מבוא לשירת ימי הביניים

השירה העברית בספרד בתקופת ימי הביניים

רקע היסטורי

השירה העברית בספרד פרחה בין השנים 950 – 1492.     ספרד היתה ארץ עשירה מאוד שנשלטה על-ידי שלטון מוסלמי שהיה נוח מאוד ליהודים. בשנותיה הראשונות, היתה ספרד המוסלמית ממלכה משגשגת, אשר שמה דגש על טיפוח התרבות והאמנות על גווניה השונים. בתוך כך נהג השלטון בסובלנות רבה כלפי המיעוט היהודי, שניצל זאת על מנת לשמר את מורשתו הדתית העתיקה ובמקביל לפתח מורשת חילונית חדשה שחיברה בין התרבויות היהודית והערבית. תקופה מזהירה זו זכתה לכינוי “תור הזהב”.

   תקופת תור הזהב מאופיינת בעושר חסר תקדים של יצירה בתחומי ההלכה, הפילוסופיה, שירי הקודש ושירי החול. תרבות זו ינקה מן התרבות הערבית הסובבת, והתמזגה עם התרבות היהודית. ההשכלה היהודית נדדה לספרד ושם היא נהנתה מפריחה ייחודית בתחומי חיים רבים.

   סיומה של תקופת הזוהר בא עם גירוש ספרד בשנת 1492.סוגי השירה העברית בימי הביניים

השירה העברית בספרד נחלקה לשתיים: שירת קודש ושירת חול.

   שירת הקודש, שבתוכה נכללו שירים מהסוגים הבאים: רשות לנשמת, בקשה, סליחה, גאולה, וידוי, אופן ומאורה – נועדו להשתלב בתפילות השונות. הנמענים בשירים אלו היו אלוהים, ממנו נהגו לבקש עזרה, מחילה וכפרה וכן נפש האדם, בה הפצירו לחזור בתשובה. שירי הקודש יועדו לציבור, לפיכך הובלט בהם המשותף לכותב ולקהל. במרכזם של שירי הקודש הודגשה אפסות האדם לעומת גדולת האל.

   שירת החול, כללה שירים מהסוגים הבאים: טבע, יין, חתונה, אהבה וחשק, תלונה, התפארות, שבח וידידות, מלחמה, קינה וחידה. שירי החול היוו את ביטוייה העיקרי של השפעת התרבות הערבית על זו העברית. לכל סוג וסוג של שירי החול היו מאפיינים מיוחדים ואוצר נושאים ומוטיבים קבוע. בתחום זה ביקשו המשוררים להפגין את כישוריהם המילוליים ולהציע לקהל שומעיהם מעשה יצירה אישי וייחודי שהוא בגדר מקור הנאה תרבותי-חברתי ואתגר אינטלקטואלי. 

 נוסף על אלו, נוצרה חטיבה מיוחדת שכונתה שירת ציון, שבמרכזה תוארו הגעגועים והכיסופים להגיע לארץ-ישראל לצד תיאורי מסע ממשיים בדרך להגשמת החלום. שירים אלו בלטו בנימה האישית שאפיינה את שירת החול, לצד שילובם של סמלי אמונה באל שהיו מסימני שירת הקודש. 

 מאפיינים המיוחדים של שירת ימי הביניים

השירה העברית בספרד בלטה בייחודה במספר תחומים:

1.      מבנה השיר – השירים נכתבו על-פי המתכונת הבאה: כל שורה היא בית. כל בית נחלק לשניים – דלת וסוגר. ההפרדה בין הדלת לבין הסוגר מסומנת  בקו נטוי. כל השירים הם שווי-חרוז, כלומר כל סופי הבתים חורזים.

     שלוש תבניות שירה מרכזיות אפיינו את השירה העברית:

א)    קצידה – שיר בן למעלה מעשרה בתים, המסתיימים כולם בחרוז מבריח.

ב)     קטעה – שיר בן עשרה בתים ומטה, המסתיימים כולם בחרוז מבריח.

ג)       מוושח (שיר אזור) – שיר מחורז הבנוי מחלוקה לבתים בשילוב פזמון חוזר.

2. המשקל – משקל פירושו מספר קבוע של הברות, המופיעות בסדר מסוים וקבוע לאורך כל שורות השיר. השירים העבריים בספרד נכתבו בהשפעת השירה המוסלמית, ב”משקל היתדות והתנועות”. השירה העברית סיגלה לעצמה 12 צירופי משקלים שונים.
3. החרוז – שיר שווה-חרוז הוא שיר שכל סופי הבתים לאורך כל שורות השיר חורזים באותו חרוז. ניתן להבחין בין שלושה סוגי חריזה:

א)    חרוז עובר – חרוז שנוצר על-ידי דמיון בין אות אחת שבסוף המילה והתנועה שלפניה (לדוגמא: שור – חמור).

ב)     חרוז ראוי – חרוז שנוצר על-ידי דמיון בין שתי אותיות ותנועה של אחת מהן (לדוגמא: שור – מישור).

ג)       חרוז משובח – חרוז שנוצר על-ידי דמיון בין שלוש אותיות ושתי תנועות במלים החורזות ביניהן (לדוגמא: מחשביו – כוכביו).

4.      תפארת הפתיחה – הבית הפותח את השיר חייב להיות מרשים, בעל אוצר מלים עשיר ועליו להעביר באופן ישיר וברור את הרעיון המרכזי בשיר.

     הדלת והסוגר בו מקבילים או משלימים ובוודאי מתחרזים ביניהם.

5.      תפארת החתימה – סיום השיר אמור להותיר רושם על הקורא. לשם כך, סביר להניח שהבית האחרון בשיר יסתיים בציור לשוני מרשים ומקורי שיהווה סיכום לשיר כולו.

6.      צימוד – מלים הדומות בצלילן, אך שונות במשמעותן. ישנם 7 סוגי צימודים:   

א)    צימוד שלם – שתי מלים זהות בצלילן ושונות במשמעותן המופיעות בצמידות מקום (לדוגמא: “דאי כדרור למצוא דרור ממעלך”).

ב)     צימוד מורכב – אחד המרכיבים את הצימוד הוא מילה שלמה והמרכיב השני שתי מלים, שצירופו יוצר צליל זהה למילה (לדוגמא: “דרוך על במותם ודע כי בא מותם”).

ג)       צימוד גזרי – שתי מלים הנגזרות מאותו שורש ובאות זו ליד זו (לדוגמא: “ומה אוחיל ועד כמה אייחל”)

ד)      צימוד שונה אות – שתי מלים צמודות, הזהות בצלילן, אך שונות בכתיבן (לדוגמא: אנחה – הנחה; קם – רם).

ה)     צימוד שונה תנועה – שתי מלים זהות באותיות, אך שונות בניקודן (לדוגמא: “כל ציץ חדש לזמן חדש”).

ו)       צימוד פסוק – שתי מלים הבנויות על אותן אותיות אך בסדר שונה (לדוגמא: יקיצני – יצוקני; רקע – קרע).

ז)       צימוד נוסף – באחת המלים הצמודות יש תוספת אות או מספר אותיות (לדוגמא: “המו גלים ברום גלגלים”).

7.      שיבוץ – שיבוץ פסוקים שלמים או קטעי פסוקים מן המקרא בצורתם או בשינוי מסוים. לעתים השיבוץ נועד בכדי להבהיר ולעבות את משמעות הרעיון אותו מבקש להעביר המשורר ולעתים השיבוץ נועד על-מנת להוסיף נופך אירוני לכוונת המשורר (לדוגמא: “מי לא ישתה יינו עליו – האיש ההוא ישא חטאו” – שיבוץ מספר במדבר, ט´, 13: “חטאו ישא האיש ההוא”).

8. רמיזה – מושג בשיר הבא להזכיר מאורע, סיפור או כל עניין אחר מן המקרא. הרמיזה מעשירה את התוכן ומרחיבה את משמעות היצירה. (לדוגמא: “כתנות פסים לבש הגן” – רמיזה לסיפור יוסף וכתונת הפסים).
9. מטאפורה – השאלה. שתי מלים או שתי קבוצות מלים, אשר האחת נשמרת במשמעותה הראשונית המקורית ואילו השנייה מושאלת מתחום מילולי אחר לשם הדגשת רעיון וביטויו באופן ציורי ואסתטי (לדוגמא: “בלבי אש פרידתך” – הפרידה במשמעות הרגילה, האש מושאלת לביטוי הכאב העז).
10. דימוי – השוואה בין שני דברים בעזרת מילות או אותיות השוואה ביניהם (לדוגמא: “השמש כמו לבי שחורה”).
11. האנשה – שיוך תכונות ופעולות אנוש למושגים דוממים (לדוגמא: “כתב סתיו”, “רקמה אדמה”, “לבש הגן”).
12. אקרוסטיכון – ריכוז האותיות הפותחות את בתי השיר יוצר סדר בעל משמעות. האקרוסטיכון (ביוונית = קצה הטור) יכול להיות סדר הא”ב, שמו של כותב השיר, שם האדם לו מוקדש השיר, שם מקום או שם מאורע כלשהו – אליהם מבקש המשורר להפנות את תשומת הלב.

 המשוררים הבולטים בספרד בימי-הביניים

1. שמואל הנגיד (993 – 1056) – נולד בקורדובה ונהרג בפרעות שחוללו המוסלמים בגרנדה. זכה בתואר נגיד (שר הכספים בממלכת גרנדה) והיה למפקד הצבא.

2. שלמה אבן –גבירול (1021 – 1056) – נולד במלגה, חי בסרגוסה ונפטר בוולנסיה ממחלה כשהיה בן 34. הוא התייתם בילדותו וסבל ממחלת עור קשה. הוא ניחן בכשרון כתיבה מזהיר, אלא שיהירותו לצד מחלתו הותירו אותו בודד ומנודה. בנוסף לכתיבת שירים, עסק אבן-גבירול גם בלימוד, עיון וכתיבה פילוסופית – (נשתמרו רק שני ספרי פילוסופיה שכתב: “מקור חיים” ו-“תיקון מידות הנפש”), בעיקר בהשפעת הפילוסוף היווני אפלטון. עיסוקו בפילוסופיה נתפש כמעשה כפירה שעורר את רוגזם של יהודי סרגוסה, עד שנאלץ לברוח מן העיר. 

3. משה אבן-עזרא (1055 – 1135) – נולד בגרנדה, ברח ומת בלוסיניה. הוא שלט בלשון הערבית הספרותית, אשר השפעותיה ניכרות בשירתו העברית. הוא נחשב לאחד המחדשים בשירת האהבה, על כך ששיריו אלו אינם עוסקים רק בייסורי האוהב, החושק, המאוכזב והכואב, אלא גם בתענוגות האהבה. הוא נחשב גם לאחד מגדולי שירת הקודש, בייחוד בתחום הסליחות, עד כי לשמו נצטרף הכינוי: “הסלח”.

4. יהודה הלוי (1075 – 1141) – נולד בטודלה ומת במצרים. היה לגדול המשוררים בתחום שירת ציון. הוא ביטא את הכמיהה האדירה להגיע לארץ-ישראל וכן את המסע המסוכן בדרך הים אל הארץ. להשקפתו, התנאי לגאולה הנו ישיבה בארץ-ישראל, שכן שלמות המהות היהודית כרוכה גם במקום מושבו ולא רק בשייכותו הלאומית של העם. כאמור, הפליג יהודה הלוי מספרד לצפון אפריקה. ישנן סברות סותרות לגבי שאלת הגשמת משאלתו – לפי האחת, נפטר יהודה הלוי בקהיר ולא זכה להגיע לישראל, ולפי האחרת הוא הצליח להגיע לישראל ונרמס ברגלי סוסו של פרש בשער יפו או ליד הכותל המערבי בירושלים.