סיכום – על השחיטה מאת ביאליק | סיכום לבגרות בספרות

רקע היסטורי

ב- 19 באפריל 1903 פרץ פוגרום בקישינוב בו התחוללו פרעות ביהודים. הפוגרום נמשך יומיים ובמהלכו נרצחו 49 יהודים ונפצעו 495, מהם 95 באורח קשה. 2800 בתים וחנויות נהרסו, בתי כנסת הוחרבו וספרי תורה הושחתו. נזקי הפוגרום נאמדו ב-כשני מיליון רובל. מעשה הטבח עורר הדים רבים בעולם כולו, ובקהילה היהודית במיוחד. זהו ככל הנראה הפוגרום הראשון שנזקיו צולמו והופצו, מה שהוביל לזעזוע ולגינוי רחבי-היקף. ביאליק עצמו היה אחראי לחלק משמעותי של תמונות, בהם נראו בין השאר, ילד מת, מוחזק בידי מבוגרים, גוויות עטויות בטלית וספרי תורה קרועים. העולם היהודי לא יכול היה לשקוט, אך כוח לפעול גם-כן לא היה לו. למרות ניסיונות האמניסיפציה, טפחה המציאות על פני הקהילה היהודית והוכיחה שהאנטישמיות לא חדלה. באודסה הוקמה ועדת חקירה יהודית לאירועי הטבח, אשר אחד מחבריה היה ביאליק. השיר “על השחיטה” נכתב טרם צאתו לקישינוב בשליחות “הוועדה ההיסטורית”. בעת שהותו בקישינוב אסף עדויות מניצולים, אך מעולם לא כתב את הדו”ח שהתבקש להכין. במהלך הביקור החל ביאליק בכתיבת הפואמה “בעיר ההרגה” שהיתה לתגובה החריפה והמשמעותית ביותר שהתפרסמה לאחר הרצח הנורא.

נושא השיר ומשמעותו

במרכז השיר עומדת תגובה רגשנית-נסערת של המשורר נוכח הפרעות הקשות ביהודי קישינוב, אשר נטבחו על לא עוול בכפם, ועל כן הוא דורש נקמה ייחודית ונוראה למרצחים. השיר שנפתח בבקשת רחמים מסתיים בקללה ובנבואת חורבן. הדובר נתון בסערת רגשות ועוצמת כעסו וכאבו אדירה. אין ספק שהביטויים הספונטניים, הקצרים והמתפרצים, ודרישת הנקמה הדמיונית בסיום, מלמדים על מצוקה ותסכול של הדובר, שנראה כי במצבו הקשה, מתקשה לשמור על אמונה באל ובצדקת דרכו. תוכן דבריו ודרך הבעתם מעידים על הזדהות מוחלטת עם הקורבנות, זאת בשונה מהפואמה “בעיר ההרגה” בה הוא מציג עמדה מתריסה וביקורתית ביחס לקורבנות ולניצולים – על אזלת היד שהללו גילו בשעות הפוגרום. אם ב”על השחיטה” ביטא הדובר את זעמו המופנה כלפי שמיים, שספק אם יש בהם אל, על אי-הצדק הנורא המגולם במעשי הפשע האכזריים, הרי ב”עיר ההרגה” האל עצמו הוא הדובר, והוא מכוון את זעם המשורר אל הקורבנות שלא העלו על דעתם להתגונן, ואל הניצולים שצפו מן הצד ברצח ובאונס קרוביהם ומתוך פחד לא עשו דבר כדי לעצור את הזוועה.

בית א´: פנייה לשמים – תפילה וחוסר תקווה

השיר נפתח בפניית הדובר אל השמיים בבקשת רחמים, תוך הטלת ספק בעצם קיומו של האל. בפנייתו מבקש הדובר מהשמיים שיתפללו עליו, כי הוא נואש ממציאת הנתיב לאלוהים. הוא מביע תחושת ייאוש וחוסר תקווה, ומסיים בשאלות רטוריות המחדדות את תחושתו הקשה.

בית ב´: פניה לתליין (הנמצא בארץ) – מעשה השחיטה

הבית השני נפתח בפנייה ישירה אל התליין, מייצגם של הפורעים הגויים שטבחו ביהודים באכזריות. הדובר משייך את עצמו למיעוט שדמו הותר, ומגיש את ראשו לשחיטה בהכנעה. הוא מתאר את התליין כמי שבמקום כף יד, מחובר גרזן לזרועו, ואת הארץ כולה הוא מדמה לגרדום. הוא מדמה עצמו לכלב המזמין את הרוצח לערוף את ראשו, ומוסיף תיאור מזוויע של הדם המזנק מגוף הקורבנות – תינוקות וזקנים כאחד – ומכתים את בגדי התליין הרוצח באופן שלא יימחה לעולם. בכך מסגיר הדובר את עמדתו כי מדובר בפשע נורא שאין עליו כפרה.

בית ג´: קריאה לצדק

בבית השלישי פונה הדובר אל הצדק, ובתוך כך למי שאחראי על הוצאתו לאור – האלוהים. בזעמו הוא מפציר בצדק, אם הוא קיים, להופיע מיד, כי אם יופיע לאחר הישמדו, לא תהיה בו כל תועלת. הוא נוקט בלשון חריפה באמצעותה הוא מאיים על הצדק, שכסאו ימוגר לעד”. במילה כסאו הוא מתכוון מן הסתם לכס האלוהים, וקורא לו לפעול מיד, כי אם לא, יסולק כבודו לעולם. בהמשך הוא טוען שללא צדק יופקרו חיי אדם לשלטון הרוע עד שהשמיים יימקו, כלומר עד קץ העולם. הוא פונה ישירות אל הרשעים שפשעו ומבטיח להם שדם הקורבנות ירדוף אותם תמיד.

בית ד´: ההסתייגות מנקמה וקללת עולם הרשע

בפתיחת הבית מזהיר הדובר מפני ביצוע נקמה: “ארור האומר: נקום!”, שכן אין מדובר כאן בנקמה רגילה, אנושית, כי כזאת: “נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן”. יתכן שביאליק מסתייג מנקמה כיוון שהוא לא מוכן להעלות על דעתו סגירת חשבון, שתוביל אולי לאיזון ואף לשכחת האסון או פיוס. מבחינתו יש להשאיר את הפצע פתוח, כי רק כך אולי תשתנה השקפת העולם של היהודים באשר לגורלם. בהמשך, הוא מבקש נקמה מסוג אחר, על-אנושי. הוא מקווה שדם הקורבנות ינקב את יסודות כדור הארץ, יחלחל אל תהומות המחשכים ושם יפיל חורבן על העולם כולו. זוהי תגובה קיצונית בזעמה המבקשת למעשה הרס טוטלי כתנאי מחויב לבנייה מחדש. נראה כי הדובר לא מאמין באפשרות של תיקון, ובחזונו הוא רואה את העולם חוזר אל התוהו ובוהו שקדם לבריאתו.

עמדת המשורר

בשיר יש שתי פניות, המשקפות שתי עמדות שונות המובעות בו:

האחת היא פנייה לגויים הרוצחים (“התליין”) – המשורר מגלה אזלת-יד כלפי שלטון המרצחים. הוא לא דורש פעילות מעשית, אינו דורש התקוממות, אלא קבלת הדין. מצד אחד קיימת ציפייה שאיזשהו “צדק עליון” יופיע ויגלה את חרפת הרוצחים (“ולא ימח לנצח”); מצד שני, קיימת “דרישה” לצדק מוחשי, שייעשה עוד בזמן שניצולי הפוגרום עוד חיים, כי צדק שמגיע מאוחר הוא עוול גדול כלפיהם. את תוקפנותו מגלה המשורר לא כלפי הרוצחים עצמם, אלא כלפי מהות כללית כלשהי, של עולם שיסודותיו רקובים. משום כך אין הוא מצדיק את הנקמה: עמדתו היא כי העוול עצום כל-כך, שכל נקמה רק תפחית את משמעותו; לכן מוטב “לשמר” את העוול, עד שיתמוטטו סדרי העולם מבפנים. חורבן העולם יהווה תגובה הולמת לחומרת הפשע המזוויע. השנייה היא פנייה לאלוהים (“שמיים”) – המשורר משמיע זעקה החושפת את יחסו לאלוהים. בתחילה מביע הדובר ספק באשר לאפשרות להגיע אל האל, והוא מוסיף הצהרה בדבר אבדן האמונה. בעקבות זאת, מופיע הייאוש, הגורם לאזלת-יד ולקבלת הדין. האל בשמיים, מקור החסד והרחמים, עומד מנגד בשעה שבעולמו מתבצעים מעשי זוועה, והוא אינו מתערב ואינו מגיב. המסקנה הנובעת מכך היא כי “הצדק” האלוהי אינו קיים. עולמנו אינו עולם צדק, לכן יש למרוד באל המנהיג אותו ולהוריד אותו מכיסאו: “ימוגר נא כסאו לעד” – זועק המשורר בזעמו. אותו אל שהבטיח חיים לעמו, מתיר מציאות אבסורדית, שבה הקורבנות חיים על דם קורבנותיהם היהודים. משום כך, כנגד אל קנא ונוקם מתקומם המשורר ומתריס שאינו מעוניין בנקמה שאין עמה שום תועלת מעשית. במקום זאת, יוצא המשורר כנגד עולמו של האלוהים ומצפה בזעם לחורבנו.

אמצעים רטוריים / אמנותיים

מבנה ועריכה

למרות התוכן הסוער, המבנה של השיר דווקא מאד מסודר, נוקשה ושיטתי:

    ·    ארבעה בתים שווים באורכם (7 שורות) ובסוג החריזה: א-ב-ב-א-ג-X-ג.

    ·    מציאות של חריזה מצד אחד ושבירתה מצד שני, מלמדת על המאבק הפנימי ועל סערת הנפש של הדובר.

    ·    הדרגתיות – בכל בית יש פנייה לנמען אחר: לשמיים, לתליין, לצדק ולמבקש הנקמה. ההדרגתיות מתחילה מבקשת הרחמים מהשמיים (בקשה הנובעת מייאוש), עוברת לפנייה אל התליין (הנובעת מחוסר-אונים והעדר תקווה), ולבסוף דרישת הקללה, שמלמדת על התפרצות הייאוש. ביטוי נוסף להדרגתיות מופיע בזרימה מלמעלה למטה: מהשמיים דרך הארץ ועד התהומות.

    ·    הדרגתיות נוספת מתבטאת במעבר מ”אני”, ל”אנחנו”, “ל”אתם”, ל”עולם”.

בית א´: אני ~ תפילה ; בית ב´: אנחנו ~ שחיטה; בית ג´: אתם ~ חמס; בית ד´: עולם ~ קללה.

תהליך של הדרגתיות כפולה שכזו מבטא התפרצות רגשות, הנובעת מן הצורך במענה כנגד הזוועה הנוראה.

מבנה של ניגוד

בשיר ניגודים רבים, המבטאים את מצוקת המשורר, את רגשותיו ואת תפישת עולמו. רעיון הניגוד מובע במרכז השיר: ניגוד בין הציפייה של המשורר, תפילה ובקשה לצדק – לבין המציאות המבטאת חוסר צדק מוחלט.

ביטויים לניגודים בשיר:

אני / אנחנו ~ אתם / זדים; אלוהים ~ שטן.

שמיים ~ תהומות מחשכים; צדק ~ חמס / רשע עולמים.

מוטיב קשר הדם, השמיים והארץ

הדם העובר משורה לשורה (למעט הבית הראשון, אשר השאלות שבסופו מכינות את הקרקע…) מוביל לנקמת הדם המיוחדת שבסוף השיר. גם קשר הדם מבטא זרימה של התפרצות. דם הקורבנות חושף את האימה והזוועה, אך באמצעות הדם הזה תבוא הנקמה – דמם יאכל את כל יסודות הארץ הרקובים.

ה”שמיים” וה”ארץ” מופיעים כמוטיב חוזר המבטא את הרעיון המרכזי בשיר: האכזבה מאמונה ב”שמיים” כתוצאה מהמציאות המרה של “מחשכי ארץ”.

      לשון ציורית

בשיר יש שני סוגי תמונות: א) תמונות קוסמיות: שמיים מתפללים, דם החותר בתהום תחת יסודות הארץ, כיסא הצדק, הארץ כגרדום. ב) תמונות מוחשיות: שחיטה ורצח – התליין ובידו קרדום, הצוואר המושט לעריפה, הקודקוד המוכה ודם התינוק והזקן המזנק על בגדי הרוצח.

 מטאפורות

                ·    “ולאל בכם נתיב” – מטאפורה לביטוי החיפוש אחר הקשר עם האל.

                ·    “לבי מת” – מטאפורה לייאוש ולחוסר התקווה עקב היעדרות האל.

                ·    “שמים ימקו” – מטאפורה לעולם רקוב שאין בו צדק.

                ·    “ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים” – מטאפורה להשמדה ולחורבן הצפויים לעולם שנרקב מבחינה מוסרית.

דימוי

    ·    “ערפני ככלב” – דימוי הממחיש את ההשפלה הנוראה שבמעשה השחיטה.

    האנשה

    ·    “שמים בקשו רחמים עלי!” – האנשה של השמיים, שמבקשים רחמים.

    ·    “אם יש צדק – יופע מיד!” – הצדק נדרש להופיע מיד.

אנאפורה

בבית האחרון בשיר נפתחות השורות החמישית והשישית במילים: “ויקב הדם” זאת כדי להדגיש את הקללה הקוסמית שמטיל הדובר על העולם אם לא ייעשה בו צדק מיד. שורות אלו ממשיכות את שלילת הנקמה האנושית, כי עצם הרצון בה עלול להסיח את לב היהודים מן הדרישה ההולמת את המצוקה: הדרישה של הגשמת הצדק.

תשתית מקראית (אלוזיות)

    ·    תהילים י”ג, 3: “עד אנה, ה´ תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני?” ובהמשך: “יגל לבי בישועתך / אשירה לה´ כי גמל עלי”.

     תהילים צ”ד, 3: “עד מתי רשעים, ה´ – עד מתי רשעים יעלוזו?”

     בשיר “על השחיטה”: “עד מתי, עד אנה, עד מתי?”

     ובהמשך” “ולא ימח לנצח, לנצח”.

     תחושת הקיפוח וחוסר האונים של הדובר זהה לכתוב במזמורי תהילים:

     הדובר בשיר פונה לשמיים, לאחר שלא מצא את הדרך לאלוהים. גם משורר תהילים מתלונן שאלוהים מסתיר ממנו את פניו.

          עוצמת הייאוש של הדובר מתחדדת – שכן בתהילים פונה המשורר לאלוהים,  

          ואילו בשיר, פונה הדובר לשמיים משום שאינו מוצא את האל.

         המילה נצח מבטאת תחושות שונות – אצל ביאליק המילה מחדדת את   

         תחושת הייאוש ועוצמת הדם. בתהילים המילה משמשת לקישוט בלבד, מה  

         גם שהמזמור מסתיים בנימה אופטימית.

    ·    תהילים פ”ט, 14: “לך זרוע עם גבורה” – פנייה המשבחת ומהללת את האל.

הדובר בשיר פונה לתליין: “לך זרוע עם קרדום” – הרגשת המשורר היא שהאלוהים החדש, התליין, השתלט על הארץ. נראה ששלטון הגבורה של האל התחלף בשלטון הגרזן של הרוצחים הנתעבים.

    ·    תהילים פ”ט, 15: “צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך” – פנייה המשבחת ומהללת את האל המכונן שלטון צדק, חסד ואמת בעולם.

הדובר בשיר קורא להדיח את האל מכיסאו אם לא יופיע הצדק מיד: “ימוגר נא כסאו לעד”. ביטוי זה אף הוא אירוני לאור הפסוק המבטיח: “ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמיים”.

    ·    איכה ג´, 66: “ותשמידם מתחת שמי ה´” – זהו העונש המצפה לאויבי ה´.

הדובר אומר על עצמו בהתייחסו גם לעם ישראל: “אחרי השמדי מתחת רקיע”. הוא ושאר בני העם היהודי צפויים להשמדה, במקום שיושמדו אויביהם.

    ·    תהילים פ”ה, 12: “וצדק משמים נשקף” – ביטוי לדרך הנהגתו הצודקת של האל.

הדובר מביע כאב על הצדק שאיחר לבוא ומתרה באל שעליו להוכיח מיד שיש צדק בעולם: “ואם יש צדק – יופע מיד”.

• תהלים יט: “גם מזדים חשך עבדך, אל ימשלו בי, אז איתם, ונקיתי מפשע רב”. הד לפסוק זה נמצא בבית השלישי: “אף אתם לכו זדים בחמסכם זה ובדמכם חיו והנקו”. גם במקרה זה בולטת האירוניה המרה אשר עומדת על הפער בין האדרת האל וכוחו להרחיק את הרשעים מעבדיו, לעומת נטישתו בשיר וקריאתו של הדובר לזדים לנהל את העולם בדרכם האכזרית.

• “וארור האומר נקום!” – זהו היפוך מתריס של “האל הנותן נקמות לי” (תהלים יח, מח). הפסוק מופיע בהקשר של סדר אלוהי, לפיו אלוהים מושיע את מאמיניו, מכה ונוקם באויביהם, אולם כעת נראה כי ביאליק מאבד את אמונו בצדק זה ומתאר את העולם שסדריו השתבשו מן היסוד.
• תהלים פב, ה: “לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ” – זה נאמר כתגובה לכישלונם של שרי העמים לקיים משפט צדק והעונש שיבוא בעקבות זאת. בשיר נשמעת קריאה דומה לעונש בעקבות היעדר הצדק והיעלמות האל.
• “ויקב הדם את התהום!” – מילים אלו מהדהדות את המשפטים הבאים מן התלמוד: “ויקב הדין את ההר” (מסכת יבמות צ´, א) וכן “מקרא זה נוקב ויורד עד תהום” (סנהדרין, צז, ב). אז כמו היום נשמעה קריאה לעזרה לקיום דין וצדק. אם אין דין, יבוא הדם השפוך ויהרוס את עולם העוול – הדם יהפוך לדין, כשם שהפך המשורר את הדין שבמאמר התלמודי לדם.

השימוש המרובה של ביאליק בתשתיות מקראית מלמד שלצד כאבו וזעמו המופנים כלפי שמיים, יש בו הערכה ואמונה ביושב במרומים וביכולתו לעשות צדק למען עמו הסובל את חרפת הפוגרום בקישינוב.

כותרת השיר

כותרת השיר אירונית, מאחר והיא לקוחה מברכת “על השחיטה”: “ברוך אתה ה´ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה” – זוהי ברכת ה´ על שייחד את עמו ונתן לו את דיני הכשרות והשחיטה. בביקורתו כנגד האל, מציג ביאליק את האל כמי שבחר ביהודים והתיר את דמם, כאילו היו בהמות לשחיטה. מהארמזים המקראיים השונים השתולים בשיר ניתן להסיק שהמשורר ביקש להתריס כנגד האל שהכזיב ולמרוד בו. משורר תהילים מודה לאלוהיו על שהציל אותו מאויביו, על כך שהוא שופט צדק הדורש את דם החפים מפשע מידי הרשעים, ומשום כך הרשעים נענשים ושמם נמחה לעולמים. לעומת זאת, ביאליק ב”על השחיטה” משתמש בביטויים קרובים מאוד לאלה המופיעים בתהילים, אולם מעניק להם משמעות שונה או אף הפוכה: עולם שבו דם היהודים מותר, והם נידונים לשחיטה – אינו עולם צודק, אלא עולם אשר בו שולט “רשע עולמים”. מכיוון שאין הרשעים נמחים מעולם זה (כדברי משורר תהילים), מבקש הדובר ב”על השחיטה” כי דם הקורבנות לא ימח לנצח. האל בספר תהילים יושב על כיסא משפט הצדק, ואילו במציאות המתוארת בשיר, כיסא האל הוא סמל לעוול. לכן מבקש הדובר שיושמד.

סיכום

“על השחיטה” הוא שיר זעקה המופנית כנגד חוסר-האונים של יהודי אירופה מול מרצחיהם. הזעקה מופנית כנגד השמיים, בשל תחושה של נטישת האל והטלת ספק בדבר קיום הצדק. כמו כן, זעקה זו עולה כנגד הרוצחים המסמלים את אבדן המוסר האנושי. אין עוררין על כך ששיר זה הוא מהמרכזיים בכתיבתו של ביאליק ובנוסף לפואמה “בעיר ההרגה”, היו אלו היצירות שהכתירוהו כמשורר הלאומי. חשיבותן של שתי היצירות נובעת בראש ובראשונה מעצם היותן בסיס לשינוי השקפת העולם הקולקטיבית של העם היהודי בכל הנוגע לכוח. יצירותיו אלו של ביאליק גינו את תופעות החולשה, הבכיינות וההתקרבנות, והביאו להכרה שעל יהודי אירופה לא לסמוך עוד על צדק השלטונות, ואפילו לא על ישועת האל, ובמקום זאת עליהם להתארגן להגנה פיזית על עצמם, וכך היה. ארגוני ההגנה העצמית הראשונים קמו בסמוך לפרסום הפואמה ותרגומה לרוסית.

ביבליוגרפיה:

• גלוזמן, מיכאל. “´חוסר כוח – המחלה המבישה ביותר´ ביאליק והפוגרום בקישינוב”, בתוך: בעיר ההרגה: ביקור מאוחר, רסלינג, תל-אביב, 2005.
• הולצמן, אבנר. חיים נחמן ביאליק, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2009.
• מירון, דן. חדשות מאזור הקוטב, זמורה-ביתן, תל-אביב, 1993.
• שטראוס, א. ל. “על השחיטה”, בתוך: ביאליק – יצירתו לסוגיה בראי הביקורת, אנתולוגיה בעריכת גרשון שקד, מוסד ביאליק, ירושלים, 1992.