקה בצורה שבה אין רצף טריטוריאלי למדינה היהודית (למשל, הגליל המערבי מנותק מהגליל המזרחי). גבולות המדינה חולקו לשלושה גושים עם מעברים צרים, גבולות ארוכים ומפותלים, בעייתיים מבחינה צבאית.
  4. כ-30 ישובים יהודים נמצאו בשטח המדינה הערבית לדוגמא- נהריה. אוכלוסייה ערבית גם נותרה בתוך שטח המדינה היהודית.
  5. משאבים כלכליים כמו תחנת הכוח בנהריים ומפעל האשלג בים המלח, נותקו מהמדינה היהודית.

ממשלת בריטניה הודיעה שלא תסייע בביצוע ההחלטה, ושבכוונתה לסיים את המנדט ולפנות את כל כוחותיה מארץ ישראל עד ה-15 במאי 1948.

התגובות להחלטת עצרת האו”ם

בעולם היהודי

החלטת עצרת האו”ם התקבלה בשמחה גדולה בארץ ישראל ובעולם היהודי. אלפים יצאו לרקוד ברחובות עם היוודע תוצאות ההצבעה. ההצבעה בכ”ט בנובמבר אפשרה את הגשמת המטרה הציונית העליונה- הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.

הנהגת הישוב, למרות גילויי השמחה, הייתה מודעת לבעיות והקשיים שנוצרו בגלל החלטת החלוקה:

דוד בן גוריון הבין כי החלטת האו”ם תגרום תגובה מלחמתית מצד כל צבאות עמי ערב. הוא הבין כי יש להיערך מיידית לקראת מלחמה מול ערביי ישראל ומדינות ערב.

עוד היה בן-גוריון ער לחסרונות שבתכנית מנקודת הראות של הישוב היהודי: כ-30 ישובים יהודיים, ובכללם ירושלים והגליל המערבי, לא נכללו במדינה היהודית. תחנת הכוח-החשמל- בנהריים ומפעל האשלג-המלח- בצפון ים המלח נותקו מהמדינה היהודית. ארץ ישראל חולקה לשלושה גושים עם מעברים צרים, גבולות ארוכים ומפותלים, בעייתיים מבחינה צבאית וכמעט ללא הרים. בגבולות המדינה היהודית נותרה גם אוכלוסיה ערבית.

הערבים תושבי ארץ ישראל ומדינות ערב דחו לחלוטין את החלטת עצרת האו”ם והכריזו כי יאבקו בכוח ויעשו ככל שביכולתם כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. ההתנגדות נבעה מתוך סירוב להכיר בזכות היהודים על ארץ ישראל. מכאן שההתנגדות הערבית חלה על כל פתרון שיש בו משום הכרה בזכות היהודים על הארץ.

יש להדגשי שהערבים ראו בתכנית דבר שאינו מתקבל על הדעת- קיום מדינה יהודית באזור. מבחינתם המרחב האזורי הוא ערבי בלבד ולכן אין מקום לפשרה ויש לסלק את היהודים ולא לאפשר קיום מדינה יהודית.

ערביי ישראל

למחרת ההצבעה באו”ם ב-30 בנובמבר 1947 החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות בהתקפות הפלשתינאים (ערביי ישראל) על היהודים. ערבים תקפו אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה לוד בו נהרגו שישה יהודים. ערביי ארץ ישראל הפלסטינים הגבירו את פעולות הטרור נגד הישוב היהודי בתמיכת צבא מתנדבים מארצות ערב. הוועד הערבי העליון הכריז על שביתה בת שלושה ימים.

העולם הערבי דחה את תוכנית החלוקה. הייתה פגיעה בקהילות יהודיות, בתימן נרצחו 75 יהודים ורבים אחרים נפצעו, בדמשק הותקפו יהודים ברחובות, בחלב יהודים רבים נפגעו והם ברחו לביירות. מגמה זו של פגיעה ביהודים נמשכה והחריפה במהלך מלחמת העצמאות.

הליגה הערבית (של מדינות ערב) החליטה עוד לפני ההצבעה באו”ם, כי אם יצביע האו”ם בעד תוכנית חלוקה, היא תרכז צבא מתנדבים בגבולות ארץ ישראל.

תיאור: G:\WORD\פרסום מיכל\לוגו\לוגואים חדשים בתי ספר-04.jpg

תיכון למדעים לוד-תשע”ט

היסטוריה ב’ בונים מדינה

מיקוד:

פרק שני: מלחמת העצמאות

  1. היסוד המארגן: מלחמת העצמאות כמלחמה קיומית של הישוב היהודי ושל מדינת ישראל.
  2. התקופה: מסוף נובמבר 1947 עד המחצית הראשונה של 1949.
  3. המאפיינים הכללים של המלחמה: מלחמה קיומית, חלוקה לשלבים, העדר אבחנה בין חזית לעורף, נתוני פתיחה קשים של הצד היהודי, ניצחון ישראלי במחיר כבד, מטרות הצדדים הלוחמים, השלכות-התפתחות הסכסוך הערבי-ישראלי והתפתחות בעיית הפליטים הפלסטינים.
  4. שלבים: בכל אחד משני השלבים העיקריים [שכל אחד מתחלק לשניים] הצד היהודי נמצא תחילה במצב של התגוננות וסכנה קיומית אך בשלב שלאחר מכן הצליח לעבור ליוזמה והתקפה. ציר הזמן יחלק את המלחמה ל-4 תקופות:
    1. מסוף נובמבר 1947 עד מרץ 1948 [תוכנית ד’]
    1. מאפריל 1948 עד אמצע מאי 1948 [הכרזת המדינה]
    1. מאמצע מאי 1948 עד אמצע יוני 1948 [ההפוגה הראשונה]
    1. מאמצע יוני 1948 עד סוף המלחמה [מרץ 1949]

נושאים נוספים (הקשורים למלחמה ושהתרחשו במהלכה או בעקבותיה)

  1. הויכוח על הכרזת המדינה:
    1. א.     נסיבות ההכרזה. המצב בחזיתות (הישגי תוכנית ד, נפילת גוש עציון, מצור על ירושלים, עזיבת הבריטים).
    1. הדיון ב-12 במאי: עמדת התומכים בהכרזה על מדינה עם עזיבת הבריטים. השיקולים בעד דחיית ההכרזה.
  2. הקמת צה”ל, פירוק המחתרות ופירוק הפלמ”ח:
    1. הקמת צה”ל: יעדים ונוסח השבועה
    1. מניעי בן-גוריון בפיזור הפלמ”ח. [הגורם הצבאי, פוליטי, אי אמון אובייקטיבי במחתרות ובמטה הפלמ”ח] פירוק האצ”ל והלח”י ושילובם במערך של צה”ל
    1. הקשיים בביצוע. פגיעה ברמת צה”ל, השלמת בניין צה”ל כצבא יחיד,
  3. פרשת אלטלנה
  4. הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים
    1. הסכמי שביתת נשק. הבהרת המושגים: הפסקת אש, שביתת נשק, הסכמי שלום
    1. מניעי ישראל ומדינות ערב לחתימה על ההסכמים
    1. הכרת הגבולות שנוצרו בעקבות ההסכמים (הקו הירוק)
  5. היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים:
  6. הגורמים לבריחת ערביי א”י בשלב הראשון של המלחמה: הגורמים הכלכליים לקריסת החברה הפלסטינית לקראת סיום המנדט, התפוררות החברה הפלסטינים, השפעת המלחמה מול היישוב היהודי [דיווחים על פגיעה בערבים כמו מקרה דיר יאסין והשלכות יישום תכנית ד’], מדיניות בלתי עקבית של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית ומפקדים מקומיים שהתפרשה כעידוד לבריחה.
  7. עזיבת וגירוש הפלסטינים בשלב השני של המלחמה: השפעת המלחמה, כולל החשש מנקמת היהודים, מקרים מסוימים של גירוש [כגון רמלה לוד, אקרית ובירעם]
  8. הדרוזים והצ’רקסים במלחמת העצמאות

סיכום:

מאפייני המלחמה

  1. שני שלבים עיקריים במלחמה שכל אחד מחולק לשני שלבי משנה של התגוננות ומתקפה. [סה”כ 4 שלבים]
  2. מלחמה קיומית: בשלב הראשון ובשלב השלישי עד ההפוגה הראשונה עמד הישוב היהודי בפני סכנת כליה פיזית. קרבות עשרת הימים ציינו את סיומו של שלב ההישרדות במלחמתה של ישראל.
  3. המלחמה שלאחריה נותרו בעיות בלתי פתורות ולכן היא מהווה מרכיב חשוב בקיומו של הסכסוך הערבי-ישראלי.
  4. העדר הבחנה בין חזית לעורף בגלל מגורים סמוכים של שתי האוכלוסיית, במיוחד בערים מעורבות וישובים מבודדים. דוגמאות: יפו וירושלים.
  5. נתוני פתיחה קשים לצד היהודי. דוגמא בולטת: הקושי לשלוט על צירי התעבורה.
  6. המחיר הכבד של הניצחון: 6,000 הרוגים מתוך ישוב יהודי שמנה 600,000. אחוז אחד מהאוכלוסייה.

הקדמה

“מלחמת העצמאות” הוא אחד משמותיה של המלחמה שהתנהלה בין היהודים והערבים בארץ ישראל בשנת 1948, זו הייתה מלחמה על קיומה של מדינה יהודית אשר שכנותיה סירבו להכיר בריבונותה ולקבל את החלטת האו”ם. מבחינתו של הישוב היהודי המלחמה התנהלה סביב העיקרון להיות או לחדול (השואה חיזקה תחושה זו). המושג מבטא את המחשבה כי במלחמה זו השיג העם היהודי את חירותו. מבחינת הישוב היהודי הייתה זו המלחמה על הבית והיא מוסרית וצודקת. זווית ראיה זו נתנה כוח עצום ויכולת התמודדות גדולה עם הקשיים שהיו. תובנות אלו היו חשובות ביותר למורל של ציבור שנכפתה עליו מלחמה כה קשה. ההנהגה היהודית ובראשה בן גוריון הייתה צריכה לשדר שלמרות הכל הניצחון אפשרי.

ערביי ארץ ישראל מכנים מלחמה זו “נכבה” שכן היא הביאה חורבן על החברה הפלסטינית והפכה את רוב תושביה לפליטים. המרחב הערבי מוסלמי של המזרח התיכון לא קיבל אותם והם הפכו לקבוצה חסרת זכויות במדינות ערב ששיכנה אותם במחנות פליטים אך לא פעלו לשיקומם.

שלב 1- 29.11.47 – 31.3.1948

מאפיינים

מדובר בחודשים הראשונים למלחמה. הישוב היהודי מותקף במקומות רבים בארץ על ידי כוחות ערבים – בלתי סדירים וחצי סדירים, שהיו מורכבים מכוחות מקומיים אשר היו תחת סמכותו של המופתי חאג’ אמין אלחוסייני ומכוחות מתנדבים ממדינות ערב כגון כוחותיו של קאוקג’י מאזור סוריה. הבריטים – עדיין שולטים בארץ ומתרכזים בשמירה על חיי כוחותיהם והתארגנות לקראת פינוי – יותר מאשר להתנהלות תקינה של הנעשה בארץ. הבריטים העמידו לרשות הערבים מידע, נשק ועמדות אסטרטגיות. אך היו מקרים שבהם פעלו מפקדים בריטיים בשטח בניגוד להוראות ועזרו דווקא לכוחות היהודיים.

  • הכוחות הערביים – הערבים השכילו לתקוף בנקודות התורפה של היישוב: דרכים, קווי תחבורה, קווי מים וקווי חשמל. השיטות כללו בעיקר מארבים, תקיפת שיירות וחסימת דרכים. הכוח הערבי הורכב העיקר מכפריים חמושים שפעלו בשיטת המארבים על הדרכים וריכוז כוח לוחם למול מטרה שהתקרבה לכפרים שלהם. בצפון פעל “צבא ההצלה” של פאוזי קאוקזי שהיה כוח לוחם של מתנדבים ממדינות ערביות בפיקודו של פאוזי קאוקג’י הסורי. הכוח הלוחם הזה פלש לתחום המנדט החל מינואר 1948, במטרה לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם ביישוב היהודי ולסכל את תוכנית החלוקה. צבא ההצלה היה יציר כפיה של הליגה הערבית. צבא ההצלה גילה לפרקים יוזמה ויכולות בלתי מבוטלות (אם כי באופן כללי הסתיימה משימתו בסוף המלחמה בכישלון).
  • היישוב היהודי- בשלב הראשוני, הישוב היהודי נמצא במגננה ועדיין לא גיבש תשובה הולמת להתקפות הערבים. הפתרון שגובש כדי לפתור את בעיית היישובים הנצורים היה “שיירות”. מדובר בשיירות של רכבים ממוגנים שלוו בחברי הגנה חמושים, אך את הנשק צריך היה להחביא, מחשש לחיפושים של הבריטים. יש לזכור מי שנתפס עם נשק עליו היה עלול להיות נדון אפילו למוות. זו הסיבה שמלווי השיירות כללו תמיד גם חברות ב”הגנה”, שהחביאו את הנשק בבגדיהן (הבריטים לא ערכו חיפוש גופני על נשים).

בשלב זה היוזמה היא בידי הערבים והיהודים במגננה– ונמצאים בסכנה קיומית. יש להם עדיפות מקומית (הכרת השטח ומיקום גיאוגרפי).

יתרונות הערבים בשלב זה –

  1. עליונות מבצעית כי היוזמה בידיהם.
  2. הגבולות היבשתיים פרוצים לחלוטין ומאחוריהם עורף ערבי גדול שמסייע באספקה, גיוס מתנדבים, רכישת נשק לתעמולה.
  3. רציפות טריטוריאלית של מרבית האזורים הערביים בארץ נתנה להם אפשרות תמרון, עזרה הדדית, תנועה חופשית וביטחון בדרכים הראשיות.
  4. יתרון גאוגרפי- הערבים ישבו באזור ההר וחולשים על הדרכים ויכלו בקלות לנהל קרבות במישור- אזורי הכבישים.
  5. בערים מעורבות כגון יפו וטבריה היה קל לתקוף במפתיע שכונות יהודיות.

שיטות הלחימה בשלב זה

  1. ניתוק דרכים- הערבים מנצלים את היתרונות הגאוגרפים והצבאיים כדי ללחוץ על ישובים יהודיים ולקטוע צירי תנועה מרכזיים ולבודד ישובים בגליל ובנגב ולנתק את ירושלים ממישור החוף. הטילו מצור על ירושלים היהודית, לתושבים הייתה סכנת רעב בגלל שגם השיירות הותקפו.
  2. מלחמה בערים מעורבות- הערבים צלפו לתוך שכונות יהודיות החדירו מכוניות תופת. מכוניות התפוצצו במרכז חיפה ובלה ירושלים וגרמו לאבדות בנפש.
  3. התקפות על ישובים מבודדים- הערבים התקיפו ישובים שהיו מחוץ לתוכנית החלוקה כגון: קיבוץ יחיעם בגליל או כאלו שנמצאו במדינה היהודית אך הגישה אליהם הייתה בעייתית כגון טירת צבי.

דרך התגוננות היהודיםהשיירות

מטרת הישוב היהודי בשלב זה:

  1. להחזיק מעמד ולהימנע מנטישת יישובים.
  2. אגירת נשק והסתרתו עד עזיבת הבריטים.
  3. השלמת גיוס של כוח אדם והתארגנות במסגרת יחידות צבאיות לקראת השלב המכריע העתידי במלחמה לאחר שהבינו כי אין המדובר בהתקפות מוגבלות כגון אלה שאייפנו את “המרד הערבי הגדול”.

מרץ השחור” – בסוף מרץ 1948 היישוב היהודי בארץ ישראל וההגנה היו בנקודת שפל מבחינה מדינית וצבאית: בזירה הצבאית מספר הקורבנות הגיע ל-1,200 איש. בתקופה זו הונהגה שיטת השיירות במטרה להביא הספקה לישובים המבודדים. במהלך ארבעה ימים אירעו שלוש טרגדיות של שיירות: שיירת חולדה- לירושלים, שיירת נבי דניאל ושיירת הל”ה לגוש עציון ושיירה נוספת ליחיעם. שלוש השיירות נתקלו באש מן המארב ובמחסומים. כ-100 אנשים נהרגו ב-4 ימים. (מכאן הכינוי: “מרץ השחור”).

בזירה המדינית, ארה”ב נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה (בגלל שיקולי המלחמה הקרה והבנה שתמיכה ביהודים עלולה להיות טעות דיפלומטית), הפסיקה להזרים נשק למזה”ת והזהירה את בן גוריון שלא יכריז על הקמת מדינה.

שיירת הל”ה – יחידה של חברי ההגנה רובם סטודנטים של האוניברסיטה העברית, מחלקה של 40 איש שמתוכם נפלו 35 אנשים בקרב, כאשר היו בדרכם לתגבר את גוש עציון הנצור. מפקד השיירה היה דני מס הם יצאו כשיירה רגלית ולא משוריינת בלילה שבין 15-1-1948 לבין ה16-1-1948. השיירה התגלתה לפנות בוקר, כותרו על ידי הערבים ולוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. הבריטים לא עזרו, העלימו עין, לטובת הערבים כיוון שלא היה מדובר בשיירה אזרחית לטענתם. ישנה סברה הטוענת שהשיירה התגלתה על ידי רועה צאן זקן שאנשי השיירה ריחמו עליו והוא זה שהודיע לערבים והם תקפו בשיטת “פזעה” כלומר קיבוץ אנשים מהסביבה להתקפה נקודתית שנועדה לזרוע פחד ובהלה בקרב הצד השני.

עסקת הנשק הצ’כוסלובקית-ישראלית: בראשית ינואר 1948 נחתמה עיסקת נשק בין מקורבי בן-גוריון לבין הממשלה הצ’כית שכללה מכירת נשק לכוח הלוחם היהודי מעודפי מלחמת העולם השנייה. הנשק החל מגיע ארצה רק לקראת סוף מרץ 1948 ובהמשך המלחמה. ברה”מ אישרה באותה עת למדינות מרכז אירופה שהיו חלק מהגוש הסובייטי לתמוך בהקמת המדינה ולמכור נשק לטובת הצד היהודי. יותר מאוחר הגיעו לישראל גם מטוסי מסרשמיטים מתוצרת צ’כיה. בסוף 1948 נרכשו מטוסי ספיטפייר מממשלת צ’כוסלובקיה שאף הם לקחו חלק במאמץ המלחמתי הישראלי.

שלב 2 1.4.1948- 14.5.1948

מאפיינים

  1. היוזמה עוברת לצד היהודי שעובר ממגננה להתקפה- הדבר בא לידי ביטוי בהתקפות מתוכננות על פי סדר עדיפויות צבאי ומדיני. “תכנית ד’ “.
  2. הכוח היהודי מאורגן- ממפקדת ההגנה יוצאות פקודות לחטיבות השונות והדברים יוצאים לפועל על פי החלטות המפקדה.
  3. במהלך השבועות המעטים הושם דגש על פתיחת הדרך לירושלים והמצב בעיר השתפר מעט. כמו כן ערים מעורבות נכבשות. (דרך בורמה נפרצת)
  4. מתחילה בריחה המונית של אוכלוסייה ערבית פלסטינית בתמיכת ההנהגה המקומית ומנהיגי מדינות ערב השכנות. (פרשת דיר יאסין)

תכנית ד’

שם כולל לתכנית מבצעית שבה הוצבו יעדים שונים ע”י המפקדה הארצית של ההגנה. היעדים הצבאיים/ אסטרטגים היו:

  1. השתלטות על שטחים שנועדו להיכלל בתחום המדינה העברית על פי תכנית החלוקה, לרבות יישובים ערביים ששכנו בשטח זה.
  2. השתלטות על ערים מעורבות.
  3. השתלטות על עורקי תחבורה ועל יישובים ערביים המפריעים לתחבורה.
  4. כיבוש תחנות משטרה שהבריטים פינו.
  5. חיבורם של יישובים מנותקים למדינה (בלי להבחין אם הם מחוץ לגבולות החלוקה) יצירת רצף טריטוריאלי ביישוב היהודי.

המרכיב האירגוני: שינוי מבנה ארגון “ההגנה” למבנה של צבא סדיר: פיקוד, חטיבות, וגדודים.

הישגי תכנית ד’

הצד הצבאי

  1. שיירות מצליחות להיכנס לירושלים ונכבשות בתוכה שכונות.
  2. נכבשות ערים מעורבות כגון: טבריה, חיפה, צפת ויפו מכותרת. עכו נכבשה למרות שלא הייתה בתכנית החלוקה כישוב יהודי.
  3. נוצר רצף טריטוריאלי בין מרכז הארץ, הגליל והעמקים שהקנה ביטחון לישוב היהודי.
  4. הוכחה הצלחתן של האסטרטגיה והטקטיקה בהצבת יעדים בריכוז כוחות ובלחימה.

הצד המדיני

  1. הניצחונות חיזקו את ביטחונן של המדינות באו”ם שהמשיכו לתמוך בתוכנית החלוקה והחלישו את עמדתה של ארה”ב שהביעה חשש כי היישוב היהודי לא יעמוד בהתקפות הערבים, וביקשה מההנהגה היהודית לעכב את הכרזת המדינה.
  2. הערבים נקלעו לאווירת תבוסה, אלפים עזבו את הארץ ובפעם הראשונה נוצרה האפשרות לרוב יהודי במדינה היהודית העומדת לקום. המערכת האירגונית הערבית החלה להתמוטט לאחר עזיבת ההנהגה.

מימוש תכנית ד’ הביא לידי ביטוי את הכישורים האירגוניים והצבאיים של ההגנה שנראו בשטח בכיבושים באזורים שונים. הנהגת היישוב בעקבות האירועים השונים הגיעה למסקנה שתוכנית החלוקה כפי שהיא בוטלה והכוח הוא שיכריע. חשיבותה של התוכנית בכך שהגשמתה יצרה גבולות שונים מתכנית החלוקה והביאה ליצירת עובדות חדשות בשטח. בפועל שטח המדינה היהודית גדל. הצלחת התוכנית הרימה את המורל בקרב האוכלוסייה היהודית והראתה לצד הערבי שהיוזמה עברה ליישוב היהודי.

מבצע נחשון- 5.4.1948

המבצע הראשון שהצביע על החלטת היהודים ליטול את היוזמה ההתקפית לידיהם. מבצע זה נועד לפרוץ את המצור על ירושלים ע”י כיבוש של העמדות והכפרים הערביים שחלשו על הדרך לירושלים, ולהבטיח את תנועת השיירות בציר של שער הגיא. בן גוריון נתן עדיפות מכרעת לירושלים והוא זה שהחליט לשחרר את ירושלים מהמצור, ותבע לרכז מאמצים בחזית זו. אורגן כוח אדיר של 1500 חיילים. ערב היציאה לקרב הגיעו משלוחי הנשק הראשונים מצ’כוסלובקיה והועברו מיד למפקדת המבצע. ב”מבצע נחשון” נכבש הקסטל, שממנו תקפו הערבים את הדרך לירושלים, ושם גם נהרג מפקדם הנערץ עבד אלקאדר אל-חוסייני. בחסות המבצע ההגנה הצליחה להעביר שלוש שיירות גדולות לירושלים. אך הכוחות לא הצליחו להחזיק מעמד זמן רב וב-20.4.48 שוב נחסמה הדרך לירושלים בגזרת לטרון והמצור חודש. למרות הצלחתו המוגבלת של “מבצע נחשון” הייתה לו חשיבות עצומה מאחר ו:

  • אספקה חיונית הועברה לירושלים ונתנה אורך נשימה לישוב היהודי.
  • יכולותיהן ההתקפיות של היהודים הוכחו והופגנו לעיני כל.
  • היתה לכך השפעה פסיכולוגית על הערבים מאחר ובנוסף להפתעה מההתקפות היהודיות התחולל במקביל קרב דיר יאסין בו נהרגו עשרות ערבים ונוצר ליהודים דימוי של כובש אכזר. הדבר החיש את המוטיבציה של הפלסטינים לברוח מאימת ההתרחשויות.

פרשת טבח דיר יאסין (לא נחשב כמבצע מדגים)

בראשית אפריל 1948 החליטו האצ”ל והלח”י לכבוש את הכפר הערבי דיר יאסין, שחלש על כביש ירושלים-תל אביב ושימש אחד הבסיסים של הכוחות הערבים שחסמו את הדרך לירושלים באזור הקסטל.

בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר על ידי כוח משותף של אנשי אצ”ל ולח”י שמנה כ-110 לוחמים. אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לידי קרב, שעל נסיבותיו חלוקות הדעות, ובמהלכו נהרגו כ-100 עד 120 מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים. בקרב נהרגו גם 5 לוחמים יהודים ו-14 נפצעו. אנשי המחתרות טענו שפגעו בכל מי שלא התפנה בעוד שהסתבר שאנשי הכפר לא הוזהרו כי עליהם להתפנות.

פרשת דיר יאסין זעזעה את דעת הקהל בארץ ובעולם עקב הפגיעה הקשה באוכלוסייה אזרחית. הנהלת הסוכנות היהודית הביעה את “רגשי זוועתה ומחילתה לאופן הברברי שבו בוצעה פעולה זו”. טבח דיר יאסין נותר ככתם על מאבק היישוב העברי להישרדות ולעצמאות. הדימוי שיצר הטבח לכובש היהודי היה לגורם מרכזי ביציאתם של התושבים הערבים מיישוביהם ערב כיבושם.

שלב 3 -15.5.1948- 10.6.1948

מאפייני התקופה:

  • מדינת ישראל הוקמה. המלחמה היא כעת בין מדינות (מדינת ישראל מול חמשת צבאות ערב).
  • צבאות ערב פלשו לשטח המדינה היהודית מתוך כוונה למנוע את מימוש הקמת המדינה.
  • חלק מהמנהיגים הצהיר על הכוונה להשמיד את היהודים (בעידוד חכמי הלכה מוסלמים). המחשבה היא למנוע בכל מחיר את הגשמת תכנית החלוקה.
  • תכנית הפלישה מבוססת על: מלחמת בזק, כי לרשות הערבים לא עמד מלאי גדול של תחמושת וציוד למערכה ממושכת. ניתוק ישובים יהודיים בפנים הארץ מחוף הים. ריכוז מאמץ צבאי בצפון הארץ כדי לכבוש את הגליל, עמק יזרעאל. בדרום המצרים אמורים להגיע עד לכיוון ת”א.
  • יחסי הכוחות הם לטובת הערבים הן מבחינת הכוח הלוחם והן בחימוש. היו להם ארטילריה, מטוסים ומשוריינים. כוחותיהם היו רעננים יותר לעומת החיילים היהודים שהיו עייפים מקרבות המחצית הראשונה של המלחמה.
  • בשלב הראשון של הפלישה – ארבעה שבועות- הכוחות הפולשים נוחלים הצלחות. המצרים מגיעים לגשר “עד הלום” ליד אשדוד, באזור המרכז הצבא הירדני (הליגיון הערבי) חוסם את כביש ירושלים ת”א וכובש את הרובע היהודי בעיר העתיקה. הסורים כובשים את משמר הירדן והלבנונים מגיעים עד נצרת.
  • שלב שני הן קרבות בלימה– כוחות המגן מצליחים לשמור על קיום המדינה במחיר דמים כבד 876 לוחמים מתים ו-300 אזרחים שנהרגו. בצפון הסורים נעצרים בקיבוץ דגניה. בדרום מצליחים לבלום את המצרים. נכבש הכפר הערבי יבנה בדרך אשדוד. אשדוד הייתה הנקודה הצפונית של המאבק מול המצרים.
  • ביוזמת האו”ם ובהסכמת הצדדים הלוחמים יש הפוגה- הפסקת אש ראשונה שנמשכה חודש ימים. ההסכמה על הפוגה נבעה מכך שהכוחות היו עייפים, הפוגה זו נוצלה לבניית צה”ל גיוס כוח אדם והתארגנות. הגיע נשק, דלק ומטוסים מברית המועצות באמצעות רומניה וצ’כוסלובקיה. סיוע זה קבע במידה רבה את גורלה של מדינת ישראל [שייך לשלב 4].

אירוע מדגים- ההתקפה על יד מרדכי

קרב בלימה נערך בין ה18.5.48- 23.5.48 מול הצבא המצרי שנסה לכבוש את הקיבוץ. 150 לוחמים הגנו על הקיבוץ עם 75 כלי נשק קלים. כאשר התברר שהתגבורת שנשלחה אינה מצליחה לחדור את הכיתור המצרי אזל הנשק ומספר הנפגעים גבוה, הוחלט על נטישת הקיבוץ. מהקיבוץ הזה פונו הילדים עוד בטרם החלו הקרבות. סיפור העמידה של קומץ לוחמים חמושים בנשק דל מנותקים ללא סיוע חיצוני כנגד חטיבה מצרית סדירה הפך לאחד הסמלים הבולטים של עמידה עיקשת בתש”ח. הנטישה של הקיבוץ נעשתה ב24.5.48, הצבא המצרי נכנס לקיבוץ ושהה בו חצי שנה. מבחינת המצרים זה נחשב לניצחון כביר ואפילו המלך פארוק הגיע לקיבוץ והצטלם שם. ב10.48 במסגרת מבצע “יואב” נתנה הוראה לתקוף יחידות מצריות שישבו במשלטים שונים ליד בית חנון. הקיבוץ נכבש, המצרים נסוגו וגופות הלוחמים שהוטמנו בחופזה בזמן הנטישה הובאו לקבר ישראל בטקס צבאי מלא. עצם העמידה של אנשי הקיבוץ במשך שישה ימים שבשה את תכנית המטכ”ל המצרי. המצרים ספגו אבדות רבות למרות שנצחו. היתרון של קרב זה הוא: ששת הימים של עמידת הלוחמים היהודים אפשרה לצה”ל לאגור נשק, לקבל מטוסי קרב, להקים קווי מגננה מגשר “עד הלום” ולבלום את הצבא המצרי בדרכו צפונה לתל אביב.

*** בתקופה זו הישוב היהודי נלחם על חייו כשהוא מותח את יכולתו הצבאית, הכלכלית והלוגיסטית עד קצה גבול היכולת. הכוחות היהודים מותשים, סובלים מאבדות רבות. הכוח המניע היה התפיסה שזו מלחמת קיום עם תוקף מוסרי “אם לא ננצח לא תהייה מדינה ותקומה לעם היהודי”. לכן נלחמו על כל מקום ועד הכדור האחרון, כניעה לא הייתה אופציה, הדבר היחיד שנלקח בחשבון הוא נסיגה זמנית מתוך כוונה לחזור בשנית כפי שקרה בקיבוץ יד מרדכי.

“אכן, בתקופה שבין 15 במאי ו-10 ביוני 1948 ידעו היישוב העברי ומדינת ישראל את ארבעת השבועות הקשים ביותר בתולדות המפעל הציוני. ואולם, על אף הכל בלמו כוחותינו את הצבאות הפולשים, בלימה שתבעה מחיר דמים כבד מאד בהרוגים ופצועים והציבה את הלוחמים והאזרחים בפני מבחנים הרי גורל.” [מספרו של מאיר פעיל, עצמאות תש”ח-תש”ט עמ’ 62]

שלב 4 -15.6.48- 3.1949

מאפייני התקופה:

  1. מדינת ישראל וצה”ל מחליטים לעבור משלב הבלימה של התקפות מדינות ערב לשלב הדיפת צבאות מדינות ערב מעבר לגבול, ולשחרר את כל השטחים שיועדו מלכתחילה למדינה היהודית על פי תכנית החלוקה של האו”ם.
  2. בנוסף הוחלט להרחיב את יעדי המלחמה ולכבוש אזורים נוספים במטרה ליצור רצף טריטוריאלי ומתוך שיקולים אסטרטגיים של גבולות ברי- הגנה למדינה.
  3. במהלך תקופה זו יש שתי הפוגות בלחימה. ההפוגה הראשונה (שצויינה לעיל). הפוגה שנייה בין 15.10.48-19.7.48. שתי ההפוגות הן על פי החלטת האו”ם.
  4. בין שתי ההפוגות התנהלו קרבות עשרת הימים -19.7.48-9.7.48- צה”ל עובר להתקפות שמביאות לבלימת התקדמות הצבא המצרי, כיבוש רמלה לוד, פתיחת מסדרון לירושלים, כיבוש שדה התעופה לוד.
  5. ההפוגה שניה מה 19.7.48-20.7.48 תקופה בה מתנהלים מבצעים שמשנים את מפת הקרבות והמדינה כגון: מבצע יואב, מבצע חירם, וכן נרצח הרוזן פולקה ברנדוט על ידי אנשי לח”י. הרוזן היה מתווך מטעם האו”ם והמלצותיו סיכנו את השיגיה הצבאיים של ישראל, זו הייתה הסיבה להירצחו. הרצח העמיד את ישראל במצב קשה לקראת הדיון באו”ם.
  6. שלב זה של לחימה התאפיין בשילוב בין עימות צבאי בשטח לבין פעילות ומאבקים בזירה הבינלאומית במטרה להוכיח שהיהודים יכולים להקים מדינה לנהל אותה ולהגן עליה.
  7. סיום המלחמה אופיין במבצעים ביוזמת הצד הישראלי. לממשלת ישראל היה ברור שרק באמצעות קביעת עובדות בשטח תמנע הגשמת “תכנית ברנדוט” ולכן היא נערכה לשלושה מבצעים גדולים שיבטיחו את גבולותיה של ישראל ברצף טריטוריאלי וסילוק צבאות ערב מתחומה. מבצעים אלה היו מבצע יואב, מבצע חירם ומבצע חורב. את המלחמה סיימה ישראל בכיבוש הערבה ואילת במבצע עובדה.

אירוע מדגים-“מבצע דני”

מבצע על שם דני מס, מפקד הל”ה, התנהל נגד הלגיון הירדני במסגרת “עשרת הימים”. המטרה של מבצע זה היה להרחיק את הליגיון מלב הארץ (אזור ת”א) ולפרוץ את דרך שער הגיא לירושלים. לוד ורמלה נכבשו, והיו הערים הראשונות שמהן גורשו כ-600,000 ערבים. צה”ל לא הצליח לכבוש את לטרון, אך הרחיב את ציר “דרך בורמה” בדרך אל העיר.

סיכום ומסקנות לגבי המלחמה

  1. ישראל מתחילה את המלחמה במצב של מגננה מול כוחות ערביים יוזמים ותוקפים. בשלב ראשון ושלישי הישוב היהודי נמצא מול סכנת קיום.
  2. בשלב השני והרביעי מצליח הכוח היהודי להפוך את המצב ולעבור למתקפה. ישראל עוברת בהדרגה להתקפה ולהדיפת הכוחות ערבים בתוך המדינה – מאזור יהודי לכיוון אזור ערבי.
  3. המדינה מוכרזת, המחתרות מפורקות וצה”ל מוקם כדי לנהל את המערכה המלחמתית מול צבאות מדינות ערב. המטרה – הבטחת קיומה של המדינה היהודית.
  4. התקפות של צה”ל ושינוי מפת הגבולות על ידי מבצעי השלב הרביעי: מצב זה נמשך עד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק.
  5. נוצרו מספר בעיות בלתי פתורות כתוצאה מהמלחמה: למדינה אין גבולות המוסכמים. הסכמי שביתת נשק אינם מגדירים גבול בינלאומי מוסכם. כמו כן הסכסוך הערבי-ישראלי מתבסס ומשתרש ונוצרת בעיית הפליטים הפלסטינים.

השלכותיה של המלחמה על מדינת ישראל:

  • הניצחון במלחמת העצמאות הפך את קיומה של מדינת ישראל לעובדה קיימת. במהלך המלחמה ואחריה הכירו בישראל עשרות מדינות מרחבי העולם.
  • במלחמה נהרגו כ-6,000 יהודים שהיו כאחוז אחד מכלל התושבים היהודים בארץ בראשית המלחמה.
  • מלחמת העצמאות שינתה את הגבולות של המדינה: גבולות החלוקה מ-1947 הוחלפו בגבולות שביתת הנשק מ- 1949: (גבולות הקו הירוק) מדינת ישראל זכתה לרצף טריטוריאלי מהגליל העליון ועד אילת.
  • ישראל שלטה במערב ירושלים, שהפכה לבירת ישראל.
  • האוכלוסייה הערבית שנותרה במדינת ישראל זכתה לאזרחות ישראלית.

השלכותיה של המלחמה על הערבים:

  • תבוסת הערבים נתפסה כהשפלה. מדינות ערב לא הכירו בקיומה של מדינת ישראל וסירבו להצעות להסדרי שלום.
  • לא ידוע מספרם המדויק של ההרוגים מקרב צבאות ערב והפלסטינאים. על פי הערכות איבדו הערבים 8,000-10,000 חיילים ואזרחים.
  • מנהיגי ערב נתפסו ככושלים לאחר תבוסתם במלחמה. המנהיגים הודחו או נרצחו בשנים שלאחר המלחמה.
  • שטחי המדינה הערבית שלא הוקמה ולא נכבשו על ידי ישראל נותרו בידי ירדן (יהודה, שומרון ומזרח ירושלים) ומצרים (רצועת עזה).
  • כ-700,000 פליטים פלסטינים נמצאו בתחומי מדינות ערב עם סיום המלחמה.

הגורמים להצלחותיה הצבאיות של ישראל במלחמת העצמאות למרות תנאי פתיחה קשים

סיבות לניצחון (חלקם רלבנטים לחלק הראשון וחלקם לחלק השני):

  1. הישגי תוכנית ד’ בחלק הראשון של המלחמה. הקמת צה”ל, בלימת צבאות ערב ונקיטת יוזמה במסגרת מבצעי סוף המלחמה בחלק הראשון.
  2. יתרון מספרי ביחידות לוחמות: צבאות ערב שלחו רק חילות משלוח, ז”א חלק קטן מצבאותיהן. מספר החטיבות הלוחמות של הצד הישראלי היה גדול יותר.
  3. תגבורת וניסיון קרבי: לכוחות היהודים הצטרפו עם הזמן מתגייסים עולים חדשים [גח”ל] ומתנדבים מקרב מפקדים ולוחמים בכירים מבעלות הברית בעלי ניסיון קרבי רב ממלחה”ע ה-2 [מח”ל].
  4. איכות כלי נשק: למרות יתרון ערבי בשלב הראשון, עם הזמן הצליח הצד הישראלי להתחמש [עסקת הנשק הצ’כית] בעוד הצד הערבי הלך וסבל ממחסור בנשק ובתחמושת.
  5. כושר ארגון וריכוז מאמץ: לצד היהודי היה פיקוד מאוחד ומתואם והנהגה יעילה לאורך כל שלבי המלחמה.
  6. הכרח וסכנת קיום: היהודים לחמו על נפשם ועל ביתם.
  7. נחישות ומורל גבוה: כתוצאה מזיכרון השואה ואיומי ההשמדה של מנהיגי ערב, כל יחידת לוחמים נלחמו על כל שטח ארץ בכל הכוח. למשל: 45 לוחמים בקיבוץ נירים בלמו מאות חיילים מצריים בקרב שם. הישוב היהודי כולו היה מוכן למאמץ ולהקרבה הנדרשים כדי לנצח במערכה.
  8. חולשת הצד הערבי: כוחות ערביי ישראל היו מפוצלים ולחמו ללא פיקוד עליון וללא מבנה של צבא סדיר. צבאות ערב גם הם לחמו למעשה בנפרד, לאור שאיפותיהם השונות. הם לא היו מתואמים, לא שיתפו פעולה ולא הגישו סיוע הדדי בשעת הצורך.

נושאים נוספים:

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והקמת צה”ל (במהלך שלב 3 של המלחמה)

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

ב- 12 במאי 1948, כאשר היה ברור שהבריטים נחושים בדעתם לעזוב את הארץ ב-14 במאי, כונסה מנהלת העם (הממשלה הזמנית, שבראשה עמד דוד בן גוריון) כדי להכריע בשאלה האם להכריז מיד עם פינוי הארץ על הקמת מדינת ישראל.

לפני המשתתפים בדיון עמדו שתי הצעות:

  1. דחיית ההכרזה על הקמת המדינה- האו”ם הציע לקיים שביתת נשק בת שלושה חודשים, ובמהלכה לא יוכרז על הקמת מדינה ריבונית. בתקופה זו ייאסר על היהודים והערבים להכניס נשק או לוחמים לארץ ישראל. בהצעת האו”ם תמכה גם ארצות הברית.
  2. הכרזה מיידית על הקמת המדינה– דוד בן גוריון הציע להכריז על הקמת המדינה לקראת סיום המנדט הבריטי.

היו שיקולים לכאן ולכאן:

נימוקי המתנגדים להכרזה:

  1. היישוב עדיין אינו מוכן מבחינה צבאית להתמודד עם פלישה גדולה של צבאות ערב לארץ. בשלב זה, ההכרזה על הקמת המדינה מעמידה בסכנה את מה שכבר הושג. המתנגדים הושפעו מדבריו של יגאל ידין ממפקדי ההגנה הבכירים, שתיאר לפני חברי מנהלת העם את המצב הקשה בחזית, את היתרון הצבאי הברור שיש לערבים ואת המחסור החמור בנשק. לדבריו הסיכויים לנצח או לנחול מפלה שקולים מאוד.
  2. הפלישה של צבאות ערב – גולדה מאיר הציגה את פרטי שיחתה מפגישה שהתקיימה בינה לבין המלך עבדאללה, מלך ירדן ב-11 במאי 1948. הדיווח שמסרה חיזק את הדעה כי לאחר ההכרזה יפלשו מדינות ערב, כולל ירדן, למדינת ישראל.
  3. אין להתעלם מעמדתה של ארצות הברית – לנוכח מעמדה בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. משה שרת הציג בישיבה את דרישתה של ארצות הברית לדחות את ההכרזה. דרישה שבאה בעיקר משר החוץ האמריקאי, מרשל. טענתם הייתה שהפלישה עשויה להסתיים באסון עבור הישוב היהודי בארץ ישראל. מרשל אף איים כי האמריקאים לא יגישו סיוע למדינה היהודית במקרה של פלישה.
  4. בעיות לוגיסטיות– לא הייתה ברורה עמדת העורף בשאלת הגיוס, היה קיים חשש לחוסן הכלכלי של הישוב בזמן מלחמה.

נימוקי התומכים בהכרזה:

  1. אסור להסכים לשביתת נשק – ד. בן גוריון היה זה שבסופו של דבר הכריע את הכף בנאומו-הוא טען שהמצב קשה ומלא סכנות, שהמחיר יהיה כבד באבדות ואף על פי כן, ניתן יהיה להכריע במלחמה על ידי הגדלת כוח האדם- כינון ריבונות יהודית יאפשר פתיחת שערי הארץ והעלאת אלפי צעירים יהודיים ברי גיוס, והגדלת הציוד (יצור מקומי וקניית נשק בחו”ל). לדעתו אסור להסכים לפתרון של שביתת נשק מפני שאת הזמן הזה ינצלו מדינות ערב כדי להתחמש ואילו אנחנו בארץ לא נוכל לעשות זאת כי נהיה מוגבלים לפי תנאי שביתת הנשק.
  2. החמצה היסטורית- הדחייה במועד ההכרזה עלולה להיות החמצה היסטורית לדורות. זו הזדמנות שלא תחזור (אירוע חד פעמי- תמיכת ברה”מ בחלוקה).
  3. ואקום פוליטי– חשש שאם לא יוכרז על הקמת המדינה, ייווצר ואקום עם עזיבת הבריטים את הארץ. מצב זה ידרבן את המדינות מסביב לפלוש לארץ ולקבוע עובדות בניגוד לאינטרס היהודי.
  4. הערכות צבאיות- הערכת ישראל גלילי ויגאל אלון כי סיכויי הניצחון עומדים על 50%; וקיומה של מוכנות מוראלית של הישוב. דחיית ההכרזה עלולה לגרום לשחיקת מוכנות זו;

מקומו של בן גוריון בקבלת ההחלטה: בישיבת מנהלת העם (12 במאי 1948), והכרעתה בעד הכרזה על הקמת המדינה, כמו בכל סוגיה בה היה מעורב, בלטה מאוד הדומיננטיות של בן גוריון. בן גוריון פעל באמצעות הפעלת לחץ אישי על חברי מנהלת העם, הדגשת הסיכויים והמעטה בערך הסיכונים, ואפילו הפעלת סחיטה אמוציונאלית על המתנגדים.

טקס ההכרזה

ביום 14 במאי 1948, יום שישי ה’ באייר תש”ח, שעות ספורות לפני שהורד הדגל הבריטי מארמון הממשל בירושלים, נתכנסו באולם “המוזיאון” בתל אביב חברי מועצת העם, ראשי הישוב, ונכבדים נוספים, ובמעמד חגיגי הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. בטקס, הוא קרא את מגילת העצמאות וחברי מועצת העם חתמו עליה.

בהמשך להחלטה על הכרזת המדינה, הוחלט גם שלא לציין במגילת העצמאות את גבולות המדינה מפני שבזמן מלחמה ניתן יהיה לשנות את הגבולות שנקבעו בהחלטת האו”ם.

המדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל הייתה ארצות הברית. הנשיא טרומן פרסם הודעה קצרה מיד לאחר הכרזת העצמאות. תוך כמה ימים הכירו במדינת ישראל ברית המועצות, פולין, צ’כוסלובקיה, גואטמלה, אורוגוואי ומדינות אחרות.

עם הקמת המדינה פלשו צבאות חמש מדינות ערב לארץ ישראל, והחל שלב לחימה חדש, השלב השני של מלחמת העצמאות.

הקמת צה”ל ופירוק המחתרות

עם ההכרזה על הקמת המדינה היה צורך מיידי בהקמת צבא מאורגן שילכד את כל הכוחות הלוחמים של היישוב היהודי. (ההגנה והפלמ”ח, האצ”ל והלח”י).

הקמת צה”ל- יעדים: המעבר מיישוב למדינה חייב הקמת גוף צבאי אחד הנתון למרות המוסדות הנבחרים; הקמת צה”ל אפשרה החלת חוק הגיוס על הצעירים הישראליים; איחוד הכוחות הלוחמים ונשקם כנגד פלישת צבאות ערב הפולשים למדינה.

השם שניתן לצבא היה צה”ל- צבא ההגנה לישראל. השם ביטא את העובדה שהצבא הוקם כצבא מגן ואין למדינת ישראל כל כוונות תוקפניות כלפי שכנותיה. עוד ביטא השם את העובדה שהצבא שהוקם הוא המשכה של “ההגנה” והוא כפוף למרות מוסדות המדינה, כפי ש”ההגנה” הייתה כפופה למרות מוסדות היישוב המאורגן.

צה”ל הוקם כבר במהלך הקרבות, וב-31 במאי 1948, פרסמה הממשלה הזמנית את פקודת צבא ההגנה לישראל, תש”ח-1948.

עיקריה של פקודת צבא ההגנה לישראל:

  • מצב חירום יונהג גיוס חובה לכל העם: גיל הגיוס יקבע בחוק.
  • המתגייסים לצה”ל יישבעו אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולמוסדות השלטון שלה.
  • לא יוקם או יגויס כל כוח לוחם מחוץ לצבא ההגנה לישראל.
  • שר הביטחון ממונה על ביצוע פקודה זו.

הגרעין העיקרי של צה”ל היה ארגון “ההגנה“. הפלמ”ח שהיה זרוע של “ההגנה” וחייליו היוו את חטיבות העילית של ההגנה ושל צה”ל, המשיך להתקיים תקופה מסוימת כגוף שהיה לו מפקדה משלו ומנגנון גיוס עצמאי.

החשיבות של הקמת צה”ל זמן קצר לאחר הקמת המדינה ולאחר פלישת מדינות ערב:

הפלישה של חמישה צבאות סדירים של מדינות ערב מיד לאחר הקמת המדינה, חייבה לנהל את המלחמה על פי קו מוסכם, ולהעמיד נגדם צבא מאוחד ומאורגן במקום כמה מחתרות שמתחרות זו בזו.

הקמת צה”ל אפשרה מעבר מגיוס המבוסס על התנדבות לגיוס חובה והגדלת הכוח הצבאי היהודי שהיה חיוני למאבק מול צבאות מדינות ערב.

הקמת צה”ל זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת המדינה סייעה למנוע את ההתחזקות של המחתרות כ”צבא פרטי”.

שבועת החייל מבטאת חשיבות זו: שבועת אמונים למדינה מדגישה את הבלעדיות של המדינה-מסגרת ממלכתית מאחדת של כל הכוחות. בשבועה מודגשים השלטונות המוסמכים של המדינה-כלומר חובת ציות לממשלה וכפיפות להחלטותיה וליוזמותיה ולא למסגרות עצמאיות. (נוסח השבועה:” אני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.)

עם הקמת צה”ל רוכזו כל ענייני הביטחון בידי רשות ממלכתית אחת ולא בידי גופים מפלגתיים פוליטיים.

אך בפועל נותרו כמה בעיות: הכרזת המדינה לא חלה על ירושלים (שאמורה הייתה להיות בין לאומית), ועל כן המשיכו המחתרות לפעול בה; אנשי האצ”ל והלח”י שולבו במספר מצומצם של יחידות צה”ל ויצרו מוקדי כוח אופוזיציוניים; פרשת אלטלנה.

פירוק האצ”ל:

בן גוריון החליט על פירוק המחתרות כי הבין את הצורך בצבא אחד למדינה שיפעל וינהל את המלחמה על פי מדיניות אחידה, בייחוד על רקע המחלוקת שהיו בין האירגונים הציוניים ביחס לדרך המאבק הרצוי. הוא גם רצה צבא אחד שיהיה כפוף לממשלה ולא יהיה נתון להשפעות פוליטיות חיצוניות להנהגה הנבחרת. עם זאת, עלה החשש לתגובות קשות והתנגדות מצד המחתרות כנגד החלטת האיחוד. בירושלים הוסכם שהכוחות הלוחמים יפעלו עדיין במסגרות נפרדות מאחר והעיר היתה במצור. על פי הסכם זה, לנוכח העובדה שירושלים נחשבה באותו זמן כעיר בין לאומית, הוסכם שהאצ”ל ימשיך להתקיים בירושלים כגוף אוטונומי (עצמאי).

ב-30 במאי נשבעו הלוחמים והצבא הוקם למרות ויכוחים והתנגדויות בין הגופים הפוליטיים השונים. הוחלט שהצבא יהיה כפוף לממשלה בלבד. האצ”ל והלח”י פורקו ושולבו בתוך צה”ל. על פי הסכם שנחתם בין ישראל גלילי ומפקד האצ”ל מנחם בגין נקבע שמפקדת האצ”ל תפורק וחייליו יתגייסו לצה”ל, יקבלו את מרות הפיקוד העליון, יישבעו אמונים וישולבו במסגרת החטיבות הלוחמות בגדודים נפרדים. הנשק והציוד המלחמתי שבידי האצ”ל יימסרו לצה”ל. סוכם שתהליך הפירוק יימשך חודש ימים ויושלם ביוני 1948. במהלך חודש זה אכן צורפו לצה”ל שלושה גדודים של אנשי אצ”ל. לאחר פרשת אלטלנה (ראה להלן) פורקו גדודים אלה ואנשיהם חוילו מחדש לצה”ל על בסיס אישי.

פירוק הלח”י:

הלח”י פורק רשמית ב-28 במאי עם מתן הפקודה על ידי מפקדו נתן ילין מור. הלח”י הצטרף לצה”ל כגדוד נפרד, על פי הסכם בעל פה. עם זאת, אנשיו התחייבו לקבל את מרות הפיקוד העליון ולהישבע אמונים לצה”ל. כמעט כל אנשי הלח”י צורפו ביוני 1948 לחטיבה 8 בהסכמת מפקד החטיבה יצחק שדה. רבים צורפו לגדוד 89 שמפקדו היה משה דיין. לאחר רצח הרוזן ברנדוט, המתווך השבדי מטעם האו”ם, הכריזה הממשלה הזמנית על הלח”י כעל ארגון טרור והוא פורק.

פרשת אלטלנה

ימים ספורים לאחר הקמת צה”ל ופרסום פקודת הצבא הגיעה אל חופי הארץ האונייה “אלטלנה”. על סיפונה היו 900 מתנדבים ומשלוח גדול של חומרי לחימה שרכש האצ”ל באירופה. מנחם בגין דרש ש-20% מהנשק יימסרו לאצ”ל בירושלים, 40% לחטיבת האצ”ל בצה”ל והשאר לפיקוד העליון. בן גוריון התנגד לדרישה. הוא ראה בדרישת האצ”ל מרידה בסמכות השלטון המרכזי. חלק מהמתנדבים ירדו מהאונייה בחוף ויתקין וחלק מהנשק פורק מן האונייה בעזרת אנשי אצ”ל שעזבו את עמדותיהם בצבא. האונייה המשיכה בדרכה לתל-אביב. כאשר היא הגיעה אל מול חופי תל-אביב, החלו לזרום למקום עשרות אנשי אצ”ל כדי לאפשר את פריקתה. הממשלה שלחה יחידות צבא אל העיר, ובין הצדדים התחולל קרב שגבה קורבנות בנפש.

דוד בן גוריון העביר למנחם בגין אולטימאטום ובו דרש למסור את הנשק ואם לא ייעשה כן יפעל צה”ל בכוח לאכוף את ההוראה. באולטימאטום היה מסר ברור: יש ממשלה בישראל ויש להישמע לה. אין מקום במדינה מתוקנת לארגונים צבאיים פרטיים. בגין עמד על דרישתו. צה”ל הפגיז את האונייה כשזו הגיעה אל החוף, והיא טבעה. עשרה חברים מהאצ”ל נהרגו בהפגזה ועשרות נפצעו. במצב זה שהייתה עלולה להתלקח מלחמת אזרחים הורה מנחם בגין לאנשי האצ”ל להיכנע. בן גוריון טען שפקודתו הוכיחה לכולם שהצבא הוא לא גוף פוליטי ובכך נמנע פילוג בעם.

אחרי פרשת אלטלנה, פורקו הגדודים המיוחדים של האצ”ל והלח”י והאנשים פוזרו בין הגדודים השונים של צה”ל.

פירוק הפלמ”ח

כמה חודשים אחרי פרשת אלטלנה, בספטמבר 1948 הורה בן גוריון גם על פירוק הפלמ”ח. הוא חשש מרוח האחווה המיוחדת של הפלמ”ח, העדר היררכיות מוקפדות וכן חשש מצבא בתוך צבא. החלטה זו עוררה ויכוח קשה. מצד אחד היו שטענו שבן גוריון פוגע בכוח הלחימה המובחר של צה”ל, רק משום שרבים מאנשי הפלמ”ח היו מזוהים עם מפלגת מפ”ם שהתחרתה עם מפלגתו של בן גוריון, מפלגת מפא”י. בן גוריון עצמו טען שפירוק הפלמ”ח נועד להבטיח את קיומו של צבא אחד ושאין לאפשר במדינה ריבונית את קיומן של מסגרות צבאיות ייחודיות הקשורות למפלגות פוליטיות. בסוף ספטמבר 1948, בזמן שמפקד הפלמ”ח יגאל אלון ולוחמיו היו שקועים בהכנות למבצע יואב, הורתה הממשלה על פירוק מטה הפלמ”ח ואנשיו מוזגו בצה”ל. אנשי הפלמ”ח נפגעו מכך מאד וראו בזה צעד הנובע ממניעים אישיים.

מניעי בן גוריון בפיזור המחתרות ומטה הפלמ”ח (נובמבר 1948):

  • הגורם המקצועי-בן גוריון רצה בהקמת צבא מאורגן וממלכתי (דרגות; היררכיה; מטכ”ל) כיאה למדינה שקמה זה עתה, ולא ‘פרטיזנקה’ כלשונו.
  • הגורם הפוליטי-הקמת המדינה הייתה הזדמנות פז לנטרל את הכוחות האופוזיציוניים לבן גוריון-אצ”ל, לח”י ואף פלמ”ח (אנשי מפ”ם).
  • אי אמון אובייקטיבי במחתרות ובפלמ”ח-משקעי העבר ופריצת האצ”ל לשכונת מנשיה בדרום ת”א, במטרה לכבוש את יפו הזינה את חששות בן גוריון; כמה ימים לפני הכרזת המדינה הורה מטה הפלמ”ח לאנשיו לקיים רק פקודות שאושרו על ידו. ההוראה בוטלה מיידית על ידי בן גוריון. כאשר הוקם חיל הים סירבו חלק מאנשי הפל-ים להצטרף לשורותיו, ערקו מהצבא והצטרפו לפלמ”ח כלוחמים רגילים; אחד ממפקדי חטיבת הראל של הפלמ”ח החרים 75 רובים שנשלחו לחטיבה אחרת, והוכיח בהתנהגות זו את העדרה של ראיה ממלכתית.

הקשיים בביצוע ההחלטה של בן גוריון לפרק את מטה הפלמ”ח ואת ארגוני המחתרות:

  1. הקושי לבטל מסגרות עצמאיות ולקבל מרות לאומית לאחר עשור שבו הייתה אווירת אי אמון ויריבות קשה בין הארגונים.
  2. ביצוע ההחלטה היה צריך להיעשות “מהיום למחר”.
  3. בהחלטות ובהסכם שנכתב לא נקבע מה יהיו הסנקציות שיופעלו על מי שלא ישתף פעולה.
  4. ההוראה לפירוק הפלמ”ח עוררה טענות קשות נגד בן גוריון, שהשיקול שלו פוליטי ולא ענייני ויזיק מבחינה צבאית.
  5. ההחלטה הביאה לפגיעה קשה ברמת צה”ל-מייד לאחר שהתקבלה ההחלטה נטשו רבים ממפקדי הפלמ”ח את הצבא וסרבו לשרת כקצינים בצה”ל, זאת על אף שצה”ל היה בעיצומה של המלחמה.

השלכות ביצועה ההחלטה: השלמת תהליך בניית צה”ל כצבא יחיד, גוף ממלכתי שאמור היה להיות א-פוליטי.

הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

הפסקת אש: הפסקה זמנית של פעולות הלחימה כדי לנהל מו”מ על סיומו של העימות.

הסכם שביתת נשק: סיומה של מלחמה בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה.

הסכמי שלום: הסכם של אי לחימה בין שתי מדינות שביניהן שוררת הסכמה (בעל-פה או בכתב) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.

מלחמת העצמאות הסתיימה בחתימת הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות ערב (מצרים, לבנון, ירדן וסוריה).

השיחות עם מדינות ערב התבצעו בתיווך פעיל של האו”ם. השיחות התבצעו לסירוגין באי רודוס ובמקומות נוספים. יש להדגיש את העובדה שההסכמים נחתמו עם מדינות ערב ולא עם ערביי הארץ.

מניעי הצדדים לחתימה על הסכמי שביתת הנשק והכרת גבולות “הקו הירוק”:

המניעים של ישראל:

  1. ההנחה הישראלית היא שההסכמים יובילו למשא ומתן לשלום. כלומר, הסכמי שביתת הנשק יובילו לסיום הסכסוך וליצירת הסדרי קבע.
  2. הרצון לסיים את מלחמת העצמאות תוך שמירה על ההישגים (השטחים שנכבשו) שהיו גדולים מהשטחים שהוחלט שיהיו חלק מהמדינה היהודית, בהחלטת כ”ט בנובמבר 1947.
  3. ישראל האמינה כי חתימה על הסכמי שביתת הנשק יביאו להכרה בינלאומית במדינה ויקבלה אותה כחברה באו”ם.
  4. ישראל הייתה זקוקה לסיום המלחמה על מנת לאפשר קליטה נוחה של מאות אלפי העולים שצפויים היו להגיע לארץ.

המניעים של ארצות ערב:

מדינות ערב הבינו כי המלחמה הינה כשלון מתמשך עבורן. הן ידעו שיתרונו של צה”ל הולך וגדל, ואם המלחמה תמשך תבוסת הערבים תלך ותחריף. מנהיגי המדינות הערביות ביקשו להוציא את צבאותיהם מארץ ישראל ולהחזירם לארצותיהם. מניעים נוספים כללו:

  1. לחץ בין לאומי על מדינות ערב להפסקת אש. הלחץ הגיע בעיקר מכיוון בריטניה, אשר הייתה בעלת אינטרסים במצרים וירדן וחששה, כי הממשל יקרוס אם תמשך המלחמה וישראל תגיע להישגים נוספים על חשבון מדינות ערב.
  2. המצב הצבאי היה גרוע ונעשה מאמץ לעצור את ההתדרדרות ולהינצל מתבוסה מוחצת. צבאות מדינות ערב, בעיקר מצרים וירדן הפכו פגיעות במיוחד. כוח גדול של מצרים כותר בכיס פאלוג’ה. הירדנים ידעו, כי הפניית העוצמה הצבאית הישראלית לחזית המזרחית שבראשותם עלולה לפרק את צבא הירדני ולהביא לאיבוד שטחים נוספים.
  3. עייפות הכוחות מהמלחמה הממושכת.
  4. לשליטים הערביים היה צורך להוציא את צבאותיהם עקב בעיות פנים חמורות. מדינות ערב לא היו דמוקרטיות ופעמים רבות השליט נהנה ממעמדו בשל תמיכת הצבא. אם הצבא יפסיד בקרבות ויתפרק, הדבר עלול להביא את המדינות הערביות לחילופי שלטון והפיכות.

מניעי מצרים:

  1. מצריים רצתה להציל חטיבה שלמה שנתקעה באזור שכונה אז- כיס פלוג’ה(קרית גת של היום), כוח שהיה חיוני לשיקום הצבא המצרי לאחר המלחמה.
  2. המצרים רצו למנוע את העברת רצועת עזה לידי מלך ירדן – המלך עבדאללה.

מניעי ירדן:

מלך ירדן, המלך עבדאללה רצה לספח את אזורי יהודה ושומרון שיועדו למדינה הערבית ולמנוע כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית. המלך שאף לזכות בהכרה בינלאומית בעיקר אמריקאית הודות לתמיכה של ישראל. המשא ומתן עם ישראל היה צעד ראשון לקראת זה.

מניעי לבנון:

רצו להוציא את צה”ל מדרום מדינתם.

מניעי סוריה:

בהסכם שביתת הנשק נקבע שסוריה תיסוג לקו הגבול הבינלאומי- אך השטחים מזרחית לירדן יישארו מפורזים (ישראל לא תחזיק בהם צבא).

עיקרי התוכן של הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל ובין מדינות ערב:

מצרים הכירה בגבול הבין לאומי הקודם שבין מצרים לארץ ישראל המנדטורית כגבול המדיני בין ישראל למצרים. רצועת עזה נותרה בידי מצרים.

ההסכם עם ירדן- חלקים מקו הגבול נקבעו בהתאם לתוואי הישן (הקטע מאילת לים המלח וקטע קו הגבול הטבעי לאורך הירדן והירמוך בעמק בית שאן ובעמק הירדן). רוב שטחי יהודה, שומרון ומזרח ירושלים נמסרו לירדן. פרוזדור ירושלים וחבלי ארץ בשפלת ההר- לישראל. מזרח ירושלים – לירדן, מערב ירושלים – לישראל.

ההסכם עם סוריה- קו הגבול נקבע על פי תוואי הגבול שהפריד בתקופת המנדט בין סוריה, שנשלטה בידי הצרפתים, ובין ארץ ישראל, שנשלטה בידי הבריטים.

משמעות הסכמים:

קו הגבול שנקבע בין ישראל לשכנותיה בהסכמי שביתת הנשק מכונה “הקו הירוק”. אלה היו גבולותיה הבינלאומיים והמוכרים של ישראל עד מלחמת ששת הימיםב-1967.

הסכמי שביתת הנשק הביאו לסיום המלחמה והיו אמורים להוביל בבוא העת להסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה אך זה לא קרה. מדינות ערב שללו את קיומה של מדינת ישראל והעוינות בין ישראל ושכנותיה נותרה קשה. ישראל והערבים נערכו לקראת סיבוב שני של לחימה.

ההסכמים אפשרו לישראל להתפנות להתמודדות עם המשימות הדוחקות של ביסוס המדינה החדשה: קליטת עלייה ופיתוח כלכלה.

מפת “הקו הירוק”: גבולות המדינה בעקבות הסכמי שביתת הנשק מ-1949 בתום מלחמת העצמאות

הבעיות שנותרו בלתי פתורות לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק

המשך העימות הישראלי-ערבי – ישראל הבינה שהסכמי שביתת הנשק כללו שביתת אש מוחלטת כלומר, הפסקת כל פעולת מלחמה מכל סוג שהוא. אבל, מדינות ערב הבינו שההסכמים מחייבים את צבאות המדינה אבל מאפשרים פעולה מכל סוג אחר כמו חסימת מעברי המים, חרם כלכלי, מניעת מעבר ישראל בתעלת סואץ, חסימת מיצרי טיראן (ליד מצריים) והתחמשות לקראת “הסיבוב השני”.

סוגיית הפליטים הפלסטינאים – סוגיית הפלסטינאים לא נפתרה. היסטוריונים טוענים שכ-700,00 פליטים נמצאו במדינות ערב בתום המלחמה. מדינות ערב סירבו לקלוט את הפליטים בשטחן באופן קבוע ותבעו את שיבת הפליטים לארץ ישראל. במדינות ערב הוקמו מחנות פליטים שבהם חיים הפליטים וצאצאיהם עד ימינו. התנאים במחנות היו קשים ביותר. בעיית הפליטים הייתה ונותרה אחת הבעיות הקשות ביותר ביחסי ישראל והערבים.

לדעת מדינות ערב, הפליטים רשאים להילחם על אדמותיהם והן (מדינות ערב) לא צריכות לבלום מאבק זה. בפועל, פליטים רבים ניסו להסתנן לשטחי מדינת ישראל. פעולות אלה שהחלו בצורך לשוב ולעבד את האדמות, הפכו לפעולות חבלניות (פח”ע). בתגובה, ישראל הגיבה ב”פעולות תגמול” שנועדו להכריח את מדינות ערב לבלום את התופעה.

בעיית הפליטים הפלסטינאים נוצרה במהלך מלחמת העצמאות

בשלב הראשון של המלחמה:

  1. המצב החברתי –
    1. נטישת האליטות- בשלבי המלחמה הראשונים עזבו את הארץ המנהיגים ובני האליטות העשירות אשר נטשו את הארץ “עד יעבור זעם”. מדובר בדפוס התנהגות מסורתי של התושבים באזור בימי מלחמה.
    1. לאור המצב הכלכלי ובריחת האליטות, ובלא-מנהיגות מוסכמת ומוסדות להחלפת הבריטים הנסוגים, התגבר הטרור הפנימי בחברה הפלסטינית וחוסר היציבות גרם לרבים לעזוב את האזור.
  2. המצב הכלכלי –
    1. בעקבות עזיבת הבריטים כל מי שעבד במנגנון המנדט הבריטי (לרבות הערבים) נותר ללא עבודה וללא משכורת. הבנקים קרסו ושותקו.
    1. חרם כלכלי שהטילה החברה הפלסטינית על הישוב היהודי עם פרוץ העימות גרם לקריסת המשק הכלכלי הפלסטיני שהיה חלש יותר.
    1. עם כיבוש ערי הנמל חיפה ויפו ע”י הכוחות היהודיים, התמוטט גם מנגנון היבוא הערבי והמחסור גדל והתעצם- בדלק ובסחורות. גם אספקת החשמל הוגבל ונוצר מחסור במים נקיים (מה שגרם לפרוץ מחלות). כל זאת הביא לעזיבת רבים. הגורמים הללו הביאו לתחושה של העדר מנהיגות וחשש להישאר בא”י.
  3. הישגי הצד היהודי:

המעבר של היישוב היהודי ממגננה להתקפה וההישגים הצבאיים, הם שהובילו לבריחה של פלסטינאים (כמו לדוגמא- ביפו). בנוסף, בריחה של ערבים פלסטינאים לאור שמועות על טבח שנערך בכפר דיר יאסין.

  • תוכנית ד’: החל ממרץ 1948 השתנה אופי הלחימה: כוחות ה”הגנה” עברו להתקפה (תכנית ד’, מבצע “נחשון”). התעצמות הקרבות הביאה לבריחה המונית מאזורי הלחימה.
    • כיבוש ערים המעורבות (יפו, חיפה, טבריה, בית שאן) גרם לאוכלוסייה הערבית לנטוש אותן כליל או בחלקה הגדול (בחיפה ויפו נותר חלק קטן ממנה).
    • טבח דיר יאסין: הידיעות על הפעולות של אצ”ל ולח”י בכפר דיר יאסין כפי שהופצו בקרב ערביי ארץ ישראל השפיעו על חלק מהם לנטוש את ביתם והגבירו את המנוסה כשהתקרבו הכוחות במהלך המלחמה.
  • מדיניות מהוססת ובלתי עקבית מצד הוועד הערבי העליון- הוועד הערבי העליון שהיה ההנהגה הערבית באותה עת, לא יצר מדיניות עקבית וברורה. מצד אחד הוועד חשב שבריחה של פליטים למדינות ערב, תגרום להם לסייע לפליטים ולצאת להלחם ביהודים. בנוסף, הוועד האמין שיציאת הערבים מהכפרים, תקל על הפלישה של צבאות ערב. מנגד, הוועד העניש ואיים בעונשים על הבורחים.
  • תעמולה ערבית- הערבים הפיצו תעמולה בה הם תיארו את היהודים בתיאורי זוועה שבהם כפו כוחות יהודיים על תושבים ערבים לעקור ממקומם. תיאורים של פגיעה באוכלוסייה ערבית. התיאורים הללו גרמו לערבים רבים לברוח ממקומות היישוב שלהם.

בשלב השני של המלחמה:

  1. בריחה בשל התעצמות הקרבות:
    1. בעקבות פלישת צבאות ערב לארץ, השתנה אופי הלחימה. הלחימה הפכה להיות לחימה בין צבאות סדירים. גל פליטים גדול נוצר בעקבות קרבות “עשרת הימים”.
    1. נטייה של אוכלוסייה אזרחית להתפנות מאזורי קרב תוך הנחה שישובו עם סיום מצב הלוחמה.
  2. הנחיות סותרות של גורמים בצבאות ערב עודדו את הפלסטינים להתפנות עד להשגת הניצחון מצד צבאות ערב.
  3. גירוש פעיל של צה”ל:
    1. כתוצאה מקרבות עשרת הימים גורשו וברחו הערבים מלוד ורמלה והישובים באזורים הסמוכים. פינוי הכפרים נראה ללוחמים צעד הכרחי צבאית ומוצדק מוסרית לאור החשש שהתושבים יסייעו לכוחות האויב.
    1. התפתחות הלחימה באזורים אחרים בגליל ובנגב: בגליל נשארו רוב התושבים. נצרת, שפרעם ועיירות אחרות נכבשו ע”י צה”ל ותושביהן נשארו, במקומות אחדים פינה צה”ל את הכפרים מיושביהם עקב סמיכותם לאזורי הלחימה.

גישות שונות לבעיית הפליטים:

  • ישראל:
    • ישראל טוענת שהמלחמה פרצה ביוזמת הפלסטינים ולכן עליהם לשאת בתוצאותיה. שפליטים נמלטו משטחה למדינות האויב במהלך המלחמה ולכן אין היא אחראית עוד לגורלם.
    • מדינת ישראל תבעה ממדינות ערב לקלוט ולשקם את הפליטים ומאשימה שהם אלו שמנציחים את בעיית הפליטים כאמצעי ניגוח נגד ישראל.
    • ישראל גם טענה שהיא קלטה רבבות פליטים יהודים ממדינות ערב ויש לראות בהתפתחויות משום חילופי אוכלוסין. על מדינות ערב לשקם את הפליטים הפלסטינים בתחומם.
    • 4.    “זכות השיבה” שתביא לשיבת מיליוני פליטים וצאצאיהם, טוענת ישראל, מסכנת את אופייה היהודי של המדינה. פרט למקרים מעטים של איחוד משפחות, לא אישרה ישראל חזרה של פליטים לתחומה.
  • מדינות ערב: מדינות ערב טוענות כי רובם המוחלט של הפליטים גורש מישראל בכוח, ולכן על ישראל לקלוט את הפליטים ולשקם את חייהם בתחומה. מדינות ערב שיכנו את הפליטים באופן זמני במחנות הפליטים, אך סירבו לקלוט אותם ולהעניק להם אזרחות (פרט לירדן). מדינות ערב מניחות כי הנצחת בעיית הפליטים משרתת את מלחמתם בישראל.
  • הפלסטינים: הפלסטינים טוענים כי בעיית הפליטים נוצרה כתוצאה מגירוש של האוכלוסייה ומבריחה בעקבות מעשי הטבח שביצעו הכוחות היהודים במלחמה. הפלסטינים עומדים עד ימינו על זכותו של כל פליט ושל צאצאיו לחזור לביתו בארץ ישראל- זכות זו מכונה “זכות השיבה”.

הדרוזים והצ’רקסים במלחמת העצמאות

רקע:

הדרוזים חיים בעיקר בשטחי סוריה, לבנון וצפון ישראל- בכרמל (דליית אל כרמל ועוספיא) ובגליל (כגון חורפיש, ירכא, ג’וליס, בית ג’אן). המקום הקדוש להם ביותר הינו קבר הנבי שועייב (יתרו) סמוך לטבריה. כבר בשלבים הראשונים של המלחמה הדרוזים היו נתונים ללחצים כשכל צד במלחמה ביקש לצרף את הדרוזים אליו. מצד אחד הישוב היהודי וההגנה ומצד שני הועד הערבי העליון.

מלחמת העצמאות היוותה צומת מרכזי בבחירתם של הדרוזים והצ’רקסים לתמוך במדינת ישראל במאבק על עצמאותה ולהיותם, בהמשך, חלק בלתי נפרד ממנה.

הדרוזים בראשית מלחמת העצמאות:

כבר בשלבים הראשונים של המלחמה היו הדרוזים נתונים ללחצים מנוגדים מצד היישוב היהודי ומצד הוועד הערבי העליון, כשכל צד מבקש לצרף את הדרוזים אליו. בעדה התקיימו מגמות סותרות.

הקשרים בין הישוב היהודי והדרוזים התנהלו באמצעות אנשי ההגנה, כאיש הש”י (שירות הידיעות) ג’וש פלמון ואנשי הסוכנות היהודית, ומהצד הדרוזי לביב אבו רוקון מעוספיה וסאלח חניפס משפרעם. נכבדים מכפרים מעורבים של דרוזים וערבים כגון עוספיה, שפרעם ומע’ר שבהם היו סכסוכים בין עדתיים ישנים שהתלקחו מדי פעם מחדש נטו יותר להתקרב ליהודים. בעקבותיהם הלכו תושבי הכפרים הסמוכים לחיפה ולאזור ההתיישבות היהודית בגליל המערבי.

מנגד הכפרים הדרוזים שבעומק השטח הערבי היו זהירים יותר ביחסיהם עם היהודים. הדרוזים בארצות השכנות היו מפולגים ביניהם ולא נקטו עמדה ברורה. נכבדים שהגיעו מארצות אלו לארץ סיירו בכפרי הדרוזים והטיפו לניטרליות. הפעילים היהודים בשטח פעלו למנוע מהדרוזים להיגרר אחר הערבים המקומיים. אסיפת נכבדים מכל כפרי העדה שהתכנסה בדליית אל כרמל בתחילת המלחמה הסתייגה מהשתתפות הדרוזים במהומות שיזם הוועד הערבי העליון, ומשלחת שיצאה אל הר הדרוזים קיבלה אישור ותמיכה בהחלטת הנכבדים.

לסיכום העמדות השונות: בכפרים מעורבים בהם התגוררו דרוזים וערבים כמו עוספיא, שפרעם ומער נטו הדרוזים לתמוך בצד הישראלי. דרוזים שהתגוררו בכפרים בעומק השטח שבשליטה ערבית גילו חשדנות כלפי היהודים. דרוזים מחוץ לאזור הקרבות בארצות השכנות נטו לניטרליות.

“צבא ההצלה”:

כידוע, צבא של מתנדבים מארצות ערב בפיקודו של פאוזי קאוקז’י (“צבא ההצלה”) פלש מכיוון צפון החל מינואר 1948. קאוקג’י עשה ניסיונות לגייס דרוזים מ”הר הדרוזים” שבסוריה והצליח להקים יחידה דרוזית בצבא ההצלה בפיקודו של שכיב והאיב, קצין לשעבר בצבא הסורי. המצב הכלכלי בהר הדרוזים עודד מאות דרוזים להצטרף לגדוד הזה לצד מתנדבים דרוזים שהגיעו לארץ להגן על הכפרים הדרוזים. כאמור, היחידה הדרוזית שמנתה כ-500 לוחמים פעלה בארץ בפיקודו של שכיב אל והאב, כחלק מהכוחות תחת פיקודו של פאוזי אל קאוקג’י, מפקד ‘צבא ההצלה’.

קרב רמת יוחנן: 16.4.1948

והאב הועמד בראשות מפקדה נפרדת לאזור חיפה. הוא התמקם בשפרעם והכין את כוחותיו לפעולה. באמצע אפריל תפסו כוחותיו של והאב את הכפרים החולשים על אזור רמת יוחנן, פתחו בירי אל עבר היהודים בסביבה ופגעו בתשתית הכביש לכיוון חיפה. משה כרמל מפקד חטיבת כרמלי החליט ליטול את היוזמה מידי הדרוזים. ב-16 באפריל, 1948 התרחש הקרב המכריע בין הגדוד הדרוזי לחטיבת כרמלי. הגדוד הדרוזי ספג אבדות רבות ונסוג מותש לשפרעם.

כתוצאה מהקרב העדה הדרוזית הבינה שכנראה ידם של היהודים על העליונה והערבים ינחלו תבוסה ומפלה ולכן קשרה את גורלה עם הישוב היהודי. יומיים לאחר הקרב נפגשו קצינים מהגדוד הדרוזי עם קצינים מהצד היהודי וגיבשו יסודות שהובילו לברית בין היהודים לדרוזים בישראל. סוכם כי הגדוד יעזוב את הארץ אך לוחמיו הרוצים בכך יוכלו להתגייס לכוחות היהודיים. הזרוע הצפונית-מזרחית של ‘צבא ההצלה’ לכיוון חיפה נקטעה. המערכה באזור הוכרעה. תושבי הכפרים באזור גוש זבולון ברחו מיישוביהם. הלוחמים הדרוזים שהגיעו מסוריה שבו לביתם, בעוד שבקרב הדרוזים בארץ ישראל השתכנעו רבים כי ידם של היהודים תהיה על העליונה, ומשלב זה הצטרפו רבים מהלוחמים הדרוזים אל הכוחות הלוחמים היהודים.

תרומתם של הדרוזים במלחמת העצמאות:

ביולי 1948 התגייסה קבוצה של דרוזים מעספיא, דלית אל-כרמל (וסוריה) לשירות בצה”ל. הם קיבלו נשק ותחמושת ויצאו מיד להתאמן. באוגוסט הועברו החיילים החדשים למחנה צבאי ליד לוד שם הגבירו אימוניהם. טקס ההשבעה הראשון של המגויסים הדרוזים נערך במחנה ‘נשר’ ליד חיפה. הם סופחו כפלוגה דרוזית לחטיבה 9- חטיבת עודד, שלחמה בצפון מערב הארץ. פלוגה זו היוותה את הגרעין ליחידת המיעוטים.

מבצע “דקל” ומבצע “חירם”:[1]

הפלוגה הדרוזית הייתה שותפה להישגיה של היחידה במבצע חירם בחזית הצפונית, אולם ספגו גם אבדות.

מבצע “דקל” יצא לפועל בקרבות עשרת הימים (13-14 ביולי 1948). מטרת המצע היה לחסל את צבא ההצלה של קאוקג’י בגליל המערבי. במבצע זה לראשונה השתתפה יחידת הדרוזים, דבר שאפשר לצה”ל להיכנס דרך השכונה הדרוזית בשפרעם וכיבוש הכפר ללא שפיכות דמים.

מבצע “חירם”: בשלבים האחרונים של המלחמה (28-31 באוקטובר 1948) הוטלה על הפלוגה הדרוזית לכבוש את הכפר יאנוח- דבר שהתבצע אחר קרב קשה בכפר. ב-29 באוקטובר בכפר ינוח הסתבכה הפלוגה הדרוזית בקרב קשה עם תושבי הכפר כתוצאה מתקלות בתיאום המוקדם עם התושבים, חרף הבטחות שקבלו כי לא תהיה התנגדות חמושה כלפיהם, וחל עיכוב ארוך בהתקדמותה. אולם, החטיבה המשיכה להתקדם לעבר סוחמטה וחורפיש, ותנועת המלקחיים של חטיבה 9 וחטיבה 7 הושלמה בלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר וצה”ל התייצב לאורך כביש הצפון-מראש הנקרה במערב עד מלכיה במזרח וממנה צפונה עד הונין ומטולה. במבצע חוסל צבא ההצלה של קאוקג’י וכל שטח הגליל העליון היו בשליטת צה”ל. המבצע גרם ליציאה המונית של ערביי הגליל לכיוון לבנון.

הצ’רקסים במלחמת העצמאות:

הקהילה הצ’רקסית בארץ ישראל חייה בעיקר בשני כפרים בגליל (ריחניה וכפר כמא). לאורך תקופת המנדט הבריטי התקיימו שיתופי פעולה ועזרה הדדית בין הדרוזים והצ’רקסים ובין היישובים היהודיים, גם בתקופות של מתיחות רבה בין האוכלוסייה הערבית.

בתחילת מלחמת העצמאות לחצו הערבים על תושבי כפר כמא הצ’רקסים לסייע להם במלחמתם ביישובים היהודים באזור. הצ’רקסים סירבו בתוקף, שמרו על קשר עם ארגון ‘ההגנה’ ונמנעו לחלוטין מלפעול יחדיו עם הערבים המקומיים. בין הגורמים שהשפיעו על תושבי כפר כמא שלא להצטרף לערבים במלחמתם נגד היהודים, הייתה ידידותם עם המושבה יבניאל. במהלך חודש יולי 1948, במסגרת מבצע ‘דקל’ נכבש הגליל התחתון. בני כפר כמא הצ’רקסים שיתפו פעולה עם ‘ההגנה’ והצטרפו בהמשך בגלוי לכוחות צה”ל ולחמו לצדם כפלוגה נפרדת עוד במסגרת מבצע ‘דקל’, באמצע יולי 1948, במהלכו השתלטו כוחות צה”ל על נצרת, שפרעם וכפרים בגליל המערבי. היישוב הצ’רקסי ריחאניה היה מוקף ביחידות ערביות החל מראשית ההתלקחות. במסגרת מבצע ‘חירם’ צעדה לעבר יישוב זה, בראש הכוח הלוחם, כיתת חלוץ לוחמת צ’רקסית, והכפר הועבר לשליטת צה”ל.

יחידת המיעוטים: יחידת המיעוטים איגדה את הכוחות הלוחמים הדרוזים והצ’רקסים שפעלו במלחמת העצמאות. אליהם הצטרפו בהמשך גם חיילים בדואים. משימותיה של יחידת המיעוטים היו בעיקר בתחום הביטחון השוטף. היחידה פעלה בהתחלה משני בסיסים: הבסיס הצפוני שהוקם בעפולה בחורף 1948-1949 היה מופקד על שמירת הקווים בעמקים ובגליל. הבסיס הדרומי שהוקם בנגב היה מופקד על בטחון מרחב הנגב. בסיס שלישי הוקם לתקופה קצרה ליד נתניה והתבסס על אנשי הפלוגה הצ’רקסית. בשנות החמישים היו לבטים האם וכיצד לקיים את היחידה. לסוף הוחלט להמשיך ולקיימה ובאמצע שנות החמישים אף אושרה הגדלתה. באותה העת התבססה היחידה על חיילים דרוזים, צ’רקסים ובדואים והיא היתה ל-‘יחידה 300’. ברבות השנים היתה היחידה לגדוד ‘חרב’.

ב- 1957 הוכרו הדרוזים כעדה בישראל באופן רשמי עם מועצה דתית, בתי דין דרוזיים עצמאיים, והוטל עליהם גיוס חובה לצה”ל. שנה לאחר מכן, לבקשת מנהיגי העדה הצ’רקסית, הוטל גיוס חובה גם עליהם. לאורך שנות המדינה התגייסו הדרוזים והצ’רקסים באחוזי גיוס גבוהים מאוד לצה”ל, במיוחד ליחידות לוחמות. בעבר לא שולבו באופן מלא בכל יחידה שרצו, אולם במאה ה-21 ניתן למצוא דרוזים וצ’רקסיים ביחידות רבות ומגוונות. רבים מבני העדות הללו נפלו במערכות ישראל על הגנת המדינה וכמה קצינים מקרבן הגיעו לדרגות גבוהות ביותר. בקהילות הדרוזית והצ’רקסית בישראל ניתן לראות דוגמא להשתלבותן של עדות לא יהודיות בחיי המדינה, לא רק בצבא אלא גם בחיים האזרחיים, כגון באקדמיה ובפוליטיקה, חרף היותן קבוצות מיעוט דתיות ותרבותיות.

יש לציין כי מגמת ההשתלבות של הדרוזים מאפיינת בעיקר את הדרוזים מאזור הכרמל והגליל, כאשר בקרב הדרוזים ברמת הגולן קיימות מגמות שונות. הדרוזים מהווים פחות משני אחוזים מאוכלוסיית המדינה, מרביתם אזרחים מאזור הכרמל והגליל, ומיעוטם אינם אזרחים, בעיקר מאזור רמת הגולן.

הצ’רקסים מהווים פחות מאחוז מאוכלוסיית המדינה.

תיאור: G:\WORD\פרסום מיכל\לוגו\לוגואים חדשים בתי ספר-04.jpg

תיכון למדעים לוד-תשע”ט

היסטוריה ב’ בונים מדינה

מיקוד:

תהליך הדה-קולוניזציה

הגורמים שהביאו לתהליך הדה-קולוניזציה בתקופה זו: 1945-1965

  1. גורמים אידיאולוגים: התפתחות רעיון הלאומיות, התנגדות אידיאולוגית לקולוניאליזם בשתי מעצמות העל
  2. דעת קהל בעולם
  3. גורמים כלכליים: משבר כלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה, ירידה ברווחיות המושבות
    1. גורמים פוליטים
    1. שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת “המלחמה הקרה”
    1. המאבק של התנועות הלאומיות
    1. תפקידו של האו”ם
    1. הקמת הליגה הערבית (1945)
    1. השלכות מלחמות העולם

המאפיינים העיקריים של תהליך הדה-קולוניזציה?

  1. תהליך מורכב והדרגתי
  2. ניסיון המעצמות לשמור על האינטרסים שלהן
  3. המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה
  4. מאבק לאומי קלאסי
  5. ההבדל בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי ובין עמים שחיו תחת שלטון צרפתי

תוצאות תהליך הדה-קולוניזציה: גבולות המדינות העצמאיות החדשות נקבעו על ידי המעצמות הקולוניאליות עוד בטרם הסתלקותן והובילו לעיתים קרובות לסכסוכים מתמשכים בין המדינות השונות. (ראה מפה בסיכום)

השפעת הדה-קולוניזציה וגורמים נוספים על גורל היהודים בארצות האיסלאם

  1. האזור: מרוקו, תוניסיה, לוב, מצרים, סוריה, עירק, לבנון, תימן ואירן.
  2. נתונים דמוגרפים: מספר היהודים: בשנת 1948 חיו כמיליון יהודים בארצות האסלאם. בשנת 1969 עמד מספרם על מתחת ל-200,000 וכיום עומד מספרם על אלפים בודדים. תוך 20 שנה בלבד הסתיים הקיום היהודי בארצות האסלם. בתוך פחות מדור עזבו 80% מכלל היהודים את ארצות האסלם -בתנועת הגירה חסרת תקדים בעם היהודי. קהילות היהודים בארצות אלה התחסלו כמעט לחלוטין במהלך תקופה זו.
  3. מאפיינים: מעמדם ומצבם הכללי של יהודי ארצות אסלאם ערב הקמת מדינת ישראל
  4. הגורמים השונים שעיצבו את גורל יהודי ארצות האסלאם מסוף שנות ה-40:
    1. השפעת תהליך הדה-קולוניזציה: שינוי תרבותי, התגברות השנאה ליהודים.
    1. התגברות הלאומיות הערבית
    1. השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל
      1. המעגל הראשון: מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל
      1. המעגל השני: מדינות שלא לחמו ישירות נגד ישראל
      1. הפאן-ערביות ופעולות הליגה הערבית
    1. ציונות וזיקה דתית והיסטורית לא”י
    1. ה.    “חיסול גלויות”
  5. קהילה מדגימה – יהודי מרוקו או מצרים או אלגיר (לפי בחירת התלמיד)

סיכום:

מדינת ישראל במזרח התיכון (פרק 12 עמ’ 155)

תהליך הדה-קולוניזציה והקמת מדינות עצמאיות בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה

קולוניאליזם

המושג “קולוניאליזם” מתייחס להשתלטותן של מעצמות אירופה על ארצות ועמים ביבשות שמעבר לים, במטרה לנצלם בדרכים שונות ומגוונות. תופעה זו אשר החלה כבר במאה ה-15, הגיעה לשיאה במאות ה-19 וה-20, כאשר כל יבשת אפריקה וכן חלקים גדולים מאסיה ומאמריקה היו נתונים בדרך זו או אחרת תחת שליטה אירופאית. מעצמות אירופה הקולוניאליסטיות הקימו מושבות (“קולוניות”) ומערכות שלטוניות בארצות שאותן כבשו וניצלו באמצעותן את משאביהן של הארצות אלה, את אוכלוסיותיהן, את אוצרות הטבע שלהן ואת מיקומן האסטרטגי. במקביל, הרסו המעצמות את המבנה החברתי והמסורתי במושבות והנחילו לתושבים המקומיים את תרבות המערב ואת הקדמה. לרוב נעשו דברים אלה בניגוד לרצונם של בני העמים הכבושים.

שתי האימפריות הקולוניאליסטיות הגדולות היו בריטניה וצרפת. השתיים שלטו על רוב ארצות אפריקה וכן על המזרח התיכון ועל חלקים נרחבים במזרח אסיה. פורטוגל שלטה על מספר ארצות באפריקה; בלגיה שלטה על קונגו; איטליה שלטה על לוב, והולנד שלטה על אינדונזיה.

ב-1830 כבשה צרפת את אלג’יריה, שהפכה למושבה צרפתית. תוניסיה נכבשה ב-1881 ומרוקו ב-1912, שתיהן הפכו למדינות חסות של צרפת. אחרי מלחמת העולם הראשונה, צרפת קבלה את המנדט על סוריה ולבנון. בריטניה שלטה במצרים שנכבשה ב-1882, ובמסגרת מנדט שלטה על עיראק, ארץ-ישראל ועבר הירדן. צרפת הנהיגה פיקוח צמוד במושבותיה, עודדה התיישבות צרפתית והתערבה ישירות בשלטון המקומי, תוך ניסיון להשליט שם את התרבות הצרפתית. בריטניה הנהיגה “קולוניאליזם נאור”, שהתבסס על שליטים מקומיים, שנועדו להכשיר אותם לניהול עצמי ובסופו של דבר לעצמאות. היא הקפידה לשמר את האינטרסים הצבאיים והכלכליים שלה במושבותיה, אך לא התערבה ישירות בניהולן. היא תפסה את השלטון כזמני ובניגוד לצרפת לא עודדה התיישבות בריטית במושבותיה.

דה-קולוניאליזם

תהליך שהחל אחרי מלחמת העולם השנייה בארצות אפריקה ואסיה במסגרתו נאבקו המושבות במטרה להשתחרר משליטתן של המעצמות האירופאיות, ולהפוך למדינות ריבוניות. תהליך הדה-קולוניזציה היה הדרגתי; סימניו הראשונים נראו אמנם כבר בתקופה שבין מלחמות העולם, אך הוא הגיע לשיאו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. המאבקים לחירות ולעצמאות לא התרחשו באותה עת בכל המקומות. הבדלים היו גם במידת ההצלחה של המאבקים במושבות השונות. מידת ההצלחה הושפעה ממאפייני התרבות המקומית, מספר המהגרים האירופאים במושבה, זהות המעצמה השולטת ואופי המשטר.

האזורים הרלוונטיים לנו הם: המזרח התיכון וצפון אפריקה. השליטה באזורים אלה התחלקה בין בריטניה וצרפת, למעט לוב שנשלטה על ידי איטליה. באופן כללי ניתן לומר שארצות המזרח התיכון הקדימו להשיג את עצמאותן ביחס לארצות צפון אפריקה. המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה זכו לעצמאותן מאוחר יחסית; האחרונה שבהן הייתה אלג’יריה (1962).

  1. התהליך התרחש בשני שלבים עיקריים:
    אחרי מלחמת העולם הראשונה: התעוררות. החלה להתבסס מודעות לאומית לשאיפה לשחרור משלטון מערבי כובש וזר.

אחרי מלחמת העולם השנייה: תביעה חד משמעית לשחרור, כולל מאבקים פוליטיים וצבאיים לשחרור לאומי.

הגורמים לתהליך הדה-קולוניזציה:

גורמים אידיאולוגיים:

התפתחות רעיון הלאומיות: העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות האירופאית ולרעיונות הלאומיות שהתפתחו באירופה. גיוסם של חיילים רבים מן המושבות לצבאות בריטניה וצרפת תרם אף הוא להעברת הרעיונות. בהשפעת התרבות האירופאית, החלו העמים הכבושים לפתח תודעה לאומית שכללה שאיפה לחירות ולהגדרה עצמית. שיטת המנדטים עודדה חלק מן העמים לפתח מוסדות שלטוניים משל עצמם; מנגד, השלטון הצרפתי המדכא עורר את הרגש הלאומי בקרב בני העמים הכבושים, ותרם בעקיפין להתגבשותם של עמים אלה.

התנגדות אידיאולוגית לקולוניאליזם בשתי מעצמות העל: על אף ההבדלים האידיאולוגים והמתח הפוליטי בין שתי מעצמות העל, ברה”מ וארה”ב, על רקע המלחמה הקרה, כל אחת מהן התנגדה לקולוניאליזם. מבחינת ארה”ב, השליטה בכוח על עם אחר נגדה את עקרונות המוסר הליברלי ואת הזכות להגדרה עצמית. הקולוניאליזם סתר את הרעיונות הליברלים ואת זכות ההגדרה העצמית כפי שנוסחה כבר ב-14 הנקודות של וילסון והיה כרוך בהלאמה של המסחר, התעשייה והחקלאות-בניגוד לתפיסת השוק החופשי.

הקומוניזם הסובייטי התנגד לקולוניאליזם מאחר וראה בו ביטוי לניצול על ידי בעלי ההון הקפיטליסטים.

בנוסף, שליטתן של צרפת ובריטניה בכלכלת המושבות הגבילה את היקף הסחר של ארה”ב עם ארצות אלה. מבחינתה של ברה”מ, המעצמות הקולוניאליות היו בעלות בריתה הטבעיות של ארה”ב והמשך שליטתן על ארצות אסיה ואפריקה היה עלול לבלום את התפשטותו של הקומוניזם באזורים רחבים אלה.

דעת הקהל בעולם: האווירה הציבורית, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה ראתה בקולוניאליזם מדיניות בלתי מוסרית, ועל כן השיטה איבדה את הלגיטימיות שלה.

גורמים כלכליים:

משבר כלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה: הנזקים הכלכליים והעלות הגבוהה של הלחימה אילצו את מדינות אירופה להשקיע את הונן בשיקום עצמי ועל כן לא יכלו להרשות לעצמן להמשיך לשלוט במושבות. השליטה במושבות המרוחקות עלתה לבריטניה ולצרפת כסף רב. הן נאלצו להחזיק במושבות צבא גדול, לפתח תשתיות מקומיות ולקיים מוסדות שלטון יקרים. במקומות שבהם המאבקים הלאומיים היו אלימים, ספגו המעצמות גם אבדות בנפש, וזאת לאחר הטראומה הקשה של מלחמת העולם. דעת הקהל במדינות אלה- בעיקר בבריטניה- הפעילה לחץ כבד על הממשלות לסיים את שליטתן במושבות.

ירידה ברווחיות המושבות: היתרונות הכלכליים שהפיקו המעצמות מהשליטה במושבות התבססו על הבלעדיות שהייתה להן בהפקת התוצרת ובמסחר עם המושבות. בעידן בו הגלובליזציה הלכה והתבססה, תפסה התחרותיות והשוק הפתוח החופשי את מקום הבלעדיות ורווחיות המעצמות הצטמצמה.

גורמים פוליטיים:

שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת ‘המלחמה הקרה’: מעצמות אירופה, השחקניות הראשיות בעולם לפני מלחמת העולם השנייה, איבדו מאוד מכוחן בעקבות המלחמה. ארה”ב וברה”מ החלו להיאבק ביניהן על אזורי השפעה בעולם – והחל עידן חדש, עידן שתי המעצמות. אי לכך לכל אחת מהן היה אינטרס לתמוך במתן עצמאות לארצות השונות, בתקווה שהמדינות החדשות תצטרפנה למחנה הנתון להשפעתן, וכן כדי לבלום את סכנת התפשטותה והשפעתה של המעצמה האחרת.

המאבק של התנועות הלאומיות: בארצות שהיו תחת שלטון המעצמות הקולוניאליות קמו תנועות לאומיות שניהלו מאבק עיקש, ולעיתים ממושך ואלים, נגד השלטון הזר. מאבקים אלה הסבו לבעלות הקולוניות אבדות ונזקים והתישו את כוחן. קיומן של תנועות לאומיות אלה גם שמטה את הקרקע מתחת להנחת היסוד של הקולוניאליזם לפיה העמים באזורים אלה לא בשלים לשלטון עצמי, וכי אין למי להעביר את השלטון. התנועות הלאומיות הוכיחו כי יהיה מי שינהל וישלוט גם אחרי הסתלקות המעצמות.

תפקידו של האו”ם: הארגון הבינלאומי, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, הפך לזירה מרכזית במאבקים הפוליטיים לסיום הקולוניאליזם ולהקמת מדינות עצמאיות. בעלות הקולוניות התקשו להתמודד בזירה זו, מה גם שהטענה המרכזית הייתה כי השיטה הקולוניאלית מנוגדת לאמנת האו”ם ולעקרונותיו.

הקמת הליגה הערבית (1945): הארגון שימש כגורם מדרבן ומסייע במאבקיהן של העמים הערביים שנשלטו עדיין על ידי המעצמות הקולוניאליות.

השלכות מלחמות העולם: במלחמות העולם גייסו המעצמות הקולוניאליות (בעיקר צרפת ובריטניה) לצבאן חיילים מן המושבות, דבר שהגביר את השאיפות לעצמאות, במיוחד לאחר שחיילים אלו חוו לחימה למען עצמאות המדינה האם.

המאפיינים של תהליך הדה-קולוניזציה במזה”ת ובצפון אפריקה

  • תהליך מורכב והדרגתי: במרבית המדינות מדובר בתהליך שחרור מתמשך ולא במלחמת שחרור חד פעמי. (אלג’יריה זה מקרה קצת שונה).
  • ניסיון המעצמות לשמור על האינטרסים שלהן: המדינות הקולוניאליות ניסו לשמר את מעמדן באמצעות חתימה על הסכמים וחוזים עם התנועות הלאומיות. הסכמים אלה הקנו לתנועות הלאומיות מידה מסוימת של אוטונומיה בתמורה לשמירה על האינטרסים המעצמתיים. (דוגמה מובהקת היא תהליך נסיגת בריטניה ממצרים).
  • המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה: עמי המזרח התיכון החלו את התהליך בין שתי מלחמות העולם בשנות ה-30 וחלקם גם השיגו עצמאות קודם למלחמה. בצפון אפריקה החל התהליך רק בשנות ה-50 לאחר המלחמה ועל כן זכו בעצמאות רק בשנות ה-60. יתכן והשוני נבע מהבדלים בשיטות הכיבוש. במזרח התיכון הונהגה שיטת המנדטים שאמורה היתה להכין את העמים לעצמאות לעומת שיטת הקולוניות שהונהגה בצפון אפריקה.
  • מאבק לאומי קלאסי: בדרך כלל ניתן להבחין באותם שלבים שאפיינו את מאבקי עמי אירופה: גיבוש הרעיון ויצירת תודעה לאומית על ידי אליטות משכילות שנחשפו לרעיונות האירופאים; הקמת תנועות לאומיות; הסתייעות בגורמים חיצוניים. עם זאת, אצל חלק מעמי המזרח התיכון (עיראק, סוריה, ירדן ולבנון) התגבשות הרעיון הלאומי הייתה תוצאה של חלוקת המזרח התיכון ממרחב תרבותי, לאומי וריבוני אחד, לישויות נפרדות בעת קביעת המנדטים של בריטניה וצרפת.
  • ההבדל בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי ובין עמים שחיו תחת שלטון צרפתי: תהליך השחרור הלאומי של העמים שחיו תחת שלטון בריטי היה בדרך כלל קל ומהיר יותר. נראה שהגורם לכך הוא ההבדל בתפיסתה הבסיסית של בריטניה לעומת צרפת בנוגע לאופי השלטון שלהם. בריטניה ראתה באזורי השליטה שלה אמצעי להבטיח את האינטרסים שלה, ואילו הקולוניאליזם הצרפתי לווה בתחושת שליחות תרבותית. אי לכך יישבה צרפת צרפתים בארצות אלה ואף סיפחה חלק מהן לצרפת, בעוד בריטניה הייתה מוכנה לעזוב כל עוד הובטחו האינטרסים שלה. מכאן שככל שדפוס השלטון הקולוניאלי היה עמוק יותר, כך תהליך הדה קולוניזציה היה קשה, מורכב וממושך יותר. (הדוגמא המובהקת ביותר – אלג’יריה).

תוצאות תהליך הדה-קולוניאליזם- המפה החדשה במזה”ת ובצפון אפריקה

ההשוואה בין מפת המזה”ת וצפון אפריקה בשנות ה-60 של המאה ה-20, לבין המפה של אותם אזורים מהתקופה שבין מלחמות העולם ממחישה היטב את תוצאותיו המדיניות של תהליך הדה-קולוניזאציה:

במזרח התיכון הוקמו שבע מדינות עצמאיות בתקופה של 15 שנה: עיראק, ערב הסעודית, מצרים, לבנון, סוריה, ירדן וישראל. כולן היו נתונות לפני כן לשליטתן של צרפת ובריטניה.

בצפון אפריקה הוקמו ארבע מדינות ערביות עצמאיות בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20: לוב, תוניסיה, מרוקו ואלג’יריה. לוב נשלטה לפני עצמאותה על ידי איטליה ואילו השלוש האחרות נשלטו לפני עצמאותן על ידי צרפת.

גבולות המדינות העצמאיות החדשות, נקבעו על ידי המעצמות הקולוניאליות עוד בטרם הסתלקותן, ולא תמיד תאמו את השוני האתני בין העמים והשבטים השונים. דבר זה הוביל בהמשך לסכסוכים מתמשכים בין המדינות השונות (כגון פרשת כוויית).

השפעת הדה-קולוניזציה וגורמים נוספים על גורל היהודים בארצות האסלאם

ב-1948 חיו בארצות האסלאם כמיליון יהודים. ב-1969 ירד מספרם למעט פחות מ-200,000

כיום עומד מספרם על אלפים בודדים בלבד. כלומר 80% מכלל היהודים עזבו את ארצות האסלאם בתוך פחות מדור- הגירה חסרת תקדים בעם היהודי.

מעמדם ומצבם הכללי של יהודי ארצות האסלאם ערב הקמת מדינת ישראל: חשוב להדגיש כי ההתייחסות המכלילה ליהודים במדינות אלה בעייתית שכן המדובר בקהילות שונות זו מזו במאפייניהן, במצבן הכלכלי ובאופי פעילותן. עם זאת, ברמת מבט-על ניתן להבחין במאפיינים דומים שתורמים להבנת השינוי שהתחולל בקהילות אלה:

  • לפני הגעתם של המעצמות הקולוניאליות, עד שנות ה-30 של המאה ה-20, סבלו היהודים בארצות האסלאם מיחס מפלה, ולעיתים אף משפיל ומזלזל מצד האוכלוסייה המקומית. עם זאת בדרך כלל לא חוו היהודים אנטישמיות אלימה כדוגמת הפוגרומים במזרח אירופה.
  • היהודים קשרו את גורלם עם השלטון הקולוניאליסטי אשר הציע להם שוויון משפטי ואפשרויות קידום ותעסוקה. הם השתלבו בו, הושפעו מהתרבות האירופאית שהביא עמו, נהנו מפירותיו ושיפרו בדרך כלל את מעמדם המשפטי ואת מצבם הכלכלי כתוצאה מהחלת שלטון זה.
  • ככל שהיהודים התקרבו אל השלטון הקולוניאלי הזר, כך התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית, עובדה שהובילה להגברת העוינות כלפיהם מצד האוכלוסייה המקומית.
  • בשנות ה-30 חלה החמרה ביחס האוכלוסייה המקומית אל היהודים והחלו פגיעות פיסיות. התדרדרות נוספת התרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה.
  • החל מראשית המאה ה-20 התקיימה פעילות ציונית ענפה בחלק מארצות האסלאם, תנועות נוער, עיתונים, חינוך. החל מימי מלחמת העולם השנייה התרחשה עלייה משמעותית בהיקף פעילות זו, בעיקר בשל הגעת שליחים מא”י לארצות האסלאם.

הגורמים השונים שהשפיעו על גורל היהודים החל מסוף שנות הארבעים

בעקבות הדה-קולוניאליזם היגרו למעלה מ-80% מהיהודים מארצותיהם. רובם עלו לישראל ומיעוטם למדינות אחרות (צרפת, איטליה, בריטניה ועוד). הגורמים שהביאו לכך שבתוך כעשרים שנה (שנות ה-50 וה-60) הסתיים כמעט לחלוטין הקיום היהודי בארצות האסלאם הם:

  • השפעות תהליך הדה קולוניזציה: מאחר וכאמור יהודי ארצות האסלאם קשרו עצמם בשלטון הקולוניאלי, הרי שתהליך הדה קולוניזציה היה בעל השלכות על חיי היהודים במספר היבטים:
    • שינוי תרבותי- אחד הביטויים של הדה קולוניזציה היה התרחקות מהתרבות המערבית שהביאו עמן המדינות הקולוניאליות. היהודים, אשר אמצו בדרך כלל תרבות זו, מצאו עצמם עתה בסביבה תרבותית אחרת, התרבות הערבית שהשתלטה בהדרגה על הוויית החיים בארצות השונות (שפה, לבוש, מנהגים, תרבות, שלטון).
    • התגברות השנאה ליהודים- היהודים זוהו כאמור כתומכי המשטר הקולוניאלי. התוצאה הייתה העמקת השנאה ליהודים והתגברות הפעילות נגדם. עם זאת יש לציין כי היו גם יהודים (מעטים) שתמכו בתהליכי הדה קולוניזציה. מסיבות אידיאולוגיות (האמונה בזכות ההגדרה העצמית) ומתוך הנחה שמדינות הלאום שתוקמנה תהיינה דמוקרטיות ותבטחנה את הקיום היהודי בתוכן. כמו כן יש לציין כי המאבק לשחרור לאומי מיתן בשלבים מסוימים מגמות אנטי יהודיות, מתוך הנחה של התנועות הלאומיות כי פגיעה ביהודים עלולה לפגוע בתדמיתן ולעכב את השגת העצמאות. אך לאחר השגת העצמאות הותר הרסן ותהליך הרחקת היהודים מהחברה והפגיעה בהם הגיע לשפל חסר תקדים.
  • התגברות הלאומיות: כפי שארע באירופה, כמאה שנים קודם לכן, התאפיין העולם הערבי לאחר מלחמת העולם השנייה בהתגברות המגמות הלאומיות. מגמות אלה הדגישו את המשותף לכל בני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כיסוד זר שאינו חלק מהלאום המתגבש.
  • השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות: אירועים אלה הביאו לשיא את השפעתו של הסכסוך הישראלי-ערבי בא”י על מצבם של יהודי ארצות האסלאם בהיבטים הבאים:

המעגל הראשון- מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל 1947-1949 מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. במדינות אלה הייתה למלחמה השפעה ישירה וקשה על מצב היהודים. בולטת במיוחד מצרים, אשר בה, במקביל לפלישתה לישראל, התערער לחלוטין בסיס הקיום של היהודים, כ-944 מתוכם נאסרו, רכוש רב הופקע ופגיעה פיסית אלימה גבתה מחיר כבר של הרוגים ופצועים.

המעגל השני- מדינות שלא לחמו נגד ישראל איראן, תורכיה, תימן, עדן ומדינות צפון אפריקה. גם במעגל זה נתנה המלחמה את אותותיה, אך בדרך כלל בעוצמה פחותה. יוצאת דופן בעניין זה הייתה לוב בה התחולל ביוני 1948 גל של אלימות קשה נגד היהודים.

הפאן-ערביות ופעילותה של הליגה הערבית- מגמת הפאן-ערביות שהתחזקה בתקופה זו הדגישה את אחדות העולם הערבי כנגד הישות הציונית שנתפסה כזרוע של האימפריאליזם המערבי. מגמה זו הכניסה גם את מדינות המעגל השני לעימות עם מדינת ישראל, וכפועל יצא מכך- גם את יהודי מדינות אלה. “הליגה הערבית” הייתה אחד הביטויים הבולטים במגמה זו. הליגה הערבית השתמשה בשנאה לישראל כגורם מאחד של העולם הערבי.

  • ציונות וזיקה דתית והיסטורית לא”י: הפעילות הציונית התקיימה, כאמור, במדינות אלה כבר מראשית המאה ה-20, והתגברה עם בואם של שליחים מא”י במהלך מלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה ובעקבות השואה התרחבה פעילות התנועה, כולל במדינות האסלאם, והודגשה ההגשמה- משמע העלייה לא”י והמאבק להקמת המדינה, אשר נתנו אותותיהן בשטח. לאלה יש להוסיף גם את הזיקה הדתית וההיסטורית העמוקה לא”י שאפיינה את יהודי ארצות המזרח ואת ההתלהבות שאחזה בהם עם קום המדינה.
  • מדיניות ‘חיסול גלויות’: ממשלת ישראל נקטה במדיניות של ‘חיסול גלויות’ משמע – העלאת קהילות שלמות לישראל. הגורמים לכך היו התפישה לפיה מדינת ישראל היא מרכז העולם היהודי ועל כן היא האחראית לגורל היהודים בעולם כולו, לצד ההכרה כי מצבם הביטחוני של יהודי ארצות האסלאם הולך ומתערער ומסכן את קיומם.

מצרים: מדינה מדגימה – גורל יהודי מצרים בעקבות תהליך הדה- קולוניזציה (ניתן לבחור במדינה מדגימה אחרת מחומר הלימוד)

בסוף מלחמת העולם השנייה מנו יהודי מצרים 65 אלף איש. אך ההערכה היא שהקהילה מנתה קרוב למאה אלף איש וההבדל במספרים נובע מכך שלא כל יהודי מצרים נרשמו בספר הקהילה.

יהודי מצרים ברובם השתייכו למעמד הבינוני ועסקו במקצועות חופשיים כמסחר ובנקאות. רק ל-5% מהם היתה אזרחות מצרית.

שני הגורמים העיקריים הביאו לכך שהקיום היהודי במצרים הסתיים כמעט לגמרי היו:

  • התגברות הלאומיות: כפי שארע באירופה, כמאה שנים קודם לכן, התאפיין העולם הערב לאחר מלחמת העולם השנייה בהתגברות המגמות הלאומיות. מגמות אלה הדגישו את המשותף לכל בני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כיסוד זר שאינו חלק מהלאום המתגבש. כל קרה גם במצרים החל מהכרזת עצמאות החלקית בשנת 1922 עת עלו וצצו הרגשות הלאומיים שהדגישו את הערביות והאסלאם כגורמים מאחדים במדינה. בנובמבר 1945, לציון 28 שנה להצהרת בלפור, נערכו הפגנות לאומניות, שבמהלכן נשדדו חנויות של יהודים, נהרסו בתי כנסת ונשרפו ספרי תורה ונרשמו כתובות “מוות ליהודים” על קירות בניינים בערי מצרים.
  • השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות: אירועים אלה הביאו לשיא את השפעתו של הסכסוך הישראל- ערבי בא”י על מצבם של יהודי ארצות האסלאם.

המתיחות הגוברת בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והדיונים סביב עתיד הארץ, הובילו להרעה במצב יהודי מצרים. השלטונות הטילו על היהודים חוקים מגבילים שהחמירו לאחר שפרצה מלחמת העצמאות ולאחר הכרזת העצמאות שבעקבותיה נשלחו לארץ כוחות צבא מצרים כי מצרים היתה חלק ממדינות המעגל הראשון (מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל). בשל כך היתה למלחמה השפעה ישירה וקשה על מצב היהודים. בסיס הקיום של היהודים התערער: יהודים שנחשדו בפעילות “ציונית” נאסרו ונכלאו במחנות ריכוז. רכוש יהודי הוחרם ואלפי משפחות גורשו. חנויות יהודים, בתי יהודים ובתי כנסת נבזזו והועלו באש. מאות יהודים נפגעו, אלפים נכלאו והוטלה הגבלה על תנועתם במדינה. יהודים בעלי השפעה בתחומי המסחר, הכלכלה ובעלי מקצועות חופשיים סולקו ממקום עבודתם. חשבונות הבנק של היהודים הוקפאו ורכוש פרטי וקהילתי בערך של מיליוני דולרים הוחרם והולאם.

עם תחילת מלחמת העצמאות התנפלו קבוצות על ערבים על הרובע היהודי בקהיר, הרגו 200 יהודים, פצעו 120 ובזזו את בתיהם וחנויותיהם.

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים ב-1949 חלה רגיעה מסוימת. כ-25,000 יהודים עזבו את מצרים. מצבם של היהודים שנותרו במצרים הורע עם עליית נאצר לשלטו ב-1952.

בשנת 1956, כשפרצה מלחמת סיני, נקט השלטון בצעדים כלכליים ופוליטיים נגד היהודים: מנהיגי הקהילה ברובם נאסרו, הובלו ברחובות קהיר ואלכסנדריה, לעתים נסקלו באבנים. במסגדים הוקרא צו ממשל שקרא להתייחס ליהודים כאל “אויבים”. נאסר קיומם של כל הארגונים היהודים (בתי ספר, תנועות נוער, בתי חולים וארגוני רווחה). רכושם של העוזבים את מצרים הוחרם והם הוחתמו על הצהרה לפיה אין בכוונתם לשוב למצרים ואין להם תביעות נגדה.

בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים, נאסרו 600 יהודים, הוכו והוחזקו תקופות ארוכות ללא מזון ומים. חשבונות הבנק של היהודים נחסמו ורכושם הולאם, חברות יהודיות פורקו ושכירים יהודיים פוטרו ממקום עבודתם. מבני בתי הכנסת היהודיים, בתי הספר, תנועות הנוער ומוסדות הרווחה ובתי החולים היהודיים הולאמו. רישיונות העבודה של היהודים בוטלו ושופטים ועורכי דין יהודיים גורשו מהאיגוד המקצועי. יהודים במקצועות שונים כגון רופאים, עורכי דין ומהנדסים נאסר לעבוד.

בעקבות כך עזבו מרבית היהודים הנותרים את מצרים ונותרו בה רק יהודים בודדים.

מפה של אזורי השפעת המעצמות הקולוניאליות ומדינות הלאום שהוקמו אחרי נסיגתן:

תיאור: G:\WORD\פרסום מיכל\לוגו\לוגואים חדשים בתי ספר-04.jpg

תיכון למדעים לוד-תשע”ט

היסטוריה ב’ בונים מדינה

מיקוד:

מלחמת ששת הימים

  1. הגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים
  2. הרחבת המלחמה בחזית עם ירדן וסוריה
  3. תוצאות המלחמה (בטווח המיידי).
  4. השפעות המלחמה על מדינת ישראל בתחום החברתי, כלכלי, פוליטי וביטחוני.
  5. השפעות המלחמה על הפלסטינים ועל מדינות ערב.
  6. סוכן חשאי אלי כהן-האיש שלנו בדמשק ותרומתו לניצחון מלחמת ששת הימים

מלחמת יום הכיפורים

  1. הגורמים למלחמה, והנסיבות בהן פרצה (אירועי סוף השבוע בו פרצה המלחמה).
  2. תוצאות המלחמה (בטווח המיידי).
  3. השפעות המלחמה על מדינת ישראל (חברתית, כלכלית, ביטחונית ופוליטית).
  4. השפעות המלחמה על מדינות ערב.

סיכום:

מלחמת ששת הימים

הגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים:

  • עם סוריה- המתיחות הייתה סביב בעיית המים. סוריה רצתה למנוע ממים להגיע לכנרת מנהר הירדן ע”י הטיית מקורותיו, כך שלא יזרמו לירדן, ולא יגיעו מים לכינרת- לא יהיו מים למדינת ישראל. ישראל בתגובה החלה לפעול וליצור נתיב זרימת מים בסמוך לבניאס, על מנת לשמור על מקורות הירדן. בנוסף לכך, פגע צה”ל בציוד הנדסי של הסורים בעת פעולותם לממש את ההטייה. כמו כן, מטוסי צה”ל הפילו שישה מטוסים סורים מעל דמשק.
  • הפלישה המצרית לחצי האי סיני- בניגוד להסכם ממבצע קדש (כשסוכם שייחשב כאזור מפורז), נאצר (שליט מצרי) חדר לאזור והכניס את צבא מצרים, בניגוד להסכם, דבר שסיכן את גבולה הדרומי של ישראל והביא לכוננות מלחמה.
  • דרישה מצרית לסילוק משקיפי האו”ם מחצי האי סיני. לפי ההסכם, משקיפי האו”ם היו אמורים לשהות באזור כדי לוודא שהוא אכן מפורז. נאצר דרש לסלקם, ולפיכך משקיפי האו”ם התפנו מהאזור.
  • חסימת מצרי טיראן-בעת כניסתו של צבא מצרים לסיני, נאצר הורה לסגור את המצרי טיראן ובכך למנוע שיט ישראלי במוצא הימי הדרומי של ישראל ואת אפשרות מעבר סחורות דרך נמל אילת.
  • פעילות מחבלים ירדנים: חוליות טרור של אירגוני התנגדות פלשתיניים מירדן חדרו לישראל במטרה לחבל ולגבות מחיר דמים. בתגובה לכך צה”ל הגיב ותקף את שטח ירדן, דבר אשר גרם למתיחות מול הירדנים.

*כל צעדיו של נאצר, נעשו כדי לבסס את מעמדו כמנהיג העולם הערבי ולזכות את מצרים במעמד מוביל בקרב ארצות ערב.

חזיתות המלחמה: מצרים בסיני, סוריה ברמת הגולן, ירדן בגדה המערבית וירושלים.

ב-5 ביוני בשעת בוקר נפתחה מלחמת ששת הימים בהתקפה כבדה של מטוסי חיל האוויר הישראלי על שדות התעופה של מצרים, סוריה וירדן. בתוך שעות אחדות הושמדו רוב מטוסי האויב.

המלחמה התפרסה לכל אורך הגבולות. ב-5 ביוני פרצו כוחות צה”ל לסיני. ב-6 ביוני נכבשו עזה וראס אל נקב. בו ביום הגיעו הצנחנים לירושלים, וכוחות נוספים התקדמו בכל אזור השומרון.

ב-7 ביוני שוחררה העיר העתיקה, והצנחנים הכריזו “הר הבית בידינו”. באותו יום פעל גם חיל הים והגיע לשארם א-שיח והשתלט על מיצרי טיראן, ללא התנגדות.

ב-8 ביוני הגיעו כוחות צה”ל לתעלת סואץ, בכך השלים את השתלטותו על חצי האי סיני, ומצרים הסכימה להפסקת אש. ב-9 ביוני החלה התקפת צה”ל על רמת הגולן. בטרם הגיעו הכוחות לקוניטרה פנו הסורים בבקשה להפסקת אש. עד למועד הפסקת האש בשעה 18:30 הושלם כיבוש רמת הגולן, והמלחמה הגיעה לסיומה. הניצחון היה גדול וסוחף. צה”ל הוכיח עליונות ברורה וכונה “הצבא הטוב בעולם”. תוך שישה ימים גדלה מדינת ישראל פי שלושה. מסדרי ניצחון, נאומי ניצחון, אותות מלחמה, אלבומי ניצחון וספרי תיעוד שטפו את המדינה. השיר ירושלים של זהב של נעמי שמר הפך ללהיט, וכמעט היה להמנון הניצחון.

כמיליון ערבים נוספו באחת תחת שלטונה של מדינת ישראל. העם קיווה כי מעתה ישרור שקט בגבולות וכי השלום עומד בפתח. האו”ם אף מינה שליח מיוחד, גונאר יארינג, לנסות להביא שלום. ב-22.11 התקבלה במועצת הביטחון של האו”ם החלטה 242: קריאה לשלום בגבולות בטוחים ומוכרים במזרח התיכון ולנסיגה משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.


תוצאות המלחמה בטווח המיידי:

  • שטחה של ישראל גדל פי שלושה: ישראל כבשה את רמת הגולן; את מדבר סיני ואת רצועת עזה; ואת הגדה המערבית, ובה מזרח ירושלים
  • ישראל שיקמה את מצבה הביטחוני ונהנתה מפריחה כלכלית
  • התפתחות מחלוקת פנימית ביחס לעתיד השטחים
    • תומכי מפעל ההתנחלות: “ארץ ישראל השלימה”
    • מתנגדי ההתנחלויות: “שטחים תמורת שלום”
  • מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית
    • הידוק קשרים עם ארה”ב, ניתוק קשרים עם ברה”מ
    • שליטה על אוכלוסייה פלסטינית חסרי זכויות אזרח והרעה במעמדה הבינ”ל של ישראל
    • בריה”מ והגוש הקומוניסטי, ועוד כמה מדינות מאפריקה, ניתקו את יחסיהן עם ישראל.
  • בעקבות מלחמת ששת הימים נוצר “הקו הסגול“-שהוא קו שביתי הנשק בתום המלחמה שהרחיב את גבולות המדינה אל מעבר ל”קו הירוק“.
  • עם סיום המלחמה מצב הרוח הלאומי הרקיע שחקים בעקבות תחושת הניצחון והביטחון והמעבר החד משפל (ערב המלחמה) לפסגה.
  • ישראל נתפסה כמעצמה צבאית בעיני העולם ובעיני עצמה והצבא זכה להערצה בקרב הציבור.
  • שיכרון כוח ושאננות: הניצחון הסוחף והשגשוג הכלכלי שעקבותיו העניקו לישראלים תחושת ביטחון חסרת תקדים. רגשות הגאווה תורגמו אצל רבים להתנשאות ולהנחה שבעזרת כוח אפשר יהיה להגשים כל מטרה ושהצבא הוא כל-יכול.

ניסיונו של המחזאי חנוך לוין להצביע על הישראלי בתקופה זו כמאופיין בביטחון עצמי מופרז וביהירות, בהערצה עיוורת למצא ובביטול האחר-היה חריג וזכה לביקורת קשה.

השפעות המלחמה על ישראל בתחום החברתי, כלכלי, פוליטי וביטחוני:

  • במישור הדמוגרפי: מספר האנשים במדינת ישראל עלה (בכמליון ערבים) עקב שטחה שגדל עקב הכיבושים.
  • במישור הטריטוריאלי: שטח המדינה גדל בפי 3 ממה שהיה, עקב כיבוש שטחים כמו רמת הגולן, עזה, הגדה המערבית ועוד.
  • במישור הצבאי: הצבא הישראלי נתפס ככל יכול וקציניו נחשבו כגיבורים, עקב הסיבה הפשוטה שכולם חשבו שהתוצאות יהיו הפוכות (נצחון הערבים).
  • במישור הפוליטי: יחס ישראל עם צרפת הדרדר, וצרפת הטילה אמברגו על משלוחי נשק לישראל.

השפעות ארוכי טווח

עם תום המלחמה שלטה ישראל בשטחים עצומים, פי שלוש משטחה לפני יוני 1967. השטחים כללו את מדבר סיני ורצועת עזה יהודה ושומרון ורמת הגולן. שטחים אלה הקנו לישראל עומק אסטרטגי חשוב ואפשרו שליטה על בארות הנפט בסיני.כושר הספיגה של ישראל גדל. האיום התקרב לבירות ערב וליעדים חיוניים אחרים. בידי ישראל נותר קלף מיקוח- שטחים, שאפשרו לה להציע לערבים את החזרתם תמורת שלום. ישראל לא סיפחה את השטחים שכבשה עקב לחצים מדיניים קשים וחשש מגידול האוכלוסייה הערבית במדינה. רק ירושלים היהודית אוחדה עם ירושלים הערבית.

  • אופוריה- המלחמה עוררה לא רק תחושת שמחה אלא תחושת גאווה בעם שלעתים אף גבלה ביהירות. העם כולו הריע לשר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל יצחק רבין. העם האמין כי הערבים למדו לקח סופי וכי תן עידן המלחמות בניצחון ישראלי חד משמעי. ראשי הממשלה בישראל האמינו כי הערבים יסכימו לעשות עתה שלום עם ישראל בכל מחיר. מזכ”ל האו”ם מינה את הדיפלומט השוודי גונאר יארינג לתווך בין הצדדים, כדי שיגיעו להסדר מוסכם בדרכי שלום. במשך למעלה משנה לא הניבו מאמצי התיווך של יארינג הישגים משמעותיים.
  • הויכוח בעם על עתיד השטחים- עד יוני 1967 היו גבולות הקו הירוק מקובלים על רוב העם. מלחמת ששת הימים הולידה מציאות חדשה. החלו ויכוחים קשים בין מחנות בעם על עתיד השטחים. התנועה למען ארץ ישראל השלמה טענה כי השטחים הינם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, נחלת אבות. לעומתם טען מחנה שלום וביטחון, כי אין להחזיק בשטחים כבושים ולשלוט באוכלוסיה המתגוררת בהן, כיוון שזה לא מוסרי על פי עקרונות הציונות.
  • יהדות התפוצות מריעה לישראל- יהדות התפוצות עקבה בדאגה עצומה אחר ההתרחשויות בישראל. לאחר הניצחון התחלפה הדאגה בגאווה. יהודים רבים הזדהו עם מדינת ישראל והכריזו על כך בגלוי. חל גידול ניכר בהיקף התיירות של יהודים לישראל, בעיקר מארצות המערב ומאמריקה הדרומית. באותה תקופה גם הייתה גל של עלייה יהודית מברית המועצות.
  • ההתיישבות בשטחים ותוכנית אלון- מלחמת ששת הימים הביאה לידי מפנה בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הוקמו עשרות ישובים ישראלים. למשל בגולן- מרום גולן וקצרין; בסיני הוקמה העיר –ימית, ביהודה ושומרון למשל גוש עציון הוקם מחדש וגם הוקמה קריית ארבע.
    הגידול בהתיישבות הביא לוויכוח ציבורי סביב התרומה או הנזק שהחזקת השטחים הכבושים על בעיות הביטחון של ישראל.

בתחום החברתי: אופוריה, אושר ו-”היי” של כל האזרחים במדינה, הייתה תחושה שאנו החזקים במזרח התיכון ואנו נקבע מהם תנאי השלום עם המדינות הערביות.

בתחום הכלכלי: עקב הגדלת השטחים במלחמה, בנו ישובים חדשים, דבר אשר גרם להקטנת האבטלה בארץ. בנוסף לכך, ייצוא הנשק גדל(רווחים) + משקיעים רבים מחו”ל בעיקר, החלו להשקיע בפרוייקטים ישראלים.

בתחום הפוליטי: יחס צרפת ישראל-הדרדר, כנ”ל לבריה”מ.
יחס ארה”ב-ישראל התהדק ונרקמה ידידות ביניהן.

בנוסף לכך, דעת הקהל העולמית- ניצחון במלחמה גרם לשינוי בדעה זאת,שהפכה להיות הגורם החזק והתוקפן במזרח התיכון, מול הערבים שנחשבו החלשים והקורבנות.

השפעות המלחמה על הפלסטינים ועל מדינות ערב.

פלשתינאים: התקוות הלאומיות של הפלסטינים התאכזבו, רבים פנו להקצנה לאומנית בהנהגת אש”פ, תוך תמיכה בדרך הטרור. ארגון אש”ף ומנהיגו יאסר עראפת התחזקו, ע”י כך שהמלחמה גרמה לכך שאש”ף הצליחו להפוך את בעית הפלשתינאים לבעיה כלל ערבית (של כל העולם הערבי), עובדה שגרמה לירידת מעמד ישראל בעולם.

תבוסתם של צבאות ערב פגעה במעמדם של שליטי ערב. המלחמה עוררה בעולם הערבי תחושה של השפלה ושאיפת נקם. המלחמה העצימה את התנגדותן לישראל ויצרה אתגר למחות את הכישלון ולהחזיר את השטחים שנכבשו.

מצרים: בעקבות הכישלון במלחמה –שלטונו של נאצר נחלש והוא מת ב-1970. במקומו עלה סאדאת, אשר השקיע את עבודתו יותר בפיתוח הכלכלה המצרית ודגל בפיתוח שלום וקשירת קשרים עם ארה”ב וישראל.

סוריה: איבדה את רמת הגולן. כתוצאה מכך השלטון התחלף ואסד עלה לשלטון.
אסד נוקט בקו נוקשה כלפי ישראל ובמדיניות אנטי ישראלית.

ירדן: קיבלה את המכה הקשה ביותר במלחמה – חצי מהצבא נפל בקרבות,המוני פלשתינים ברחו מישראל לירדן, מה שגרם לבעיית כלכלה רצינית בירדן. עוד דבר שגרם לבעיית כלכלה בירדן זה איבוד הגדה המערבית שמשמעותו איבוד של כ-40 אחוז של התוצרת הירדנית.ירדן הזדקקה להלוואות ממדינות ערב.

מפת “הקו הסגול” – גבולות ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (השטחים בירוק הם מה שנוסף לשטח המדינה בעקבות המלחמה)

סוכן חשאי אלי כהן– האיש שלנו בדמשק ותרומתו לניצחון מלחמת ששת הימים

אלי כהן, יליד מצרים, התגייס לאמ”ן ולאחר מכן למוסד. הוא “לבש” דמות של סוחר ערבי, גולה מסוריה ונשלח לארגנטינה כדי לבנות קשרים עם הקהילה הסורית הגולה שם.

ב-1962 עבר לדמשק והצליח להתברג בצמרת הממשל הסורי. המידע שהגיע אליו באמצעות קשריו הועבר לישראל באמצעים שהיו מקובלים אז בהן מכשיר קשר ובאמצעות נסיעות “עסקיות” חצי-שנתיות בהן נפגש עם מפעיליו.

המידע שאלי כהן סיפק היה יקר ערך. הוא דיווח על תכניות סוריה לפגוע במוביל הארצי, סייע לישראל לסכל את הטיית מקורות הירדן. הוא נהג להצטלם עם אישים בכירים סוריים ליד הביצורים והבונקרים ברמת הגולן וצילומים אלה הועברו לאחר מכן לישראל. יתרה מכך הוא יעץ לסורים לטעת עצי אקליפטוס ליד מקומות אסטרטגיים, סימון מובהק למטרות עבור חיל האוויר שלנו. כהן ידע על אירועים שונים ויחסי הכוח, כולל חולשות בצבא הסורי שכן הבכירים סיפקו לו מידע שעשוי היה לקדם אותם בסולם הדרגות.

ולא פחות חשוב כהן העביר לישראל מידע לפיו מטוסי המיג החדשים שסוריה קיבלה מברה”מ אינם שמישים שכן הטייסים הסורים אינם יודעים עדיין כיצד להפעיל אותם. המשמעות הייתה יכולת של חיל האוויר לפעול בחופשיות במהלך מלחמת ששת הימים.

אלי כהן נתפס על ידי הסורים ב-1965. הוא עונה ונתלה בחוצות דמשק. גופתו לא הוחזרה.

מלחמת יום כיפור

מלחמת יום הכיפורים (6.10.73-24.10.73) הייתה אחת מהמלחמות הקשות ביותר שעברה מדינת ישראל במהלך קיומה, והיו לה השלכות נרחבות בשנים שלאחריה על מדיניות החוץ והפנים של ישראל.

הגורמים למלחמה ומטרותיה

  • הגורם העיקרי להחלטת מצרים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל היה הרצון שלהן להשיב את כבודן שנפגע קשות במלחמת ששת הימים ולהשיב להם את השטחים שאבדו להם במלחמות הקודמות (במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטח הגדול משטחה פי שלוש!)
  • נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ראה בפתיחת המלחמה מהלך שיגרום לפתיחתו של משא ומתן מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני (יש לציין כי זו הנחה שמקובלת על חלק מהחוקרים את הנושא). בשנים שלפני המלחמה נעשו מספר ניסיונות להביא למו”מ מדיני בעיקר בין מצרים לישראל בדבר נסיגה של ישראל מתעלת סואץ, אולם הניסיונות לא עלו יפה.
  • תחושת ביטחון מופרזת בישראל והערכה כי צבאות ערב טרם מוכנים למלחמה גרמו לכך כי ישראל לא הייתה ערוכה למלחמה (ראה בהמשך בתיאור ההפתעה).

המטרות שהנחו את סאדאת לצאת למלחמה נגד ישראל באוקטובר 1973:

  • רצון לשקם את כבודה של מצרים שנפגע במלחמת ששת הימים.
  • הרצון להחזיר למצרים את השטחים שהפסידה במלחמות שונות.
  • רצון לשבור את התפיסה הביטחונית של ישראל, תפיסה שלפיה תוספת שטחים תחזק את המדינה ואת עליונות צה”ל.
  • יש כאלה הטוענים שסאדאת ראה במלחמה אמצעי שיעודד תהליך מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני.

הנסיבות שהובילו לפרוץ המלחמה (הימים שקדמו לפרוץ המלחמה)

  • פינוי משפחות היועצים הסוביטיים: היו בסוריה מאות יועצים רוסים. בימים שלפני המלחמה פונו משפחותיהם. זהו סימן מודיעיני ברור להתפתחות מתח בין מדינות. ישראל לא התייחסה לכך.
  • הגעתו בחשאי של המלך חוסיין לפגישה אישית עם גולדה בה התריע על כוונות מצרים וסוריה לפתוח במלחמה, דבר שהיה פחות מחודש לפני המלחמה. גולדה לא האמינה לו.
  • המידע שהתקבל ב-5.10 מאשראף מרואן, בכיר מצרי וסוכן מוסד אמין, שהודיע מפורשות שלמחרת, יום הכיפורים תתחיל מתקפה מצרית-סורית בשש בערב. רק אז האמינו ש”מחר בשש תפרוץ מלחמה”.
  • הדיונים האם לגייס את המילואים והאם להנחית מכה מקדימה: לאחר הידיעה הברורה של הבכיר המצרי, ביקש משה דיין, שר הביטחון, מראש הממשלה, גולדה מאיר, להנחית מכה אווירית מקדימה על המצרים והסורים. היא סירבה כי חששה ששוב ישראל תראה תוקפנית בעולם.
  • ההפתעה שהופתעה ישראל בפרוץ המלחמה בשתיים בצהריים. הסוכן דיבר על שעה 6 בערב. ההתקפה היתה בשעה 2 בצהריים. החיילים אף לא הפסיקו את צום יום הכיפורים.
  • יום הכיפורים הוא יום צום שמציינים אותו גם אנשים חילוניים וכמובן רוב החיילים. תחושה של קדושה, שישנה על היום המסוים הזה, מנעה מהחיילים והצבא לחשוב, שיתכן מצב של מלחמה ביום קדוש זה (ההנהגה הערבית הכירה את החגים היהודיים ומשמעותם). התפיסה ש”לא יתכן שיתקיפו אותנו ביום הקדוש ביותר בשנה” היא גורם משמעותי לכך שהמלחמה נקראת “מלחמת יום הכיפורים”.

ההפתעה וכישלון המודיעין

ישראל הופתעה מפרוץ המלחמה, ולהלן עיקרי הסיבות לכך:

  • מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ והביאה לכך כי ישראל חשה כי היא בעמדת כוח צבאית ברורה מול מדינות ערב. לתחושה זו התלוותה הרגשת זלזול ביכולת הצבאית של צבאות ערב והערכה כי לא יוכלו לשקם את כוחם במשך זמן רב.
  • היות ולישראל אין עומק אסטרטגי (בשטחים שהיא יכולה להלחם בהם מבלי לסכן את מרכזי האוכלוסייה שלה והכלכלה שלה)- בנתה ישראל מערך מודיעין משוכלל שהיה אמור לספק התראה מספקת (של מספר ימים) במקרה של פריצת מלחמה כדי שישראל תגייס את כוחות המילואים שלה. הסתבר כי מערך המודיעין היה אומנם משוכלל והזרים ידיעות על הכנות מצרים וסוריה למלחמה, אבל הידיעות לא תורגמו כראוי להתראה על פריצת מלחמה (ראה בהמשך), ולמעשה נכשל המודיעין בכך שלא סיפק בזמן התראה על המלחמה המתקרבת.
  • לאור הצלחתו המרשימה של חיל האוויר של ישראל במלחמת ששת הימים המשיכה ישראל לבנות חיל אוויר חזק ביותר, והאמינה כי חיל האוויר יוכל להכריע את המלחמה העתידית בכוח העליונות האווירית שלו. (במלחמה הסתבר כי טילי קרקע אוויר שבידי המצרים גרמו לחיל האוויר אבדות כבדות).
  • לאורך תעלת סואץ הוקם קן ביצורים חזק שהתבסס על מעוזים שמוקמו על שפת התעלה (“קו בר-לב”) ושררה אמונה כי המעוזים בשילוב יחידות שריון בעורפן יעמדו בהתקפה מצרית. (הנחה זו לא הייתה נכונה, מיד עם תחילת המלחמה הסתבר כי קו המעוזים נפרץ ותוך מספר ימים הוא נכבש ע”י המצרים למעט מעוז אחד).
  • המצרים הסוו את הכנותיהם למלחמה ונקטו באמצעי הטעייה כדי להסתיר את כוונותיהם.

כישלון אמ”ן והקונספציה

  • “הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה”. משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין (אמ”ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה”ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לידיעות ולסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.
  • תחילת הכישלון של אמ”ן בקונספציה שבה שני מרכיבים: יש תנאי סף ברורים, שכל עוד אינם מתקיימים לא תצא מצרים למלחמה. תנאי סף מרכזי הוא יכולת מצרית לפגוע בעומק מדינת ישראל, כלומר המצרים יפתחו במלחמה רק לאחר שישקמו את חיל האוויר שלהם עד שישתווה בעוצמתו לחיל האוויר הישראלי. תנאי סף שני הוא היכולת להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים.
  • סוריה לא תצא למלחמה לבדה.
  • בעקבות קונספציה זו התעלם אמ”ן מכל הסימנים המעידים על הכנות מצרים לצאת למלחמה, תוך שהוא מוצא פרשנות מקלה לכל ההתרעות, ומקבל את ההטעיה המצרית לפיה מדובר בהכנות לתרגיל צליחה גדול, “תחריר 41”, שכמוהו היו רבים בעבר. לאחר קבלה מוחלטת של מסקנה זו, לא ניתן ערך רב לסימנים חד-משמעיים שהעידו כי פני סוריה למלחמה, שהרי “סוריה לא תצא למלחמה לבדה”. סיבה נוספת שגרמה להתעלמות מהסימנים המקדימים, היא התרעת המלחמה שלא התממשה במאי 1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הופעלה כוננות כחול לבן במשך ארבעה חודשים, עד שבוטלה חודשיים קודם לפרוץ המלחמה.

אחדים מהסימנים שהעידו על מלחמה מתקרבת

  • ב-25 בספטמבר בא לישראל חוסיין מלך ירדן, לפגישה אישית עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, ודיווח לה על כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה מתואמת נגד ישראל
  • טיסות צילום ברמת הגולן ובתעלת סואץ הראו הכנות ברורות למלחמה, וכך הראו גם תצפיות קרקעיות
  • בחזית הסורית – כבר בתחילת ספטמבר איתר אמ”ן סימנים להעלאת הכוננות הסורית ברמת הגולן, ובתוכם עיבוי סוללות הארטילריה וכוחות החי”ר. צילומי אוויר מה-11 בספטמבר הצביעו על תוספת של 140-130 טנקים ו-35 סוללות ארטילריה ביחס להערכות הסורית בתקופה המקבילה בשנים קודמות. יותר מכך, בדיון שהתקיים ב-3 באוקטובר ציין רמ”ח מחקר באמ”ן כי בניגוד למצבי כוננות בעבר קידמו הסורים שתי טייסות “סוחוי-7” וגדוד טנקי גישור לקו החזית, וכן עיבו את מערך הנ”מ ב-31 סוללות טק”א, סימנים אותם פירשו האלוף ישראל טל וסא”ל שבתאי בריל כאינדיקציה ברורה לכוונות ההתקפיות של סוריה.
  • בחזית המצרית – המצרים, שמאז סיום מלחמת ההתשה החזיקו בחמש דוויזוית על קו התעלה, לא היו זקוקים להכנות רבות מדי לקראת המלחמה. לכן, בניגוד לחזית הסורית, הסימנים בחזית המצרית נקלטו בצד הישראלי רק לקראת סוף ספטמבר. אולם, מכיוון שישראל האמינה שגיוס אנשי המילואים הוא חלק מתרגיל “תחריר 41” ומכיוון שבאותה שנה התבצעו יותר מ-20 תרגילי גיוס כאלה לא היה בסימנים אלה כדי לאותת לצד הישראלי על מלחמה מתקרבת.
  • בחזית הצפון, אביעזר יערי, ראש ענף סוריה במודיעין, התריע יחד עם סגן אלוף זוסיה קניאז’ר על מערך למלחמה קרובה של הצבא הסורי. יערי ננזף על ידי ראש החטיבה אריה שלו כשנקט פעולה אישית, ומסר אזהרה לקצין המודיעין של פיקוד צפון, חגי מן, ולמפקד אוגדה 252, מפקדו לשעבר, אלברט מנדלר.
  • בחזית הדרום, חיילים ואף קצינים זוטרים (כדוגמת בנימין סימן טוב) במערך המודיעין, באמ”ן מחקר ובלמד”ן אוויר, התריעו כי פני המצרים מועדות למלחמה, בהסתמך על כמות גדולה של ידיעות מודיעיניות שהתאימו להגדרת “סימנים מעידים” למלחמה, אך דיווחיהם נחסמו ולא הועברו הלאה עקב “הקונספציה”.
  • התרגיל המצרי שתוכנן לכאורה לתחילת אוקטובר לא התקיים, אך כל הכוחות שנערכו לקראתו נשארו במקומם בגזרת התעלה.
  • ב-4 באוקטובר לפנות בוקר החל פינוי משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים.
  • החיילים המצרים קיבלו פקודה לאכול בזמן צום הרמדאן.

שני גורמים מרכזיים נוספים התלבטו בשאלה האם עומדת לפרוץ מלחמה. ראש אמ”ן אלי זעירא דבק באמונתו שמלחמה לא תפרוץ, עד לרגע שבו פרצה המלחמה. לעומתו עמדת שר הביטחון משה דיין הייתה פחות נחרצת. הוא עדיין קיווה על סמך הרמז בידיעת המוסד, שניתן למנוע את המלחמה באמצעים מדיניים. אמונתם זו נבעה ממידע ומהערכות שסיפקו להם שני גורמי הערכה זוטרים יותר, שהיו חשופים למידע המודיעיני הגולמי: ראש חטיבת המחקר, תא”ל אריה שלו, ורע”ן מצרים בחטיבה, סא”ל יונה בנדמן.

פרשת כשלון המודיעין ואי מוכנותו של צה”ל לפתיחת המלחמה כונו בציבור לאחר המלחמה בשם “המחדל”.

מדוע הופתעה מדינת ישראל כאשר החלה מלחמת יום כיפור?

לשאלה זו מספר תשובות:

  1. ישראל הרגישה שהיא נמצאת בעמדת כוח מול מדינות ערב, היא זלזלה ביכולת הצבאית של מדינות ערב והעריכה כי צבאות אלה לא יוכלו לשקם את כוחם במשך זמן רב.
  2. כישלון מערך ההרתעה- ישראל בנתה מערך מודיעיני משוכלל, אבל הוא לא סיפק התראה בזמן.
  3. ההנחה והאמונה שקו הביצורים (“קו בר-לב”) שהתבסס על מעוזים שהוקמו על שפת תעלת סואץ בשילוב יחידות שריון, יעמוד בפני התקפה מצרית. הנחה זו הובילה לשאננות או להתעלמות מידיעות מודיעיניות שהזהירו מפני התקפה מתקרבת.
  4. המצרים הסוו את ההכנות שלהם למלחמה, ונקטו אמצעי הטעיה כדי להסתיר את כוונותיהם.

המהלכים העיקריים של המלחמה

התקפה מצרית-סורית: 6-8 באוקטובר. לאחר הפגזה כבדה המצרים חוצים את תעלת סואץ על גבי 12 גשרים, עוקפים את המעוזים ומתקדמים עד למרחק של כ-8 ק”מ מהתעלה. למצרים יתרון גדול בטנקים ובכוחות רגלים. המעוזים נצורים ונכשלים ניסיונות לחלץ את הלוחמים שבהם (במחיר כבד ביותר) והם נופלים לידי המצרים למעט המעוז הצפוני בתעלה.

הסורים פורצים לרמת הגולן, כובשים את רובה ומאיימים להגיע לכינרת, נבלמים בקרב כבד בצפון הרמה, ליד קוניטרה ב”עמק הבכא”. מוצב החרמון נופל בידי הסורים ביום הראשון למלחמה בהתקפת כוחות שהונחתו ממסוקים.

חיל האויר נפגע מטילים נגד מטוסים ומתקשה לסייע לכוחות הקרקע בשתי החזיתות.

בישראל שוררת הרגשת סכנה קיומית.

כישלון התקפת הנגד בחזית התעלה: 8 באוקטובר: התקפת נגד ישראלית מסתיימת בכישלון. אוגדות השריון של צה”ל מנסות לפרוץ לתעלה אך המצרים מצליחים לעצור אותה. אבדות כבדות לשריון עקב כך שהמוני חיילי רגלים מצרים משתמשים בטילים נגד טנקים.

ריכוז מאמץ בצפון: עקב האיום על צפון ישראל, צה”ל מרכז את המאמץ נגד הסורים ברמת הגולן: תוקף ביבשה (עם שתי אוגדות שריון) ובאוויר (מתן עדיפות לתקיפות חיל האוויר ברמת הגולן). בימים 8-11 לאוקטובר נהדפים הסורים בחזרה לגבול, וצה”ל עובר להתקפה לתוך סוריה ומשתלט על שטחים עד למרחק של 40 ק”מ מדמשק. מוצב החרמון נכבש מחדש בקרב כבד. כוחות משלוח עיראקיים וירדנים מנסים לסייע לסורים בהתקפת נגד אך נכשלים. חיל האוויר תוקף מטרות אסטרטגיות בכל רחבי סוריה.

העברת מאמץ המלחמה לדרום: ב-14 לאוקטובר- כישלון התקפה מצרית לאורך כל החזית. מכאן עוברת היוזמה לצה”ל: ב-14-15 לאוקטובר צולח צה”ל את התעלה מערבה ב”תפר” בין שתי ארמיות מצריות. קרב דמים באזור “החווה הסינית” בין צנחנים ישראלים לכוחות מצריים. צה”ל מתקדם ממערב לתעלה כך שכוח מצרי גדול ממזרח לתעלה (הארמיה השלישית) נותר מכותר. צה”ל נעצר במרחק 101 ק”מ מקהיר. צליחת התעלה מסמלת את המפנה במלחמה: ממצב פתיחה קשה ביותר-מצליח צה”ל לעבור להתקפה אשר בסופה הוא נמצא מעבר המערבי של התעלה ומכתר כוחות מצריים גדולים.

הפסקת אש: ב-22 לאוקטובר מכריזה מועצת הביטחון של האו”ם על הפסקת אש. הקרבות בדרום נמשכים עד 24 לאוקטובר, בעיקר באזור העיר סואץ.

לאחר הפסקת האש נערכות שיחות בתווך האו”ם בק”מ ה-101 על הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים.

מעורבות המעצמות: תוך כדי המלחמה מעורבות המעצמות (ארה”ב ובריה”מ) במלחמה הן בפעילות דיפלומטיות ובמגעים ביניהן והן בסיוע בנשק (בריה”מ משגרת נשק לסוריה וארה”ב מפעילה “רכבת אוירית” להשלמת אבדות צה”ל במטוסים, טנקים ותחמושת חיונית).

תוצאות המלחמה:

צה”ל הצליח, למרות ההפתעה ותנאי הפתיחה הקשים של המלחמה, לשנות את מהלכה, לעבור להתקפה וליצור מהפך במגמת המלחמה: לקראת סוף המלחמה מסתמן ניצחון ישראלי ברור בכל החזיתות, כאשר צה”ל נערך במרחק 40 ק”מ מדמשק ו-101 ק”מ מקהיר. בשיחות הפסקת האש סוכם כי הצדדים ישובו לגבולות שנקבעו בתום מלחמת ששת הימים.

מחיר המלחמה בישראל היה כבד ביותר: 2,569 הרוגים, 7,251 פצועים, 294 שבויים, עשרות נעדרים (בהמשך נעשו פעולות נרחבות לאיתורם ואלה נמשכות עד היום), אבדות כבדות במטוסים וטנקים, כמו כן מחיר כלכלי כבד ביותר (קיפאון במשק הישראלי ואינפלציה).

במאי 1977 הבחירות הובילו למהפך פוליטי ומפלגת הליכוד עלתה לשלטון בראשותו של מנחם בגין.

כעבור חמישה חודשים, בנובמבר 1977 הכריז נשיא מצריה סדאת כי הוא מוכן לבקר בישראל ולדון בהסכם שלום עם ישראל.

בספטמבר 1978 נחתם ההסכם בין ישראל ומצרים בקמפ דיויד שבארה”ב. נקבע בהסכם שישראל תחזיר למצרים את כל חצי האי סיני ובתמורה תכיר מצרים בישראל ותכונן עימה יחסי שלום. רצועת עזה נשארה בידי ישראל.

בגין וסדאת זכו בפרס נובל לשלום בזכות הסכם זה.

ההשפעות המלחמה על מדינת ישראל (חברתית, כלכלית, ביטחונית, ופוליטית)

נפגעה תחושת הביטחון והאמונה המלאה בתפיסה הביטחונית: אלו היו מעתה נתונים לביקורת ציבורית יסודית יותר. כמו כן התערער האמון בשורה של אישי ציבור בצבא ובדרג הפוליטי (בראשם של שר הביטחון משה דיין).

הוקמה ועדת חקירה ממלכתית- ועדת “אגרנט”- אשר חקרה את מחדלי המלחמה ומסקנותיה הופנו כנגד הדרג הצבאי: הרמטכ”ל רא”ל דוד אלעזר נאלץ להתפטר, ושורה של קצינים בכירים באגף המודיעין ובפיקוד דרום הודחו.

הופעת תנועות מחאה. בציבור הופיעו תנועות מחאה אשר אנשיהן היו קצינים וחיילים שחזרו מן המלחמה. הידוע בין יוזמי תנועות המחאה היה סרן מוטי אשכנזי אשר במלחמה מלא תפקיד של מפקד מעוז “בודפשט” בצפון התעלה, המעוז היחיד שלא נפל בידי המצרים. תנועות המחאה קיימו הפגנות וקראו להתפטרות הממשלה ואישי מפתח בה.

שינויים במפה הפוליטית: ועדת אגרנט אמנם פטרה את הדרג המדיני מאחריות למחדלי המלחמה אך תנועת המחאה נגד הממשלה הביאה להתפטרות שר הביטחון משה דיין ולאחריה את התפטרות ממשלת גולדה מאיר. הביקורת הציבורית הנמשכת על הממשלה סללה את הדרך למהפך הפוליטי של 1977 בו עלתה לשלטון מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין.

התמודדות קשה עם השכול, הטיפול בנושא השבויים והנעדרים. נושאים כאובים אלו הפכו למרכזיים בציבור הישראלי. הוקם מרכז מיוחד לאיתור שבויים ונעדרים ונעשו מאמצים רבים בשנים הבאות להתחקות על גורלם של הנעדרים.

הגברת הקיטוב בחברה הישראלית בענייני חוץ וביטחון. בחברה הישראלית גבר הקיטוב בין אלו שקראו להגברת האחיזה של ישראל בשטחי “ארץ ישראל השלמה” ע”י התנחלות רחבת היקף (“גוש אמונים”) לבין אלו אשר קראו לוויתורים טריטוריאליים משמעותיים לערבים תמורת הסדר שלום (“שלום עכשיו”).

בזירה הפנימית פגיעה גדולה מאוד במורל של הציבור הישראלי, שבטח בעוצמת צה”ל ובתושיית מנהיגיו, שהביאה לזעזועים במערכת הפוליטית, שהכשירו את המהפך במאי 1977 ועליית הליכוד. בזירה החיצונית הידוק הקשרים (וגם התלות) עם ארצות הברית. עקב העלות הגבוהה של המלחמה, הגדלת החוב החיצוני, והתנאים הגיאופוליטיים שנוצרו ישראל החלה לקבל סיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מצד ארצות הברית. הניצחון הצבאי תרם לייצוב כושר ההרתעה של מדינת ישראל כלפי אויביה, שהוכיחה שגם ממתקפת פתע בשתי זירות במקביל שהוכנה בדקדקנות, עם סיוע מהמעצמה הסובייטית וכוחות תגבור ממדינות ערב, היא מתעשתת ויוצאת כאשר ידה על העליונה תוך כשבועיים.

הגברת תלותה של ישראל בארה”ב. עקב המחיר הכבד של המלחמה בנשק והנזק הכלכלי הכבד-גברה תלותה של ישראל בסיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מצד ארה”ב.

המלחמה סללה את הדרך לביקורו של הנשיא סאדאת בישראל (1977). לאחר המלחמה הושגו הסדרי הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים ו”הסכם ביניים” לפיו נסוגה ישראל מחלק גדול מסיני. שני הצדדים גילו נכונות להיכנס למו”מ על שלום ונכונות זו הביאה לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977, לשיחות שלום וחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (הסכם קמפ דיוויד) בשנת 1979.

מעבר לכל בחברה הישראלית חל שבר מוסרי. ערכי היסוד החברה כמו: האמונה במנהיגות המדינית והצבאית, התערערו ועמדו למבחן.

השפעות המלחמה על המדינות המעורבות (השפעות המלחמה על מדינות ערב.)

  • מצרים. החזרת המורל המצרי, אף שישראל חדרה לתחומי מצרים וכיתרה את הארמיה השלישית, היא לא הצליחה לקעקע את אחיזת המצרים באזור התעלה. הסכמי הביניים שהביאו להרחקת צה”ל מתעלת סואץ, שליטה מלאה על התעלה ופתיחתה למעבר כלי שיט, פורשו כהמשך ההישג. המלחמה תרמה לפתיחת אופק מדיני להסכם שלום, שבו יוחזר כל סיני לשליטה מצרית.
  • סוריה. מפלה ניצחת וכישלון בהשגת היעדים הסוריים, עקב העובדה שנדחקו מרמת הגולן ושצה”ל הגיע לטווח תותחים מהבירה הסורית. בעקבות נפילתו בשבי של קצין הבינה הרשתית עמוס לוינברג, שכונה “הקב”ר המזמר”, והיה בעל זיכרון פנומנאלי וידע נרחב ביותר על חיל המודיעין בפרט והצבא בכלל, קיבלו הסורים הבנה מקיפה וכוללת של חיל המודיעין הישראלי לפרטי פרטים, וידע על דרכי הפעולה של סיירת מטכ”ל, שהביאה לאיבוד המקורות הקיימים של חיל המודיעין בשנים שלאחר המלחמה, לשידוד מערכות שלו, ולפיתוח תורת לחימה חדשה לסיירת מטכ”ל. זהו כנראה הנזק הרציני ביותר שקצין זוטר הסב אי-פעם למדינת ישראל.
  • ברית המועצות. ברית המועצות שעמדה מאחורי בנות בריתה באופן מוחלט, אם בהוראות ובעידוד מדינות חסותה ומדינות ערב לשלוח תגבורות לסוריה ומצרים, אם בשליחת רכבת אווירית מסיבית, ואם באיומים להתערב בעצמה, מצאה את עצמה נבגדת בידי מצרים, והחלה לאבד את אחיזתה במזרח התיכון, בעקבות הכישלון הצבאי של מצרים וסוריה, וכישלונה לתת מטריית הגנה לבנות בריתה.
  • ארצות הברית. המרוויחה הגדולה במלחמה. חיזקה את הדומיננטיות שלה במזרח התיכון, דבר שתרם להרגעת העימות בין ישראל לשכנותיה. כל המדינות המעורבות בסכסוך הסתייעו בה. גם מצרים וגם סוריה נעזרו בארצות הברית ואף חידשו את היחסים הדיפלומטיים איתה. למצרים התברר כי רוסיה התגלתה כמשענת קנה רצוץ, וכדאי לה להטיל את יהבה על ארצות הברית. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 מצרים עברה לגמרי לתחום ההשפעה האמריקני וחומשה בנשק אמריקני. לישראל התברר כי לולא התמיכה הצבאית והגיבוי המדיני של ארצות הברית, מצבה היה עלול להיות קשה, דבר שהביא להידוק הקשרים ולהגברת התלות של ישראל בארצות הברית. מבחינה בינלאומית, מעורבות ארצות הברית הביאה לסיום הקונפליקט באזור תעלת סואץ, שהפכה לזירת קרבות מאז 1967, ולפתיחתה מחדש לשיט בינלאומי.

סירטונים:

תיאור: G:\WORD\פרסום מיכל\לוגו\לוגואים חדשים בתי ספר-04.jpg

תיכון למדעים לוד-תשע”ט

היסטוריה ב’ בונים מדינה

מיקוד:

עליה, קליטה ועיצוב החברה והתרבות במדינת ישראל

  1. עלייה וקליטה בשנות החמישים והשישים
  2. היקף העלייה וארצות המוצא.
  3. הגורמים לעלייה לישראל בשנות ה-50 ו-60
  4. מאפייני העלייה (עליית הצלה, עלייה מבוקרת, עלייה חשאית, ניצולי שואה)
  5. תהליך הקליטה: הקשיים, השיקולים המשפיעים על תהליך הקליטה, כולל תפיסת כור ההיתוך (מיזוג גלויות) כמעצבת את תהליך הקליטה והגורמים לה.
  6. אירועי ואדי סאליב – משמעותם והשפעתם על החברה הישראלית.
  • המעבר מ’כור היתוך’ לחברה רב תרבותיות
  • הכרת המושג ‘כור היתוך’ – הנחות היסוד והקונטקסט ההיסטורי. (מופיע גם בנושא העליות הגדולות).
  • הכרת המושג ‘רב תרבותיות’ (הנחות היסוד)
  • הגורמים למעבר מתפיסת ‘כור ההיתוך’ לתפיסת ה’רב תרבותיות’ (הקונטקסט ההיסטורי מתי? מדוע?)-
  • ביטויי הרב תרבותיות בתחומים שונים בחברה ובתרבות הישראלית (מוסיקה; קולנוע; תקשורת; מתן לגיטימציה והכרה לחגים עדתיים ;אופן קליטת העלייה).
  • האופן בו הרב תרבותיות באה לידי ביטוי בקליטת העלייה בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-20.

יש להציג שינויים במעבר מכור היתוך לרב-תרבותיות בשלושה תחומים שונים (אחד מהם קליטת עלייה) ולהתמקד בהסבר כיצד באה לביטוי הרב- תרבותיות בכל אחד מתחומים אלה

שימו לב: פרק 19 בספר הלימוד (עמ’ 279) המסביר את הנושא הזה באופן בהיר ומדויק ומומלץ להיעזר בו.

עלייה וקליטה במדינת ישראל בעשור הראשון והשני לקיומה

היקף העלייה וארצות המוצא של העולים

ערב הקמת המדינה חיו בארץ-ישראל כ-600,000 יהודים. בשנות ה-50 וה-60 הגיעה לארץ עליה המונית, ובסוף שנות ה-50 חיו במדינת ישראל יותר ממיליון וחצי יהודים. היהודים הגיעו מארצות אירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. מדינת ישראל שימשה מקלט ליהודים פליטי השואה וליהודים מארצות האסלאם, בהן גברו המגמות האנטישמיות והלאומניות.

בין השנים 1948 עד 1960 הגיעו לארץ כ-930,000 יהודים מאירופה ומארצות האסלאם.

העלייה מאירופה– בין השנים 1948-1960 הגיעו לארץ כ-420,000 עולים מארצות רומניה, פולין, בולגריה, הונגריה, בריה”מ, יוגוסלביה, צרפת, איטליה, הולנד, בלגיה, גרמניה, אוסטריה ותורכיה. העולים מארצות אירופה היו:

  1. ניצולי שואה שהמתינו לעלייתם ארצה במחנות העקורים, בהם הם שוכנו לאחר המלחמה.
  2. חניכי תנועות הנוער הציוני באירופה, שהתחנכו לקראת עלייה לא”י והגשימו את האידיאל שעל ברכיו התחנכו. הם עלו לאחר המלחמה בעלייה חוקית ובמסגרת מבצעי ההעפלה.
  3. יהודים שניסו לאחר המלחמה לחזור לבתיהם וגילו שאינם רצויים במקומותיהם ובמקרים רבים אף נתפסו בתיהם ע”י גויים שסירבו לפנותם ואיימו על חייהם.
  4. יהודים שהשתחררו ממחנות המעצר בקפריסין אליהם הגיעו לאחר שגורשו מחופי א”י ע”י הבריטים, עת הגיעו אל החופים במסגרת העפלה הבלתי חוקית.

העלייה מארצות האסלאם- יהודי ארצות האסלאם חיו בארצות צפון אפריקה וארצות המזרח התיכון. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, נאבקו התנועות הלאומיות בארצות האסלאם על עצמאותן. על רקע התחזקותן פרצו אירועי אלימות נגד היהודים בארצות אלה. לאחר מלחמת העצמאות בישראל, בעקבות תבוסתן של מדינות ערב, גברה השנאה ליהודים בארצות האסלאם, וחלק מהיהודים ניצבו בפני סכנה מוחשית לחייהם.

בשנים 1948-1960 עלו מארצות אסיה- תורכיה, סוריה, לבנון, עיראק, תימן, איראן, הודו, אפגניסטן כ-270,000עולים לא”י. מארצות אפריקה- מרוקו, אלג’יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, סודן, דרום-אפריקה, עלו באותן שנים כ-230,000 עולים.

עולי ארצות האסלאם הובאו לישראל ע”י פעילי הסוכנות היהודית ואנשי המוסד לעלייה ב’. המאמצים להביאם ארצה נבעו מהרצון ליצור רוב יהודי בא”י ולהצילם מההתנכלות אליהם בארצותיהם.

הגורמים לעלייה לישראל בשנות ה-50 וה-60

הסיבות לעלייה מארצות אירופה בשנות ה-50

מדינת ישראל כבית ותחליף להרס החיים בשואה- רבים מהעולים שהגיעו מאירופה היו ניצולי שואה ושארית הפליטה. השואה והאנטישמיות ששררה באירופה לאחר המלחמה, חיזקו את הרצון לעלות לא”י. אירופה שהפכה לבית קברות לבני משפחותיהם, לא נראתה כמקום שבו אפשר לשוב ולהקים בית ומשפחה. רבים ראו בחיים בא”י, בחיים במדינה יהודית- תחליף להרס ולאובדן, הזדמנות להתחיל בחיים חדשים במדינה של יהודים ומילוי הצו האחרון שהשאירו הקורבנות.

תסיסה אנטישמית באירופה– המשך הפגיעה הפיזית ביהודים כמו לדוגמא הפוגרום בעיר קילצ’ה בפולין בו נרצחו 40 יהודים ניצולי השואה ע”י תושבי העיר שחששו מחזרת היהודים לעיר, וקיומה של אנטישמיות באירופה שלאחר המלחמה, הבהירו לרבים כי למרות השואה וממדיה, האנטישמיות היא תופעה רווחת, ולכן עליהם לבסס את חייהם בא”י כמקום מקלט.

תסיסה נגד השלטון הסובייטי במדינות הגוש המזרחי– במדינות הדמוקרטיות הקומוניסטיות שהקימה ברה”מ במזרח אירופה, התחוללו מרידות נגד השלטון הקומוניסטי. לעיתים נוצר במדינות אלה חלון הזדמנויות שאפשר ליהודים לעזוב ולעלות לישראל. כך, לדוגמא, יהודי פולין והונגריה עלו לארץ.

הסיבות לעלייה מארצות האסלאם (אסיה וצפון אפריקה) בשנות ה-50

הקמת מדינת ישראל- הקמת מדינת ישראל עוררה תחושות של תקווה. יהודים רבים בארצות האסלאם ראו בהקמת המדינה אות לביאת המשיח. תחושת השמחה הייתה מעורבת בתחושה של פחד לעתידם ולגורלם של היהודים בארצות האסלאם עקב התרבות מעשי פגיעה פיזית ביהודים מצד הערבים. 130 יהודים נהרגו בלוב, יהודים נהרגו במרוקו, במצרים ובעדן. התפרצויות אלימות אלה ערערו את ביטחון היהודים ועודדו את הגירתם ועלייתם לא”י.

המשך הסכסוך בא”י בין יהודים לערבים לאחר הקמת המדינה– מלחמת העצמאות, הביאה לכך שהיהודים בארצות האסלאם לא נחשבו עוד כבני המקום, אלא כשייכים לישות הציונית. יהודים הפכו לבני ערובה ולנשק פוליטי ביחסים שבין מדינת ישראל לבין מדינות האסלאם.

תהליך הדה-קולוניזציה בארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון- ההשתחררות מן הקולוניאליזם האירופי וקבלת העצמאות של המדינות חיזקו את הלאומיות הערבית במדינות וגרמו לערעור ביטחונם של היהודים. היהודים זוהו עם הגורמים הקולוניאליסטים, כי נהנו מזכויות יתר לעומת המוסלמים. היהודים, שפרנסתם הסתמכה על השלטון הקולוניאליסטי, נאלצו כעת לחפש מקורות פרנסה אחרים.

שינויים בפעילות הציונית בארצות האסלאם- בעבר עסקו הארגונים הציוניים בחיזוק התרבות הציונית בקרב היהודים (לימוד השפה העברית בעיקר). לאחר מלחמת העולם השנייה השתנתה עמדת ההנהגה הציונית בקשר לחשיבות שילובם של יהודי ארצות האסלאם בהגשמה הציונית. הארגונים הציוניים והכלל-יהודיים שפעלו בארצות האסלאם החלו לעסוק בעידוד עליה יהודית למדינת ישראל ובארגונה. הפעילות הציונית בארצות האסלאם הפכהלציונות מגשימה שקבלה סיוע מקבוצות ומארגונים כמו הג’וינט והוועד היהודי האמריקני שהוציאו מאות אלפי יהודים ממקומות מרוחקים, והעבירו אותם לא”י.

דפוסים שונים בארגון העלייה

המדינה הצעירה הייתה צריכה להתמודד עם זרם העולים שהגיעו אליה, לקבוע מנגנוני קליטה ולדאוג לצרכים בסיסיים כמו מזון, דיור ותעסוקה. התמודדות זו הביאה להתלבטות במוסדות המדינה- האם לנקוט במדיניות של עלייה המונית או במדיניות של עלייה סלקטיבית ומבוקרת?

בפועל התפתחו שלושה דפוסי פעולה מרכזיים בטיפול בעלייה: עליית הצלה- חיסול גלויות, עלייה מבוקרת ועלייה חשאית.

עליית הצלה חיסול גלויות (לוב, תימן,עיראק)- מדובר בחיסול קהילות שלמות של יהודי ארצות האסלאם והעברתם לישראל. עלייה זו פעלה בארצות שבהן חששו להרעה במצב היהודים שעלולה לסכן את חייהם, ולכן חייבים להעלותם ובכך להצילם. פעולת העלייה הזו הייתה מהירה והזמן בו יצאו רוב היהודים מארצות מוצאם- היה קצר. שיקול הדאגה לביטחונם של היהודים בארצות אלה, גבר על השיקול הכלכלי ויכולת הקליטה של מדינת ישראל הצעירה. עליית הצלה זו מתייחסת להעלאת קהילות שלמות של יהודים למדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם השלטון המקומי.

לדוגמא העלייה מתימן, עליית “מרבד הקסמים“- תימן הייתה ארץ מוסלמית עוינת. יחיא האימאם של תימן הקפיד לשמור על ביטחון יהודי תימן. כשנרצח האימאם ב-1948, החלו יהודי תימן לברוח ברגל לעדן שהייתה תחת שלטון בריטי. בעדן שוכנו היהודים במחנה מעבר שמומן בכספי הג’וינט. במחנה פעלו צוותים רפואיים מישראל. התנאים במחנה היו קשים, ובו נפטרו מעל 500 יהודים חלקם ילדים. בשל תנאי המחייה הקשים, הוטסו היהודים מעדן ארצה, במבצע שנודע בשם “מרבד הקסמים” ונמשך כל שנת 1949, הובאו לישראל במטוסים בריטיים 48,000 יהודים לא”י. כמעט כל הקהילה היהודית בתימן הועלתה לישראל. בדפוס עלייה זה אורגנה גם עליית יהודי עיראק שנקראה עליית “עזרא ונחמיה”.

עלייה מבוקרת (בעיקר מארצות צפון אפריקה, תורכיה, איראן)- עלייה שיש בה מיון. מדיניות זו של עלייה מבוקרת ננקטה בעיקר בשנים 1952-1956. צמצום וויסות העלייה ההמונית נבע מהנחת היסוד שאם תימשך העלייה ההמונית, יקרסו כל מערכות הקליטה במדינת ישראל (בריאות, דיור, תעסוקה, אמצעים דלים). ולכן, בארצות כמו תוניסיה, איראן ותורכיה לא נשקפה סכנה קיומית ליהודים, לכן היה צורך בצמצום העלייה מהן. עד 1951 הייתה העלייה לישראל פתוחה לכל יהודי, מסוף 1951 נקבעו סדרי עדיפויות בקביעה מי יעלה, על פי קריטריונים של גיל, מצב בריאותי וסכויי פרנסה. לפני עלייתם, רוכזו היהודים בארצות מוצאם, והופעל מנגנון מיון. התוצאה הייתה פיצול משפחות כשהזקנים, הנכים, חסרי ההכשרה המקצועית והבלתי כשירים לעבוד הושארו בארצותיהם כדי שלא יפלו לנטל על המדינה דבר שיגרום לקריסת מערכות הקליטה. מדיניות זו של “עלייה סלקטיבית” זכתה לביקורות רבות כי הייתה זו פגיעה בזכויות האדם והיא הייתה בניגוד לכתוב במגילת העצמאות המצהירה שיש לכל יהודי זכות לעלות למדינת ישראל.

עלייה חשאית (בעיקר מסוריה, לבנון, מצרים ומרוקו)- עלייה מסוג זה הופעלה באותן מדינות שלא התירו יציאה חופשית של יהודים משטחן. מדינות אלה היו בעימות ישיר עם מדינת ישראל, והיהודים שבתוכן היו כבני ערובה של השלטונות נגד מדינת ישראל. הברחת העולים הייתה חשאית בגלל החשש מהנזק שבפרסום העלייה. מסוריה, לבנון ומצרים הוברחו יהודים מעטים בגלל הקושי לעבור את הגבול. יהודי מרוקו לעומת זאת הוברחו בכל דרך אפשרית: בים, ביבשה ובאוויר. בשנים 1957-1960 הוברחו לישראל 18,000 יהודים ממרוקו. ב-1961 טבעה האונייה “אגוז” עליה היו 44 מעפילים יהודים ממרוקו, וכך נחשפה העלייה החשאית. כתוצאה מחשיפת המצוקה של יהודי מרוקו וכתוצאה מהלחץ הבינלאומי, אפשרה מרוקו הגירת יהודים ממנה והם הוצאו ממרוקו בכל דרך אפשרית וגלויה: בים, ביבשה ובאוויר. ואכן בשנים 1961-1963 עלו לארץ עוד 80,000 יהודים ממרוקו.

התמודדות הנהגת המדינה עם ארגון העלייה הגדולה

ארגון העלייה ההמונית הצריך כספים רבים, ומדינת ישראל הסתייעה בארגונים יהודים עולמיים כמו הקונגרס היהודי העולמי וארגון הג’וינט. למרות זאת, העלייה ההמונית הציבה קשיים רבים בדרכה של מדינת ישראל, שהתמודדה עם קשיים כלכליים קשים בשנים הראשונות לקיומה. בהנהגת הישוב התנהל ויכוח לגבי נחיצותה של מדיניות העלייה ההמונית:

טענות בעד העלייה ההמונית:

  1. מטרת הציונות- קיבוץ גלויות, הקמת בית לעם היהודי כולו בארץ ישראל.
  2. מספר היהודים בארץ ישראל חשוב בעת מלחמה.
  3. מספר היהודים בארץ ישראל חשוב לשמירה על הצביון הדמוקרטי של המדינה.

טענות נגד העלייה ההמונית:

  1. בעיות כלכליות- תעסוקה, דיור, חינוך, אפשרויות קליטה מועטות.
  2. מדינת ישראל נפגעה קשות כתוצאה ממלחמת העצמאות ודרוש זמן לשקם אותה כדי שתוכל לקלוט עליה המונית.
  3. עיצוב אופי החברה- רצון ליצור חברה איכותית, יצרנית במדינת ישראל.
  4. דעות קדומות וסטריאוטיפים כנגד יהודי ארצות האסלאם.
  5. לא נשקפת סכנה ליהודים במדינות אלה.

לאחר גל העלייה הראשון, הוחלט, למרות ויכוחים והתנגדויות, לקבוע סדרי עדיפויות לגבי העולים. הדבר נבע ממספר גורמים:

  1. העובדה שמצבם הביטחוני של היהודים באותן ארצות לא היה חמור.
  2. גודלן של הקהילות.
  3. קשיי הקליטה של העולים שהגיעו בשנים הקודמות והרצון להתאים את היקף העלייה ליכולת הקליטה של הארץ.

בעלי העדיפות לעלייה היו מבין המועמדים לעליית הנוער, מבין חלוצים וגרעינים התיישבותיים, ומבין בעלי מקצוע עד גיל 35.

שיקולים מעצבים בתהליך קליטת העלייה

  1. תפיסת/מדיניות “כור ההיתוך“- עם קום המדינה, שאפה ההנהגה הוותיקה של המדינה ליצור דמות של ישראלי חדש- “הצבר”, דמות שהעולים לארץ יתחנכו וילמדו להתנהג כמוה, דמות שתהיה תוצר של תפיסת “כור ההיתוך” לפיה במדינת ישראל תקום חברה חדשה שתעצב את דמות העולים- בני הארצות והגלויות השונות שהגיעו לישראל, בדמותו של הישראלי החדש “הצבר הארץ-ישראלי”. תפיסה זו דגלה ב”היתוך” כל העדות במטרה ליצור “ישראלי חדש” המנותק מהמסורת אותה הביא מהגלות. דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה של מדינת ישראל הסביר את מדיניות “כור ההיתוך” כך: כל התרבויות והמסורות אותן הביאו העולים מארצות מוצאם יטושטשו, ובמדינת ישראל ינחילו לעולים תרבות חדשה ותיווצר אומה אחת, בעלת תרבות אחת- תרבות מודרנית מערבית. “כור ההיתוך” יושג באמצעות מערכת חינוך אחידה שתחנך לעבודה, ולאהבת המולדת, ובאמצעות השירות בצה”ל שיהיה הביטוי לנאמנות ולאהבה למולדת. בשנות ה-50, 60 תפיסת “כור ההיתוך” היוותה את השיקול המעצב העיקרי בתהליך הקליטה.

שימו לב: יש לדעת להציג את מניעי המדינה בעיצוב מדיניות “כור ההיתוך” מנקודת הזמן של סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50. רק בשלב שני אפשר להציג את הביקורת נגד מדיניות זו.

  • מדיניות פיזור האוכלוסין- כדי שתהא נוכחות יהודית בכל חלקי המדינה, אימצו מוסדות המדינה בשנת 1949 את מדיניות “פיזור האוכלוסין” בכל חלקי הארץ. היו לכך שיקולים נוספים כמו: שיקול ביטחוני שדיבר על אכלוס יהודים בקווי העימות כדי לשמש קו הגנה מפני חדירת גורמים עוינים. היה לכך שיקול מדיני שדיבר על אכלוס מהיר של כפרים ושכונות שננטשו ע”י הערבים שברחו אחרי מלחמת השחרור וזאת כדי למנוע חזרת פליטים. השיקול הדמוגרפי ל”פיזור האוכלוסין” ימנע את ריכוז העולים רק בערים הגדולות. מבחינה כלכלית ישולבו העולים בעבודות שונות וכך הכלכלה הישראלית הצעירה תצמח. פיזור העולים יחזק מבחינה חברתית את עיירות הפיתוח, יצמצם את הפערים וימזג את הגלויות.

תהליך קליטת העלייה במדינת ישראל

הקשיים העיקריים בקליטת העלייה: היקף העלייה בשנות ה-50 היה עצום, כמיליון עולים תוך 10 שנים. כשמדובר במדינה צעירה שזה עתה קמה ומצויה בשלבי היערכות ובנייה, מדינה שהתמודדה עם קשיים ביטחוניים – מלחמת העצמאות, בעיות ביטחון לאורך הגבול, מלחמת סיני שפרצה ב-1956 כשלכל אורך התקופה ממשיכים העולים להגיע ארצה.

קשיים כלכליים: קופת המדינה הייתה ריקה, לא היו מקורות מימון. אירופה הייתה עסוקה בשיקומה הכלכלי לאחר המלחמה וקשה היה לקבל הלוואות ולקנות ציוד צבאי, חומרי גלם, דלק ומזון. למדינה הצעירה בה מספר הנקלטים היה גדול מהקולטים, היה קשיים.

בתחום הדיור– מחסור במשאבים כספיים ולא הייתה תשתית מתאימה למציאת פתרונות דיור מיידיים לעולים. עולים שנשלחו להתיישבות חקלאית שלא התאימה לאורח חייהם, ראו בכך פגיעה במעמדם ובמסורת המשפחתית שלהם.

בתחום החינוך– היה מחסור במוסדות לימוד בעיקר באזורים המרוחקים ממרכזי הערים, היה צורך בהכשרת מורים שישתלבו בהוראה במקומות בהם שוכנו העולים כפתרון זמני, היו קשיי שפה- עולים רבים דיברו בשפת האם. לא היו ספרי לימוד ועזרי הוראה והדרכה מתאימים לעולים מהארצות השונות.

בתחום התעסוקה- רוב העולים היו חסרי הון עצמי שיאפשר להם להסתדר בשלב הראשון. לא הייתה תמיכה של מוסדות המדינה, וחלק מהעולים (החולים, הקשישים) לא היו כשירים לעבודה פיזית קשה.

בתחום הבריאות – מערכת הבריאות הייתה צריכה להעניק טיפול רפואי כשהיא סובלת ממחסור ברופאים, באחיות ובציוד רפואי. בשנות ה-50 פרצו מחלות כמו מלריה ושיתוק ילדים. בקרב העולים היה שיעור גבוה של תמותת תינוקות.

בתחום החברתי- תרבותי- הממסד בארץ שאימץ את תפיסת “כור ההיתוך”, ורצה ליצור “צבר ישראלי חדש” אנטי גלותי, המנותק ממסורתו ותרבותו, פגע בעולים, במסורתם ובדפוסי התנהגותם. בקרב חלק מהציבור הישראלי ובקרב חלק מהעוסקים בתהליך הקליטה רווחו דעות קדומות כלפי העולים מארצות האסלאם. הקולטים ראו אותם כ”נחותים בתרבותם”. הקולטים פחדו שעולי ארצות האסלאם יהרסו את המפעל התרבותי-חברתי שהם בנו כאן בעמל רב.

ההתמודדות רשויות המדינה עם הקשיים מתחומים שונים בתהליך קליטת העולים בישראל בשנות ה-50

מדינת ישראל הצעירה הייתה נתונה בשנותיה הראשונות במלחמה על עצמאותה. הנטל הביטחוני היה כבד והצריך משאבים כלכליים רבים. היישוב בארץ התקשה להתפנות למלאכת הקליטה. העלייה ההמונית לארץ- בה מספר העולים הנקלטים עלה על מספר הקולטים- העלתה בזמן קצר את הביקוש לדיור, למזון, לתעסוקה ולשירותי בריאות וחינוך. המחסור החמור במשאבים כלכליים הקשה על תהליך הקליטה.

קשיים והתמודדות בתחום הכלכלה:

  1. הקושי – למדינה שנוסדה בעיצומה של מלחמת העצמאות לא היה כסף לקליטת העולים. המדינה שלקחה על עצמה את הטיפול בעולים ואת האחריות לאזרחיה, התקשתה לספק לכולם מזון ומקומות דיור.

ההתמודדות עם חוסר המזון: הממשלה הנהיגה מדיניות “צנע” (צניעות), מדיניות קיצוב שהתבססה על ההנחה שיש מזון מוגבל שצריך להספיק לכולם ולכן חלוקתו תהיה שווה בין כל האזרחים- הוותיקים והחדשים. המזון חולק באמצעות פנקסי נקודות שחולקו לקניית מוצרי יסוד בסיסיים כמו שמן, סוכר ומרגרינה. ובשלב מאוחר יותר גם לקניית ביגוד, הנעלה, וכלי בית. מחירי מוצרים אלה היו אחידים וקבועים ועל שמירתם הוטל פיקוח הדוק.

  • קושי בתחום הדיור- מספר העולים במדינת ישראל בשנותיה הראשונות היה כפול ממספר הקולטים- האזרחים הוותיקים. מספר הוותיקים היה 650,000 ומספר העולים היה 700,000. מצב זה יצר בעיה קשה של מציאת מקומות דיור לכל הנכנסים לארץ. כמו כן היה מחסור במשאבים כספיים ולא הייתה תשתית מתאימה למציאת פתרונות דיור מיידיים לעולים.

התמודדות עם קשיי הדיור:

  • חלק מהעולים שהגיעו מאירופה הסתדר בכוחות עצמו ואחרים נקלטו בקרב בני משפחתם שהיו כבר בארץ. מוסדות המדינה טיפלו ברוב העולים. הם שוכנו במבנים ששימשו קודם את הצבא הבריטי, ובבתים שננטשו ע”י הערבים שברחו בימי מלחמת העצמאות.
    • מחנות עולים– מחנות מיוחדים שנועדו לקלוט עלייה. המחנות הוקמו בעתלית, בחיפה מחנה “שיר עלייה”, בבאר יעקב ועוד… הצפיפות בהם הייתה רבה ותנאי התברואה ירודים. מטבחים מרכזיים שירתו את אלפי היושבים במחנות. הרשויות סיפקו את הצרכים הבסיסיים של העולים והם לא עבדו לפרנסתם.
    • הרשויות המעורבות בקליטת העולים הגיעו למסקנה כי תנאי החיים במחנות העולים קשים מאוד ואפשרויות הקליטה הקיימות לא עונות על הצרכים. על רקע זה הציע גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות שלה- לוי אשכול, “להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד“. מכאן השם “מעברה“. כך הוקמו החל משנות ה-50 המעברות שנועדו לקלוט עולים באופן זמני בלבד. המטרה הייתה להקים את המעברות קרוב לישובים וותיקים כדי שהוותיקים יתמכו בקליטת העולים. ואכן, היו מעברות שהוקמו סמוך לערים או סמוך ליישובים כפריים, והיו מעברות שהוקמו באזורים מרוחקים בגליל או בנגב. עד סוף 1950 הקימה הסוכנות 62 מעברות ברחבי הארץ. ייחודה של המעברה לעומת מחנות המעבר היה, שבמעברה היה על כל משפחה לדאוג בעצמה לפרנסתה (העולים עבדו בעבודות דחק). בתחילה שוכנו העולים באוהלים, אח”כ בפחונים וצריפים. תנאי החיים במעברה היו קשים, העולים סבלו מצפיפות, כשם שדלף פנימה, תורים ארוכים לשירותים המשותפים, תנאי היגיינה קשים, תורים לקבלת מזון ומחסור בשירותי בריאות.
    • יישובי קבע- כשנתיים לאחר שהחלה הקמת המעברות, החלו בהדרגה תושביהן, בסיוע הממשלה, לעבור לדיור קבע בשיכונים ציבוריים, ומספר המעברות החל להצטמצם. חלק מהמעברות נסגרו ואחרות הפכו לשכונות בסמוך לערים שבקרבתן הוקמו. אחרות הפכו לעיירות פיתוח.
    • עיירות פיתוח- עיירות הפיתוח הוקמו באזורים בהם היו יישובים וותיקים וחלקם הוקמו במקומות מרוחקים. הם נועדו לקלוט את המוני העולים וגם לשמש כמרכז עירוני ליישובים החקלאיים שסביבם. כאלה היו קריית שמונה, מעלות ושלומי- בצפון, אופקים, נתיבות, דימונה, וירוחם- בדרום. חלק מערי הפיתוח צמחו מתוך המעברות וחלקם הוקם במיוחד. מדיניות בניית ערי הפיתוח נשענה על שני עקרונות: פיזור האוכלוסייה וצרכים ביטחוניים. למדינה היה חשוב שתהיה נוכחות יהודית באזורים בלתי מאוכלסים שהיו מרוחקים מהמרכז, כמו כן עיירות הפיתוח ישמשו קו הגנה מפני חדירת גורמים עוינים. תחילה הופנו לעיירות הפיתוח עולים מכל ארצות המוצא, אבל בהדרגה נשלחו לשם עולים בני עדות המזרח. עיירות הפיתוח העמיקו את הפער החברתי והתרבותי בין הוותיקים לעולים החדשים בני עדות המזרח. עד סוף שנות ה-60 הורמו למעלה מ-30 עיירות פיתוח. תושביהן הועסקו בעבודות שרות ותחזוקה בעיירות, וחלקם השתלבו בתעסוקה שסיפקו המושבים והקיבוצים הסמוכים.
    • התיישבות הכפרית- מאמצע 1949 הוקמו בארץ מושבי עולים בהם יתפרנסו העולים מחקלאות. המושבים סיפקו אומנם תנאי מגורים נוחים יותר מהמעברות וביטחון כלכלי, אך לעבודה החקלאית היה דימוי נחות בקרב העולים המבוגרים מארצות האסלאם, שם עסקו בחקלאות רק הערבים תושבי הכפרים. בנוסף לכך היו לעולים, בשנים הראשונות, בעיות קליטה כמו קשיי הסתגלות לעבודות כפיים, שירותי רפואה ירודים, מחסור בכוח הוראה, אי שיתוף פעולה בין הוותיקים לחדשים ומצב כלכלי רופף. הוכשרו ונשלחו מדריכים חקלאיים מטעם הסוכנות עד שיוכלו לעבד את המשקים שלהם באופן עצמאי. מדריכות נשלחו להדריך את נשות העולים במשק הבית ובגידול ילדים. רוב העולים נאלצו לעסוק בחקלאות בניגוד לרצונם. למרות הקשיים הוקמו עד סוף 1951 כ-150 מושבי עולים. ועד סוף שנות ה-60 כ-100 נוספים.

קשיים והתמודדות בתחום החינוך והתרבות:

הקשיים – עולים רבים הגיעו ללא השכלה וללא ידיעת השפה העברית. הקשיים שהתעוררו היו:

  1. מחסור במוסדות לימוד בעיקר באזורים המרוחקים ממרכזי הערים.
  2. לא היו ספרי לימוד ועזרי הוראה מתאימים לעולים מהארצות השונות.
  3. היה צורך להכשיר מורים שילמדו במסגרות החינוך השונות, כולל במקומות בהם שוכנו העולים כפתרון זמני.
  4. העולים באו מתרבות שונה החזון החינוכי של הממסד בתקופה זו.

ההתמודדות עם בעיות החינוך: ההתמודדות עם פער התרבויות נעשתה ע”י תכנון מערכת חינוך אחידה וגיבוש תוכניות לימוד אחידות כדי לייצר בעזרת מערכת החינוך- “כור היתוך” תרבותי שיגשר על הפערים. ב-1949 נחקק “חוק חינוך חובה” שחייב את ההורים לשלוח ילדים מגיל 5-14 לביה”ס. נערים בני 14-17, כך קבע החוק, שלא קבלו השכלה יסודית- חייבים להשתלב בלימודים בביה”ס מקצועיים להשלמת השכלתם ולרכישת מקצוע. העולים החדשים חויבו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר של החינוך האחיד שמטרתו היה ליצור “ישראלי חדש”. במסגרת מערכת החינוך האחידה נדרשו העולים לשנות את שמם, נגזזו הפאות של התלמידים (בעיקר עולי תימן), הלימודים היו משותפים לבנים ולבנות יחד, נלמדו לימודי חקלאות והוזנחו לימודי הקודש. עולי ארצות האסלאם התנגדו לחוק זה ולתוכניות הלימודים שהתעלמו מהמורשת של עדות המזרח. הם ראו בהם את התערבות הממסד האשכנזי באורח חייהם ובחינוך ילדיהם. ב-1953 נחקק חוק ממלכתי לפיו כל ילדי ישראל ילמדו אותה תוכנית לימודים כדי לצמצם את הפערים בין הוותיקים לעולים החדשים.

מפעל חשוב של שנות ה-50 היה הנחלת הלשון העברית לעולי המבוגרים- ב-1954 התבצעה עבודת התנדבות שנועדה ללמד עברית כ-60,000 עולים חדשים במסגרת “מבצע הנחלת הלשון העברית”. אולפנים ללימוד עברית קמו בכל רחבי הארץ, ובהם למדו עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה ומסורת של א”י בשעות הבוקר והערב. המטרה להקנות ערכים לאומיים משותפים לאוכלוסייה המגוונת שעלתה לארץ.

צה”ל כקולט עלייה- לצה”ל התגייסו מכל העדות והוא שימש את “כור ההיתוך” הראשוני לקליטת עלייה. בתום מלחמת העצמאות, הוקם חיל הנח”ל– נוער חלוצי לוחם ששילב שירות צבאי עם עבודה חקלאית. תפקיד חיילי הנח”ל היה להקים היאחזויות באזורי הספר הקרובים לגבו. הנח”ל נירתם לקליטת עלייה וחיילות הנח”ל שימשו מורות באולפנים לעולים חדשים.

לחיילים העולים ניתנו בצה”ל ימי עיון, סיורים וטיולים כדי שיכירו את תרבות הארץ. לימדו את החיילים עברית ואת ערכי הציונות.

צה”ל פעל בקרב העולים החדשים ע”י סיוע למעברות בכל הנוגע לשיפור התשתיות, תנאי התברואה ומתן סיוע וטיפול רפואי ליושבי המעברות ע”י אנשי חיל הרפואה של צה”ל.           

קשיים והתמודדות בתחום התעסוקה

הקשיים

  1. רוב העולים היו חסרי הון עצמי שיאפשר להם להסתדר בשלב הראשון. לא הייתה תמיכה של מוסדות המדינה, וחלק מהעולים לא היו כשירים לעבודה פיזית קשה כי ביניהם היו זקנים וחולים.
  2. העולים בני עדות המזרח שהועסקו בחקלאות, חשו מבוזים ומושפלים, כי בארצות מוצאם עסקו בעבודה זו הערבים. חלקם נטשו את החקלאות ונכנסו למעגל אבטלה.

התמודדות-

  1. עבודות יזומות– הממשלה הנהיגה עבודות יזומות כמו: סלילת כבישים, נטיעות, קטיף, ניקיון במחנות צה”ל ועוד. עם זאת, מאחר שהיה צריך לחלק את מכסות העבודה בין כל העולים, לא ניתן היה להעסיק את כולם למשך שבוע עבודה שלם, והם הועסקו באופן חלקי. השכר ששולם על בסיס יומי- היה נמוך, כך שמפרנסים רבים נותרו ימים רבים ללא עבודה וללא הכנסה שתאפשר קיום בכבוד. כמו כן הנהיגה הממשלה מדיניות “צנע” בכך שהקציבה מזון שווה לכל האוכלוסייה בארץ.
  2. השקעות במפעלי תעשייה– מוסדות המדינה החלו לצמצם את האבטלה בשנות ה-50 וה-60 ע”י השקעות רבות במפעלי תעשייה, בעזרת תרומות של יהודי התפוצות ועידוד בעלי הון יהודיים מהעולם להשקיע בישראל. כמו כן על פי הסכם השילומים מגרמניה, הזרימה גרמניה במשך 12 שנים- סכום של 820 מיליון דולר לממשלת ישראל ככספי פיצויים על רכוש יהודי שהלך לאיבוד בשואה.

אירועי ואדי סאליב- יולי 1959, משמעותם והשפעתם על החברה הישראלית

האירועים: ואדי סאליב הייתה שכונה בחיפה התחתית שננטשה ע”י תושבים ערביים במהלך מלחמת העצמאות. שכונה זו שימשה כפיתרון דיור זמני ל-15,000 עולים שהגיעו בעיקר ממרוקו. בתי השכונה היו עלובים ותנאי התברואה קשים. קשישים וילדים רבים מהשכונה חלו במחלות כרוניות, מרבית מהתושבים היו מובטלים, ילדים ונוער נשרו מביה”ס, מקרי פשע ושיכרות רבים אירעו בשכונה. בקרבת ואדי סאליב, נמצאו שכונות הדר וכרמל המהודרות והמטופחות שתושביהן ממוצא אירופי.

ביולי 1958 פצע שוטר בירייה שיכור מתפרע תושב שכונת ואדי סאליב. בעקבות קולות הירי, התקהלו מאות תושבים תוך זמן קצר, ופרץ עימות אלים בינם לבין השוטרים. למחרת נפוצו שמועות על מות הפצוע, ואורגנה הפגנה בראשה עמד תושב השכונה דוד בן הרוש. בהפגנה נישאו דגלים שחורים ודגל המדינה צבוע באדום. המפגינים יצאו לשכונות הדר וכרמל וגרמו נזק רב לרכוש. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח. התוצאה: 13 שוטרים ו-2 מפגינים נפצעו ו-34 מפגינים נעצרו.

המאבק התפשט למקומות נוספים כמו באר-שבע ומגדל העמק בהם התגוררו עולים מעדות המזרח. ההפגנות פרצו מחדש בואדי סאליב שלושה שבועות מאוחר יותר. המשטרה דיכאה אותן ביד קשה. 60 מתפרעים נעצרו, המנהיג בן הרוש הסגיר עצמו למשטרה ונשפט לתקופת מאסר קצרה. העצורים המשיכו להיאבק מבית הכלא ולמחות נגד מדיניות הממשלה.

לשם חקירת אירועי ואדי סאליב, הוקמה וועדת חקירה ממשלתית שלפי מסקנותיה לא הייתה אפליה ממסדית נגד עדות המזרח. אבל הוחלט להיות יותר ערניים למצוקותיהם. ואכן התושבים פונו מואדי סאליב ויושבו מחדש בשכונות טובות יותר.

משמעות האירועים /במה האירועים הם ביטוי לקשיי הקליטה של העולים

רוב התושבים בשכונת ואדי סאליב היו עולים שהגיעו בעשור הראשון לאחר קום המדינה, מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. ההתפרצות האלימה שלהם ניזונה מתחושות של תסכול, קיפוח ואפליה שנבע מקשיי קליטתם בתחומים שונים, מתנאי הדיור הקשים, מכך שאחוז המובטלים ביניהם היה גבוה ומספר המועסקים היה נמוך, מהרמה הירודה של השירותים הקהילתיים לעומת שכונות סמוכות.

תושבי ואדי סאליב פיתחו עוינות וחשדנות כלפי הממסד וראו בו אחראי לחוסר ההצלחה בקליטתם, אטום כלפיהם ואחראי לאפלייתם לעומת קבוצות אחרות בחברה הישראלית.

השפעת אירועי ואדי סאליב על החברה הישראלית

אירועי ואדי סאליב חשפו את המרירות והתסכול שהצטברו בקרב עולי ארצות האסלאם נגד החברה והממסד במדינת ישראל.

שאלת הקיפוח של יוצאי צפון אפריקה ואסיה הועלתה בפעם הראשונה במלוא חריפותה בפני כלל אזרחי המדינה. החסרונות והכשלים של תהליך קליטתם של חלק מיהודי ארצות האסלאם הועלתה בפעם הראשונה למודעות הציבור במדינת ישראל. התמונות והקולות מהאירועים שזכו לסיקור תקשורתי רחב, עוררו לראשונה שאלות בקשר למדיניות הקליטה.

בעקבות פרסום המלצות וועדת החקירה הממשלתית, שמונתה לבדיקת הנושא, ביצעו הממשלה והעיריות תיקונים ושיפורים מידיים. שכר פועלי הדחק הוגדל, מכסת ימי העבודה בחודש- הוגדלה, מתן קצבאות למשפחות מרובות ילדים- זורז, ונעשו ניסיונות לפתור בעיות של מחוסרי דיור ומפוני מעברות.

המפלגות הפוליטיות הוותיקות הגדילו את מספר המועמדים יוצאי צפון אפריקה ואסיה.

אירועי ואדי סאליב השפיעו בעתיד על המגמה לשפר את השכלת הדור השני של יוצאי אסיה וצפון אפריקה באמצעות הקניית השפה העברית, קבלת חוק חינוך, וחוק החינוך הממלכתי. כן נעשו ניסיונות לשפר את רמת חייהם ודפוסי התעסוקה שלהם.

אירועי ואדי סאליב היו הניצנים הראשונים להמשך דרכי המאבק בשנות ה-70 ולצמיחתם של תנועות מחאה כמו תנועת “הפנתרים השחורים”.

מומלץ מאד לצפות הסרטונים הבאים שמציגים ומבהירים את הנושא באופן מענין ומדויק:

המעבר מכור היתוך לחברה רב תרבותית

מדיניות קליטת העלייה בישראל עברה שינויים רבים מאז קום המדינה ועד היום. מתפיסת “כור ההיתוך” לגישת “הרב תרבותיות”.

כור היתוך- הביטוי “כור היתוך” מתייחס למדיניות ממשלת ישראל בשנותיה הראשונות, ולפיה על כל העולים לארץ, להתאים עצמם לכלל האומה הישראלית המתחדשת, שסימלה המייצג הוא דמות “הצבר” – בלבוש, בגישה ובתרבות. תפיסה זו מבטאת המשכיות של הגישה ששררה בקרב מנהיגי הישוב עוד לפני קום המדינה בכל הקשור ל”יהודי החדש”.

המטרה- התאמת העולים החדשים מכל הארצות למודל היהודי החדש המבטא בתרבותו, בעיסוקיו ובהופעתו את המהפכה הציונית שעמדה בניגוד לכל מה שהזכיר וסימל את היהודי בגולה. הכוונה הייתה לסלק את חוליי הגלות ולהניח יסודות לחברה יהודית חדשה ובריאה שתקום בארץ.

לשם השגת המטרה, נעשה רבות לטיפוח זהות לאומית אחידה, השיח בתרבות הישראלית הדגיש את דמות הצבר והודגשה גבורת הלוחמים והגשמת קיבוץ הגלויות בא”י מבחינת עם מאוחד.

מראשית הציונות האידיאל הציוני היה יצירת “יהודי חדש”. עם הגעת העליות החלוציות והתפתחות היישוב היהודי הלכה והתגבשה התפיסה לגבי דמותו של “היהודי החדש”- אדם גאה, חזק, עובד החי מעמל כפיו, בעל תרבות מערבית המבטאת את ההתחדשות הלאומית של העם היהודי בא”י. ויוצאת כנגד דמותו של היהודי בגולה.

עם קום המדינה עמדה מטרה זו בבסיס מדיניות “כור ההיתוך”. המדינה רצתה לשלב את העולים שהגיעו מארצות שונות, ומתרבויות שונות, בתרבות אחידה אחת וכך ליצור זהות ישראלית משותפת. יש לציין שמדיניות זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בכלכלה ריכוזית, ב”עיתונות מגויסת” (עיתונות שפועלת תוך יישור קו עם השלטון, למעשה ממש כמו עיתונות במשטר אוטוריטארי, רק שהפעם היא עושה זאת מרצונה החופשי. לתופעה זו השלכות רבות על אופי הסיקור והדמוקרטיה, בישראל זה קורה לפעמים בעיקר בעיתות משבר), באמנות, בספרות, בשירה ובמוזיקה ששודרה, תוך העדפה ברורה למוזיקה ולשירים עבריים.

רב תרבותיות- גישה שמדגישה את חשיבות הקבלה של זהויות תרבותיות שונות, במיוחד במדינות קולטות הגירה. על פי גישה זו הקבוצות השונות שומרות על זהותן מארץ המוצא, על המנהגים, האמונות והשפה שלהן, אך יחד עם זאת מאוחדות בנאמנותן הלאומית (לארץ הקולטת).

בשנות ה-60 החל תהליך הדרגתי של שינוי שהעצים בשנות ה-70. החברה הישראלית עברה מחברת “כור ההיתוך” לחברה רב תרבותית. חברה שמגלה סובלנות לקיומן של מספר תרבויות במדינת ישראל. התפיסה הרב תרבותיות מוותרת על יצירת חברה חדשה ואחידה תוך הכרה שחברת מהגרים בנויה מפסיפס תרבויות. בגישה הרב תרבותית הקבוצות השונות שומרות על זהותן, על האתניות, המנהגים, האמונות, השפה והמיתוסים שלהן אך יחד עם זאת מאוחדות בנאמנותן הלאומית.

המעבר מגישת כור היתוך לרב תרבותיות, מבטא תהליך של מעבר מתרבות שמעמידה במרכז את האומה הנבנית ואת הערכים הלאומיים המשותפים, לתרבות שמעמידה במרכז את הפרט ואת השונות/הגיוון התרבותי. בהקשר של מדינת ישראל מעבר זה מבטא סובלנות לקיומן של מספר תרבויות במדינה, תוך הכרה שהמאחד בין הקבוצות השונות, הוא ההסכמה על קיומו של משטר דמוקרטי והכרה במוסדות השלטון שלה.

המטרה ויתור על חלום של יצירת חברה חדשה ואחידה, תוך הכרה שחברת מהגרים בנויה ממגוון תרבויות.

הגורמים לשינוי בתפיסה:

  1. שינויים בעקבות המהפכה החברתית של שנות השישים במערב. תהליכים כלליים שהתרחשו במדינת ישראל ובעולם המערבי כמו: הדגשת זכויות נשים וזכויות מיעוט, העמדת היחיד וצרכיו במרכז (אינדיבידואליזם) החליף את ההתגייסות לצרכי החברה והכלל. השאיפה לחיים הטובים, מעבר ממשק ריכוזי סוציאליסטי למשק קפיטליסטי- הפרטה (מכירת מפעלים וחברות ממשלתיות לידיים פרטיות), שהביאו להתפתחות היזמות הפרטית, להקמת מפעלים גדולים ותאגידים תעשייתיים ולהתרופפות מבנה של חברה “מגויסת” לצרכי המדינה.
  2. בעקבות מלחמת ששת הימים התרחבות גבולות המדינה והביטחון העצמי הלאומי התבסס. פחת הצורך ב”פיזור אוכלוסין” לאורך הגבולות לצרכי ביטחון ולכן כל עולה כבר בחר בעצמו היכן להתיישב. בנוסף, בעקבות מלחמת ששת הימים הכלכלה הלכה והתבססה על עבודה זולה של פועלים פלסטינים מהשטחים. החברה הפכה קפיטליסטית יותר ולא היה עוד צורך להכווין עולים לעבודות יזומות. החברה הישראלית כבר לא חשה סכנה קיומית ולכן גברה השאיפה לקיום נורמליים כשהפרט במרכז ולא העם והמדינה. פחתה הנטייה לדרוש מהפרט להתגייס למען חברה אחידה מלוכדת. הפערים הכלכליים גדלו – עובדה שעוררה ניכור והסתגרות ופגע בתחושת הסולידאריות החברתית.
  3. מלחמת יום הכיפורים גרמה להתערערות האמון בכל מה שזוהה עם הממסד השלטוני. (המדיניות של “כור ההיתוך” זוהתה עם הממסד ולכן התערער האמון גם בה). המהפך הפוליטי של 1977 הוריד מהשלטון את מפלגת העבודה שיזמה ומימשה את מדיניות “כור ההיתוך” בשנות שלטונה.
  4. ההנחה שגם בלי הניסיון להאיץ את קליטת העולים בתוך 2-3 דורות הצעירים ישתלבו בחברה הכללית מעשירים אותה בתרבותם ורואים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה.
  5. המחאה של “הפנתרים השחורים” תרמה להעלאת המודעות הציבורית לתחושות הקיפוח של יוצאי ארצות האסלאם ולהתעלמות מהזהות הקודמת שלהם. הם קיימו הפגנות בדרישה לחסל את המנגנונים שהנציחו את נחיתותם של יוצאי ארצות האסלאם מבחינה כלכלית והדרתם ממרכזי הכוח וההנהגה במדינה. (שכונות העוני, להעניק חינוך חובה חינם למעוטי יכולת מהגן ועד האוניברסיטה, דיור חינם למשפחות מעוטות יכולת. דרישה לייצוג לבני עדות המזרח בכל המוסדות הממלכתיים).
  6. התחזקות המיעוטים ודרישתם להכיר בייחודם התרבותי: תוכניות לימודים ייחודיות בחינוך, תיאטרון ערבי, ערבי תרבות לנשים חרדיות בלבד. התפתחות מגוון של אמצעי תקשורת זמינים שאפשרו לעולה לשמור על קשריו התרבותיים עם ארץ מוצאו.
  7. גל העלייה של כמיליון יהודים מברה”מ לשעבר בשנות ה-90 כלל עולים שיסדו מוסדות חינוך תרבות ותקשורת כדי לשמר תרבות מפותחת מארץ המקור. לעולים אלה לא היה שום כוונה לוותר על הנכסים התרבותיים הגבוהים שהביאו עימם ופעלו בביטחון ובנחישות לשמר אותם.
  8. מאות אלפי העובדים הזרים החיים בישראל הגבירו את המודעות לתרבויות שונות המתקיימות זו לצד זו במדינת ישראל.

ביטויים לרב תרבותיות בתחומים שונים בחברה ובתרבות בישראל:

המעבר לחברה רב תרבותית בא לידי ביטוי בדברים הבאים:

  • שינוי בעיתונות ובתקשורת: העיתונות עברה תהליך של מעבר “מעיתונות מגויסת” (עיתונות שפועלת תוך יישור קו עם השלטון, למעשה ממש כמו עיתונות במשטר אוטוריטארי, רק שהפעם היא עושה זאת מרצונה החופשי), לעיתונות חוקרת ומבקרת. לצד העיתונים קמו גם מקומונים הפונים אל הקהל ביישוביים השונים. תהליך ההפרטה בטלוויזיה הביא לפתיחת ערוצי טלוויזיה פרטיים ולהתפתחות מגוון רחב יותר של תכניות, תוך מתן במה לאמנים אלמוניים וביטוי לקבוצות חברתיות שונות. כתוצאה מכך הציבור נחשף למגוון של תרבויות. ברדיו קמו תחנות אזוריות, ערוץ 7 ורדיו חרדי בנוסף לערוצים כמו רשת ב’, הגל הקל של קול ישראל וגלגל”צ. רשת האינטרנט חשפה מידע עצום ומגוון בפני קהלים רחבים.
  • בקולנוע חלו שינויים רבים. הסרטים של שנות ה-50 וה-60 הציגו חברה ישראלית לוחמת, שבונה מקלט לעם היהודי, מיישבת את הארץ ומדגישה את דמות “היהודי החדש”. סרטים כמו “אקסודוס” הציגו את המאבק הלאומי כמאבק למען הצדק, ויוצרי הסרט ראו עצמם נושאי שליחות לאומית.

החל משנות ה-70 הופיע זרם חדש בקולנוע הישראלי, המדגיש את ההיבט האישי ומתמקד בעולמו של הפרט. הסרט “חור בלבנה” הוא אחד הסרטים הישראלים הראשונים שהעזו למתוח ביקורת על האידיאולוגיה הציונית.

בשנים האחרונות נוצרו סרטים המציגים קבוצות בחברה הישראלית, שעד כה לא זכו לייצוג ראוי בקולנוע. לדוגמא- “אהובה אהובתי” מציג את עולמה של אישה קשת יום מטבריה שחולמת להיות סופרת. הסרט “סוף העולם שמאלה” מתאר את החיים בעיירת פיתוח בדרום. הסרט “החברים של יאנה” מתאר שתי משפחות של עולים חדשים מרוסיה. הסרט “ההסדר” מתאר לבטים וקונפליקטים במגזר הדתי-לאומי. הסרט “למלא את החלל” מתייחס לחרדים ועוד.

  • במוסיקה חלו שני תהליכים מקבילים:
    • המוסיקה המזרחית הפסיקה להיות משודרת רק ב”גטאות שידור”, כמו בפסטיבל הזמר המזרחי או בתוכניות רדיו מועטות וייחודיות. במקום זה, היא נחשפה בפני קהלים רחבים, והפכה בהדרגה ליותר “ישראלית” ולא נחותה. המוסיקה הישראלית הפכה בהדרגה לתערובת של מזרח ומערב, זמר מזרחי וזמר חסידי, זמר ספרדי בשפת הלדינו ומקצבים דרום אמריקאיים, שירים המושפעים ממוסיקה אירופאית, אמריקאית ועוד.
    • כתיבה של שירים המבטאים חוויות של בני תרבויות שונות, ואף געגועים למולדת אותה עזבו. כך למשל הוציאה ריטה אלבום מלא שירים בפרסית, כך כתבה אלונה קמחי שעלתה מאוקראינה על “מטעי הדובדבן של אוקראינה” עבור יזהר אשדות ומוקי.
  • בתחום החינוך נעשתה רפורמה במערכת החינוך על רקע חשיפת הפער החברתי. הוקמו במשרד החינוך אגפים נוספים שאפשרו פיתוח תכניות לימוד ייחודיות לקבוצות השונות כמו זרם החינוך העצמאי לחרדים ולחינוך הערבי. תלמידים קיבלו לעשות עבודות שורשים, והמדינה מציינת מועדים ומנהגים של קהילות שונות.
  • בתחום האומנות יש ייצוג של התרבויות השונות: תיאטרון גשר, תערוכת אומנות אתיופיות, תיאטרון בשפה המרוקנית. חל גם שינוי בתכנים האומנותיים מהאדרת דמות הצבר והתמקדות בעצמאות היהודית המתחדשת אל העיסוק בפרט ועולמו תוך ביקורת על מוסדות השלטון והחברה הישראלית.

קליטת עלייה בעידן הרב-תרבותי

  • בשנים אלה היה תהליך ההגירה והקליטה שונה משנות החמישים והשישים ושיקף את השינוי שחל בחברה הישראלית מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית ותרבותית. במדינה שרר מצב כלכלי יותר טוב משנות ה-50 וה-60 והאוכלוסייה הקולטת עלתה בהרבה על הנקלטים.
  • קליטה ישירה, אין הכוונה תעסוקתית או מגורית, אין דרישה להפוך ל”יהודי החדש”, אפשר לשמור על הזהות המקורית, מרכזי קליטה לרכישת שפה שאינם בפריפריה. “סל קליטה” של הטבות כלכליות שנועדו לאפשר עצמאות ואוטונומיה של העולה.
  • גל העלייה המשמעותי היה מברה”מ. קליטת עולי ברה”מ התאפיינה בגישה הרב-תרבותית.
  • העולים קיבלו סל קליטה בסיסי שאפשר להם תחילת קיום בארץ.
  • מרכזי הקליטה ניסו לכוון עולים למקומות עם עולים וותיקים מאותו מקום כדי שאלה יוכלו לשמש גשר לקליטתם.
  • העולים שמרו על ייחודם, שפתם והתקבצו בקהילות של יוצאי ברה”מ. נוסדו עיתונים ברוסית, מפלגות, תיאטראות, ספריות, בתי ספר וחנויות ייחודיות.
  • בשנות השמונים החליטה מדינת ישראל להעלות את יהודי אתיופיה כדי להצלים מרדיפה ומרעב וכן להגדיל את האוכלוסייה היהודית בישראל.
  • הם הועלו ארצה במסגרת שני מבצעים צבאיים למחצה בשם “מבצע משה” ו”מבצע שלמה” במסגרתם הועלו 60,000 יהודים מאתיופיה.
  • הקהילה האתיופית התייחסה לאירוע כהתגשמות נבואה משיחית ודתית. אחרי ההתלהבות הראשונית התעוררו בעיות הניכרות עד עצם היום הזה: ראה ספר עמ’ 300.
  • יש לשים לב שדפוס הקליטה של האתיופים לא נופל לגמרי בקטגוריה של רב-תרבותיות בגלל ייחודה.

חברה רב תרבותית- סיכויים וסיכונים:

סיכויים:

  1. המגוון הרב של התרבויות בארץ מחזק את השפע התרבותי, יוצר חברה בעלת מקורות השפעה מרובים ויוצר חברה סובלנית יותר לדעותיו וקיומו של האחר.
  2. הרב תרבותיות עשויה למחוק סטריאוטיפים ותחושות של עליונות ונחיתות תרבותית. היא מחזקת את תחושת הכבוד והשוויוניות של האזרחים הישראלים, שחלקם סבלו בעבר מתחושות נחיתות וקיפוח.

סיכונים:

  1. המגוון הרב של התרבויות עלול ליצור פיצול תרבותי שיפריד את החברה הישראלית ל”שבטים” נפרדים שיש בהם מתח וניכור. העדר מכנה משותף בין הזרמים התרבותיים בחברה עשוי להבליט את השוני ויצור עימות תרבותי בין המגזרים השונים.
  2. חוסר אחידות תרבותית עלול להעמיק את הפערים החברתיים. לחלק מהאוכלוסייה לא יהיו את הכלים המתאימים להשתלבות בעמדות מפתח של החברה הישראלית אם יעדיפו הסתגרות תרבותית.

עלייה וקליטה בשנות 70-90

  • בתחילת שנות השביעים מרבית היהודים שעדיין היו מעונינים לעלות לישראל נמצאו בברה”מ, אך השלטונות הסובייטים אסרו זאת. יהודי ברה”מ שנלחמו לעלות נרדפו בשל כך וזכו למעמד של “אסירי ציון” ממדינת ישראל. חלקם זכה לעלות לאחר מאבק וקשיים רבים.
  • בשנת 1989 התפרקה ברה”מ והשלטון הקומוניסטי קרס. התמוטטות זו פתחה את שערי רוסיה להגירה. חלק מהיהודים בחרו לעלות למדינת ישראל. במהלך שנות התשעים הגיעו לישראל יותר ממיליון יהודים מברה”מ לשעבר.
  • קבוצה נוספת של עולים שהגיעו לישראל בסוף המאה העשרים היא יהדות אתיופיה. מדינת ישראל החליטה להעלות אותם ארצה כדי להצילם מרדיפה ומרעב וכן לחזק את הנוכחות היהודית במדינה מבחינה דמוגרפית. כ-60,000 יהודי אתיופיה הובאו לישראל בשני מבצעים שכונו “מבצע משה” (1984) ו”מבצע שלמה” (1991).

הבדלים בין דרכי הקליטה בשנות ה-50 וה-60 לבין דרכי הקליטה בשנים 70-90

  דפוסי הקליטה בשנות ה-50 וה-60 עולים מאירופה ומארצות האסלאם דפוסי הקליטה בשנות ה-70-90 עולי ברה”מ ואתיופיה
חינוך ותרבות מדיניות “כור היתוך”, שינוי שמות לשמות ‘ישראליים’, חינוך ל”יהודי החדש”/הצבר. חינוך במחנות עולים, צה”ל כגוף קולט עלייה ומחנך, חוק חינוך חובה ממלכתי, מבצע לימוד עברית במעברות. אין מדיניות “כור היתוך”. שמירה על זהות תרבותית של ארץ המקור. אולפני עברית בתנאים נוחים בערים. יש יותר כבוד וסובלנות לעולים.
דיור מחנות עולים ומעברות. מדיניות “פיזור אוכלוסין” והפניית עולים לאזורי פריפריה מרוחקים. ישובי ספר לאורך הגבולות. הקמת עיירות פיתוח בדרום ובצפון. הקמת שיכונים ובנייה ציבורית לעולים (עמידר) באזורי המעברות. העולים מקבלים “סל קליטה” של הטבות, ומתנהלים באופן אוטונומי. אין הכוונה לאזור התיישבות. במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, עם עליית הביטחון הלאומי והתרחבות הגבולות, המדינה מאפשרת לעולים לנהל את חייהם באופן עצמאי.
כלכלה ותעסוקה מחסור חמור וקושי כלכלי של המדינה. מדיניות “צנע”- פיקוח והגבלה על חלוקת מזון. הכוונה תעסוקתית, עבודות יזומות-ציבוריות (סלילת כבישים, נטיעות, ייבוש ביצות).   אין הכוונה תעסוקתית. אין עבודות יזומות. הבחירה התעסוקתית בידי העולה בהתאם לכישוריו ולאפשרויותיו.
סיכום קליטה “פטרונית”. הכוונה רבה מצד המדינה. קליטה ישירה. סל קליטה. פחות התערבות והכוונה מצד המדינה. מעורבות מסוימת, כשזו הכרחית, בעיקר כשמדובר בעולים מארצות עולם שלישי.

דגשים להשוואה:

נקודות דמיון:

  1. לשתי הקבוצות נפתחו מרכזי קליטה ואולפנים לעברית.
  2. אין הכוונה תעסוקתית- הבחירה בידי העולה תוך הענקת סיוע מסוים מהמשרדים הקולטים.

נקודות שוני:

  1. התערבות בחינוך: בקרב עולי ברה”מ לא הייתה התערבות בחינוך. בקרב עולי אתיופיה לעיתים נשלחו לפנימיות.
  2. תמיכה תרבותית: תמיכה במוסדות תרבות רוסית כמו ספריות, תיאטרון (“גשר”) רשת מוסדות חינוך (“מופת”) שפעלו בשפה הרוסית. עולי אתיופיה לא הקימו מוסדות דומים לכן לא קיבלו תמיכה דומה. הוצע להם לשנות את שמותיהם לשמות ישראליים יותר.

ביטויי הרב-תרבותית בקרב עולי ברה”מ ואתיופיה

  • חינוך ותרבות:
    • הכרה בחגים:
      • עולי איתיופיה: חג הסיגד מוכר בלוח הישראלי.
      • עולי ברה”מ: נובי-גוד מוכר עבור עולי ברה”מ.
    • שפה: הכרה בשפת אם. עולים יכולים להשיב בחינות בגרות באחת מחמש שפות: אמהרית, רוסית, צרפתית, אנגלית וספרדית.
  • קליטה:
    • מעבר מתפסיה פטרונית לפיה על המדינה להתערב ולכוון את העולים מבחינת התישבות ותעסוקה לתפיסה לפיה מניחים לעולים להתאקלם באופן עצמאי לפי העדפותיו תוך מתן סיוע מסוים בתחום המגורים והתעסוקה.
    • הכרה בשונותו של העולה ובמטען התרבותי שהוא מביא איתו. היעלומות הדרישה לשינוי שמות.
    • עידוד נשים יוצאות אתיופיה להתפרנס מיצירות אומנות פרי תרבותן.
    • סובלנות כלפי עולים שממשיכים לדבר בשפתם וממשיכים לקיים את התרבות מארץ המקור.
  • מוסיקה: דוגמאות:
    • ריטה שרה שירים בפרסית.
    • יהודה פוליקר ביוונית.
    • אלונה קמחי, עולה מאוקראינה, כתבה את השיר “מטעי הדובדבן של אוקראינה” בביצוע יזהר אשדות.
  • קולנוע
    • מעבר מסרטים המציגים את המיתוס המיושן מתקופת “כור ההיתוך” של חברה מגויסת לטובת יעדים לאומיים, לסרטים מגזריים המבטאים את החוויה התרבותית של מגזרים שונים בחברה הישראלית. דוגמאות:
      • ספרדים עדות המזרח: אביבה אהובתי, שחור
      • חוויית עיירות הפיתוח: סוף העולם שמאלה
      • עולים מרוסיה: החברים של יאנה
      • עולים מאתיופיה: זרובבל

[1] אם שואלים במבחן על השתתפות הדרוזים בקרבות מלחמת העצמאות – הכוונה להשתתפות לצד היהודים דהיינו מבצע דקל ומבצע חירם. הכוונה איננה לקרב רמת יוחנן.

Written by עידן

מה קורה קוראים וקוראות יקרים:)?

אני עידן ואני המנהל והמייסד של אתר Widgeti ואת ערוץ היוטיוב שלנו:)

אני מגיל קטן חיי ונושם טכנולוגיה!
מהwindowsXP ועד היום אני אוהב טכנולוגיה, לומד טכנולוגיה ונכון לשלוש שנים האחרונות גם כותב ומפיק תכני טכנולוגיה.

סמארטפון - iPhone11 | מחשב: MacBook Pro 15" 2017

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ROG משיקה מארז גיימינג חדש ROG Strix Helios

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי העברת שאלת א”י לאו”ם 1945 -1947 – סיכום לבגרות