סיכום אזרחות לבגרות – הרקע ההיסטורי להקמת המדינה

מדינת ישראל הוקמה ב-1948 אך היא לא נוסדה בחלל ריק וקדמו להקמתה מספר אירועים שהעניקו את הבסיס לייסודה.     

ב-2 בנובמבר 1917   שלח שר החוץ הבריטי בלפור  מכתב ללורד היהודי רוטשילד   שבו  הוא מודיע על החלטת ממשלת בריטניה לקדם הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זוהי הצהרת בלפור.

ב-1922 אושר נוסח כתב המנדט על ידי חבר הלאומים. בטופס המנדט הסמיך  חבר הלאומים את בריטניה   ליישם את הצהרת בלפור. המנדט ניתן על ארץ ישראל משני עברי הירדן אך בריטניה הוציאה את עבר הירדן המזרחי מחוץ לתחומי המנדט ובכך הניחה תשתית לממלכת ירדן. בנוסח המנדט הושם דגש על הצורך לשמור על הזכויות  האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות בארץ ישראל.

תכנית חלוקה ואיחוד כלכלי – החלטה 181 של עצרת האומות המאוחדות: כ”ט בנובמבר 1947

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה בדבר עתיד שטחי א”י המערבית (Palestine) ואוכלוסייתם. החלטה 181 קובעת כי בשטחים אלה יקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, והמשטר שיונהג בהן יהיה משטר דמוקרטי. ירושלים תהיה בפיקוח בינלאומי באחריות האו”ם. הוראת ההחלטה בעניין זה ברורה ביותר: היא מורה למדינות לקיים “בחירות לאסיפה מכוננת, שייערכו על יסודות דמוקרטיים”, מגדירה את בעלי זכות הבחירה וכן קובעת כי האסיפה המכוננת הנבחרת של כל מדינה “תעבד קונסטיטוציה דמוקרטית למדינתה”. ההנהגה היהודית קבלה את התכנית. ההנהגה הערבית דחתה אותה והערבים החלו בפעולות איבה/מלחמה (השלב הראשון של מלחמת העצמאות).
החלטת האו”ם כוללת בתוכה התייחסות לסדרי העזיבה הקרובה של הבריטים שסימנה את סיום המנדט בא”י.      על פי התוכנית אמורים היו הצדדים (הנהגת היישוב היהודי והנהגת היישוב הערבי) לקבל בהדרגה את מושכות השלטון לידיהם (תחילה בהדרכת הבריטים ואח”כ בליווי ועדה מטעם האו”ם) עד להקמת מוסדות השלטון הקבועים.

הכותרת של ההחלטה – “תכנית חלוקה ואיחוד כלכלי” – מצביעה על כוונת האו”ם לחלק את שטחי ארץ ישראל המערבית בין שני העמים, אך בה בעת להבטיח שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות שיתבטא בהקמתה של מועצה כלכלית משותפת.

תכנית זו לא יצאה לפועל בשל התנגדות ההנהגה הערבית והתנגדותן של מדינות ערב הגובלות בשטחי א”י. היישוב היהודי, שהנהגתו קיבלה את ההחלטה והייתה מוכנה לנקוט בצעדים הנדרשים ליישומה, מצא עצמו נתון במאבק מול בני היישוב הערבי בארץ, שהחלו בהתנגדות האלימה מיד למחרת קבלת ההחלטה בעצרת האו”ם. מצב מלחמה זה (השלב הראשון של מלחמת העצמאות)  לא אפשר לבריטים לקיים את חלקם בהסדרת השלטון בשטח שיפונה על ידם, כפי שנקבע בהחלטת האו”ם.

ההנהגה היהודית, שהסכימה לתוכנית החלוקה, קבעה, במקביל למאבק עם היישוב הערבי, את סדרי השלטון הזמניים; סדרים אשר יאפשרו ליהודים לקבל לידם את השלטון על השטחים שיועדו למדינה היהודית מיד עם עזיבת הבריטים.

את השלטון, והאחריות המלאה על השטח ועל האוכלוסייה, נטלו על עצמם ראשי היישוב היהודי תוך שהם מכריזים על הקמתה של מדינת ישראל ערב עזיבת הבריטים את הארץ. בהכרזה זו מימש היישוב היהודי את החלטת האו”ם בדבר הקמת מדינה יהודית ריבונית.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל משקפת את רוח הדברים שבהחלטת האו”ם: היא מממשת את כוונת האו”ם להכיר בריבונות יהודית על חלק משטחי א”י  והיא מתייחסת לאופייה הרצוי של המדינה שתקום, מדינה בעלת משטר דמוקרטי, בהלימה לעקרונות שנקבעו בהחלטה.

בתוכנית החלוקה מוקדש פרק שלם לעניין הגבולות, תוך פירוט מלא של היישובים ונקודות הציון המגדירים את שטחן של שתי המדינות העתידות לקום בשטחי א”י המערבית.
גבולות אלה, או אחרים, אינם מוגדרים בהכרזת העצמאות; ההכרזה על הקמת מדינה יהודית ריבונית התקבלה תוך כדי מאבק מול יישוב ערבי שלא הסכים להכיר בלגיטימיות הדרישה היהודית להקמת מדינה. מיד למחרת ההכרזה הפך המאבק למלחמה בין מדינות, כאשר מדינות ערב השכנות פלשו לשטחיה של המדינה היהודית הצעירה, שאך קמה, וביקשו למנוע בכוח הזרוע את קיומה. עם תום המלחמה נחתמו הסכמי שביתת נשק (1949) בין מדינת ישראל לשכנותיה. מדינה ערבית בשטחי א”י  לא הוקמה, והגבול ששורטט בירוק, ולכן זכה לכינוי “הקו הירוק”, בין ישראל לשכנותיה היה שונה מהגבול שפורט בהחלטת החלוקה.