סיכום ספרות – שפרה מאת דבורה בארון

“שפרה”/ דבורה בארון

המיתוס הרומנסי בסיפור:

פתיחת הסיפור נושאת אופי רומנסי מובהק. יופייה וחינה של שפרה שובים מלכתחילה את לבנו (כפי ששבו את ליבם של גברי העיירה), ואנו נענים ברוב רגש גם לסיפור החיזור הממושך, שסופו נישואין. למרבה הצער, כל פרשיית החיזור הדרמטית אחר שפרה, כנרמז לעיל, מסופרת במעין חיפזון לא מובן. מיד אחר כך עוברת המספרת לתאר את מצבה העגום של שפרה לאחר שנתאלמנה מבעלה. מות פנחס נזכר כמין עובדת טבע מובנת מאליה, והרבה יותר מציאותית מאשר טקסי החיזור אחר הנערה החיננית.

במסתה הידועה “כל אשה מכירה את זה” תוקפת לילי רתוק (1994) בחריפות את ‘המיתוס הרומנסי’, כנרטיב שיקרי, שעיקר תכליתו הוא סיגולן של הנשים למעמדן החברתי הנחות. המיתוס הרומנסי תופס את  האשה ברגע השיא של חייה, כאשר אביר מסור ונלהב מוכן לסכן את חייו למענה. האביר באגדות מציל את הנסיכה ממצב המצוקה אליו היא נקלעה. הנסיכה כמובן, מתאהבת במושיעה, נישאת לו, ובסיום המאושר של הסיפור הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. שקריותו של הנרטיב הרומנסי הזה, נובעת מן העובדה, שסיפור החיזור הסנטימנטלי מנותק מרצף חייה השלם של הגיבורה. הוא תופס אותה בפרק זמן קצר של חייה, ואינו נותן דעתו לגורל הצפוי לה  לאחר נישואיה.

לא אביר אחד בלבד עמד לשירותה של יפהפיית העיירה, שפרה, גיבורת סיפורה של דבורה בארון – אלא שניים. במשך שנים נאבקו שניים מבחוריה הטובים ביותר של סמיונובקה על ליבה של הנסיכה בעלת העיניים הבהירות, שתי גומות החן, ועור הפנים הצח והעדין. בסופה של התחרות הקשה ביניהם גברה ידו של פנחס הנגר העני על מתחרהו דוד הסנדלר האמיד, והוא זכה לשאת אותה לאשה (נצחה האהבה את הכסף, כמיטב המסורת הרומנסית).

החיים ה’אמיתיים’ על פי בארון עשויים מחומרים שונים לחלוטין.

שפרה כמי שאינה יכולה לעמוד ברשות עצמה כאדם עצמאי לאחר מות בעלה:

כדאי לתת את הדעת לשני היגדים בפסקה השנייה בסיפור: “והיא,מטופלת בשני ילדים, שבה לבית אמה…”  “ואמה…היתה חושבת כי ‘לו רק מעט מזל ורצון הבורא’..”

הפסקה הבאה תבהיר שה’מזל’ לו מתפללת האם הזקנה הוא תשומת לבו של שכנה דוד הסנדלר, שאך לפני שנים מועטות נהה כל כך אחר שפרה שלה (ללא הועיל, כמובן, מפני שתשומת לבו של הסנדלר נתונה כעת לתופרת הכרכית). שני ההיגדים מבהירים את המוסכמות החברתיות ביחס לאלמנה – אין היא יכולה לעמוד ברשות עצמה כאדם עצמאי, וקיום ממשי יש לה רק בבית אמה, או בבית בעלה.

שפרה כערה-חולמת לאחר מות הבעל:

הקו הבולט בסיפור הוא המעברים החדים מחלום למציאות. הגיבורה הוזה במהלך הסיפור מספר פעמים ומטולטלת בין מציאות לדמיון. האלמנה הצעירה איננה מעכלת את האסון שנחת עליה:” אחרי ה’מיטה’ רצה שפרה כל הזמן בפה פעור, אבל מבלי אשר תוכל להוציא הגה, כמו בחלום, מבלי למעוד בחלקלקות הקרח, על פני השלוליות הקפואות, אף זה כמו בחלום-“. שפרה מצויה בלוויה במצב של נתק רגשי מן החוויה הקשה שחוותה עם מות בעלה. ההלם בו היא נתונה לאחר מותו של פנחס ימשך עד תום הסיפור/חייה.

פעמיים, במהלך הסיפור, מתוארת שפרה כמי ש’מרחפת’ על פני משטח חלקלק מבלי למעוד, כמו בחלום. פעם אחת בהלוויה, ופעם נוספת כאשר צועדת היא “על חלקלקות הרצפה בנפתולי המסדרונות” בבית האחוזה. שתי האפיזודות מעניקות לדמותה של שפרה ממד ערטילאי והזוי-משהו, כמי שאינה מחוברת היטב לקרקע המציאות. ה’רוחניות’ הזו בדמותה של גיבורת הסיפור מאפשרת לאנשים ערלי לב לנצל אותה, אך היא גם ‘מאפשרת’ למחברת הסיפור להעניק לדמותה מאפיינים ‘מרטיריים’, ולתארה בסיום כמי שאירוע פלאי מתרחש בגופה (התכלת הבהירה שבה לעיניה).

תיאורי הטבע החורפיים:

החורף הוא עונת הקור והחושך, והללו מהווים מוקד רגשי דחוס, ומטונימיה למצוקתה הקשה של שפרה מחד גיסא, ואמצעי איפיון עקיף של העולם האנושי המנוכר, מאידך גיסא. הוכחה לפונקציה הרגשית (והכלכלית!) של תיאורי הטבע החורפיים ניתן למצוא בעובדה, שהקור העז שורר רק בבתי העניים בסיפור. לבעלי האמצעים אין קושי לעמוד כנגדו, והטריטוריה שלהם ספוגה בחמימות נעימה (ראו, תיאור ביתו של דוד הסנדלר, שאש הכירה בוערת בו כל היום, או תיאור חמימותם של  אסמי הבר של בעלי האחוזה, שהקור הנודף מהם הוא קור אנושי- רגשי בלבד).

לאווירה המלנכולית השורה על הסיפור כולו תורמים גם: “צריחה של עורבים”, “נכאים יבבו פעמוני הכנסייה”, “בלילה יללו הכלבים מעבר לנהר, הקורות בעליה, תחת משא השלג, נאנקו-“, ובעיקר: “בבקר אחד, אחרי אשר העז צרחה כל הלילה ממצוקות רעב”. העז, שחלבה יאזל בהמשך משמשת כאקוויוולנט מטרים לשפרה עצמה, וכניגוד לשפע המצוי בבית האחוזה.

המצוקה הכלכלית והווראריאציה המהופכת של אגדת סינדרלה:

עם מות בעלה איבדה שפרה את משענתה הכלכלית היחידה (מסתבר שהיופי לבדו הוא משענת קנה רצוץ), ושפרה נאותה “לקבל איזו עבודת כביסה באחד הבתים”. אך כדי לצאת מן הטריטוריה הטבעית שלה – הבית, לובשת שפרה את מעילו של בעלה, אדרת כבשים קצרה ההולמת אותה להפליא. האדרת איננה רק שכבת מגן פיסית, כנגד הקור הנורא השורר בחוץ, אלא גם אבזר גברי סימבולי המייצג את הצרכים הרגשיים של מי שיוצא להתמודד מול מציאות קשוחה ואכזרית כל כך. בינתיים ממשיכה האם הזקנה לטפח את תקוותיה לגבי שכנה הסנדלר, אך מפח הנפש, שהיא עתידה לנחול, מתחדד באמצעותה של נעל גבוהת עקב הממתינה לבואה של “הבתולה הכרכית” אהובתו הטריה של דוד הסנדלר. האירוניה המרה מובלטת כאן באמצעות הוואריאציה המהופכת של אגדת סינדרלה, (חומרי האגדה בכללם משמשים בסיפור לצרכים אירוניים), החוויה הרומנטית- אירוטית מודרת לחלוטין מחייה של שפרה מרגע שנתאלמנה (בשלב מאוחר יותר בסיפור תופיע נעלה שטוחת העקב של שפרה, ותבליט הן את עונייה והן את תבוסתה במישור הרומנטי). ובכלל, איזה סיכוי יש לשפרה האלמנה ה’מזדקנת’ (“הלבינו שנים-שלושה תלתלים בקצות רקותיה”), והמטופלת בילדים אל מול המתחרה, שהיא גם בתולה, גם בעלת מקצוע מכניס (תופרת), וגם מדיפה מניחוחותיה של העיר הגדולה?!

שפרה כמינקת:

במאה התשע-עשרה מקצוע ההנקה הוא מקור הכנסה מקובל וממוסד בקרב נשים עניות, אלא שבסיפורנו שלנו הופכת ההנקה למקור לטרגדיה אנושית, הנובעת משפלות מוסרית.

כאשר מופיעה הסרסורית (סרסורית היא מתווכת) בבית אמה של שפרה, ובפיה הצעה לשכור את שרותיה של שפרה כמינקת בבית האחוזה לא מתנגדת לכך הזקנה. כל בקשתה היא, שיותר לשפרה לקחת עמה את תינוקה בן החודשיים, כדי להניקו באחוזה. אך כאשר מגיעה בעלת האחוזה בכבודה ובעצמה, במרכבתה המפוארת, לבית העניים לצורך המשא והמתן הכספי, נאלם פיה של הזקנה, והיא מקבלת את הצעתה של הסרסורית-הערמומית, שמן האחוזה ישלח חלב עבור התינוק (מן הסתם, חלב פרה ולא חלב-אם, כך על-פי דברי הסרסורית על העז, שאינה חולבת עוד וריבוי החלב באחוזה). שפרה עצמה ממשיכה להסתגר בשתיקתה, מחייכת במבוכה, כאשר נשאלת לדעתה, ומקבלת בכניעה את גזר-דינה.

שתיקתה של שפרה:

לכאורה, ברוח תפיסות מקובלות בימינו, אודות הצורך בהתנהגות ‘אסרטיבית’, ניתן למתוח ביקורת גם על התנהגותה הפסיבית של שפרה באפיזודה זו, ובמהלך עלילת הסיפור בכלל. (לו רק היתה עומדת על שלה ומתעקשת לקחת את תינוקה…). מנקודת מבטה של ה’מחברת המובלעת’. נראה, שהסיפור מעצב את דמות ה’גיבורה’ כקרבן מובהק של הנסיבות, של החברה המעמדית ושל מוסד המשפחה, ואינו קורא בגלוי למרד נשים כנגד החברה ומוסכמותיה, ולכן גם אינו מעמיד במרכזו דמות אקטיבית יותר.

הסיפור מבליט לכל אורכו את שתיקתה של שפרה, כביטוי לעדינותה-שבריריותה; אשה המתקשה לעמוד לבדה כנגד פִּגעי החיים, וכנגד תקיפים וחזקים ממנה, ועל-כן בוחרת להתכנס בתוך עצמה בעולם של חלומות והזיות, מעין מגן-לא-מגן כנגד הקור המקפיא של ה’חוץ’ האקלימי והחברתי כאחד. לא מקרי הוא שבעת הנסיעה לאחוזה נידמית שפרה לעצמה “…קלה ועזובה, כציפור בודדת בצדי דרכים”.

הניגוד בין העשירים לעניים בסיפור:

סצנת הביקור של הגבירה בבית אם-שפרה מבליטה את הניגוד המשווע בין העשירים לעניים בסיפור. תמונת הגבירה, שהגיעה אל הבית במרכבה רתומה לשני סוסים אצילים, והיא עומדת קיצרת-רוח בתוך הבית, מנפנפת באוויר במטפחת, שהוציאה מתוך המוך של עור השועלים, (מן הסתם, כדי לגרש את הריחות הרעים שבבית), היא תמונה סאטירית המשקפת סלידה חסרת בושה של בני המעמד הגבוה מן העניים. מנגד מבליט הסיפור את עליבות הבית, שהגבירה הואילה לכבד אותו בביקורה: “נגעי העובש על הקירות הדולפים, התנור המפוחם ליד עצם המבוא, ולבסוף, הגיגית הגדולה, שעמדה פה באמצע החדר גדושה כבסים מזוהמים.” כך ממצב הסיפור את עצמו כיצירה, שעיקר הביקורת שבה הוא חברתי-כלכלי.

ה”מסע” של שפרה:

שפרה יוצאת מביתה ל’מסע’ אל עולם אחר מזה המוכר לה. זהו עולם ‘חלומי’, שעושר ופאר ממלאים אותו. האחוזה, שחמימות של שובע נושבת ממנה, היתה יכולה להיות מקור של נחמה וגאולה עבור ה’נסיכה’ הענייה והאומללה. אך כמרומז בתיאור הנסיעה בכרכרת האדונים, הופך המסע לכזה שסופו ניצול, השפלה ומוות. האדרת, שמהדקת הזקנה לגוף בתה בחבל לקראת הנסיעה משדרת –  חרדה; פרטי הנוף שבדרך מגויסים אף הם, כדי להטרים את גורלה המר של שפרה: “הבהבו: בתי המטבחיים שמחוץ לעיירה, טחנות רוח רפות כנפיים, שקועות עד טבורן בשלג ועמודי טלגרף, שעל חוטיהם התנדנדו פה ושם צפרים מסומרות נוצה.” גם שפרה מדומה, כאמור, לצפור בודדה ומחשבותיה משקפות הן את הגורל הצפוי לה: ” אנה היא מובלת?” (מתקשר לבתי המטבחיים הנזכרים קודם לכן), והן את רגשי האשם הממלאים את לבה: “ולמה לא חיתלה את התינוק הרך לפני לכתה?” כציפור היא מתכנסת בתוך עצמה, ושוקעת בהזיות על תינוקה, על אמה ועל פנחס בעלה הנגר, מקורות התמיכה הרגשית שלה, שמהם התרחקה, ולהם היא זקוקה כל כך.

שיאה של חווית הזרות, הניכור והקור האנושי:

השהות של שפרה באחוזה מביאה לשיא את חווית הזרות, הניכור והקור האנושי, שחווה גיבורת סיפורנו. שפרה מוצאת מן הכרכרה, נדחפת לתוך פרוזדור אפלולי, ופוגשת את בבואתה המבועתת במראה (גם המראה היא עוד אבזר ‘מן האגדות’ המופיע כמוטיב בסיפור, ומשתתף בתהליך ניפוצם של המיתוסים הרומנסיים ביצירה). מרגע הגעתה לאחוזה חדלה שפרה מהיות אדם (סובייקט אוטונומי). היא עוברת תהליך של החפצה (ראיפיקציה), כחלק מן ה’עיסקה’, שבצעה אמה. (זוכרים את ‘העיוורת’ של שטיינברג?) תיאור הטיפול לו זוכה שפרה באחוזה מזכיר את פס-הייצור במפעל. היא מובלת, מופשטת, מרוחצת, מולבשת ומושקית במשקה מיוחד, כדי שתוכל למלא את התפקיד, שלשמו הובאה. לכן גם פוקדים עליה להשמין, ואוסרים עליה לבכות. עולמה הרגשי אינו מעניין איש. כסחורה, עוברת לסוחר, אין כל משמעות לייסורים הנפשיים, שהיא חווה. שפרה הפכה ‘שקופה’ בעיני אדוני האחוזה; עוד אחד מבעלי התפקידים הרבים באחוזתם של העשירים: רכב, משרתים, אחות, רופא, רועה, חולבת פרות וכן הלאה. יש להניח, שהמינקת איננה ממלאת רק תפקיד ביולוגי חיוני עבור היולדת, שחלבה פסק. היא משמשת גם ‘סמל סטאטוס’ עבור העשירים, שיכולים להרשות לעצמם לקנות בכספם פונקציות ביולוגיות מסוימות בגופם של העניים, כשהן מנוטרלות ממשמעותן הרגשית העמוקה, מעוקרות מהיותן ביטוי לזהות נשית-אימהית. למרבה ה”הפתעה” מתברר, ששפרה אינה יכולה לעמוד בתהליך המכניסטי, שנכפה עליה. ההנקה, כידוע, איננה ממלאת רק צורך ביולוגי של הזנה בריאה. היא גם אמצעי לחיזוק הקשר הרגשי בין האם לתינוקה. כאשר מובא התינוק של היולדת לחיקה של שפרה, היא חשה אותו במלוא זרותו. הנקת תינוקה של בתה של בעלת האחוזה מתארת את תחושת הסלידה של שפרה מן המעמד: “בריה קטנה, אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצימאון חדש, לא ידוע לה – צימאון עלוקות”. אירוע זה הוא מעבר ליכולת האיפוק של שפרה, ובניגוד גמור לעצתה של המשרתת, היא בוכה ומתייפחת בחדרה בקול גדול. שפרה שוברת, סוף סוף, את שתיקתה, ופורקת את רגשותיה בקול רם, גם אם ללא  מילים. זו היא נקודת השבר של שפרה, וגם אם אין הדברים נאמרים במפורש, אין ספק שהתמוטטותה קשורה בנתק מתינוקה שלה, וברגשי האשם שלה על השארתו בבית אמה, בזמן שהיא נאלצת להניק את התינוק הזר.

אירוניה מרה מלווה את תמונת ההתנכרות הבוטה של בעלי האחוזה, הגביר, אשתו, בנם הסטודנט מן הכרך, ובעלה של היולדת, אשר נזעקו בחרדה לשמע קול בכייה של המינקת. לא דאגה, חלילה, למצבה מריצה אותם אל חדרה, אלא החשש שבכייה של ‘זו’ יפגע באיכות ה’סחורה’, שהיא אמורה לספק לתינוק.

“…אשר חלבה של ‘זו’ סם מות הוא בשבילו…” (הדאיקטים ‘זה’ ו’זו’ מופיעים פעמיים במירכאות בסיפור, ומהווים, עבור המשתמש בהם, תחליף לתיאור של ביטוי רגשי כואב, או תחליף לאדם הסובל עצמו, ובכך מעצימים את תחושת הניכור החריפה השוררת באחוזה). כדאי לשים לב לעובדה, שמבחינה תחבירית יכול תיאור זעקות האימים המושמעות בסצנה זו להיות מיוחס הן לשפרה – ואז  הצירוף “עקשנית וכפוית-טובה מכף רגלה ועד קדקדה.” מקבל משמעות סרקסטית – והן לגבירה – ואז מבטא הוא ביקורת ישירה כנגד הגבירה. בכל מקרה, הקטע מביא לשיא את ההתרסה של המחברת, כנגד העשירים הנצלנים השקועים כל כך בבועת הצרכים שלהם, עד, שאינם רואים כלל את האדם האומלל המונח לפניהם (האדם כאמצעי ולא כמטרה). תיאור דמעת הגביר בשעת תלונותיה של אשתו על “סבלותיה”  בעת ביקורה בבית העניים, תוך התעלמות מוחלטת משפרה השוכבת מעולפת על הרצפה, מעצים אף הוא את האירוניה החריפה שבסצנה. הרופא והמיילדת נזעקים להרגיע את הגבירה הצעקנית, ואף הם מתעלמים מן האשה חסרת ההכרה שלפניהם.

עבור בעלי האחוזה שפרה אינה קיימת עוד. את מקומה תופסת כבר למחרת מינקת חדשה, שאף היא מועברת דרך “שרשרת החיול” לקראת תפקידה: “רחיצה, בדיקה, החלפת בגדים, ולבסוף גם השקאת שוקולדה – מן הספל המיוחד…” אלא שהמינקת החדשה, בניגוד לשפרה הרגישה, היא כפרית גסה “אשר רק לפני שני ימים מת ילדה ‘מסיבה בלתי ידועה’..” (האם הרגה כפרית זו את תינוקה, כדי לזכות ב’כרטיס כניסה’ לבית העשירים?). שפרה, העלובה בעיני עצמה, מזדרזת לעזוב את האחוזה, כלעומת שבאה. בנעליה שטוחות העקב, היא יוצאת בחשאי מפתח צדדי למסע ברגל בניסיון לשוב אל ביתה, אל אמה ואל התינוק, שהשאירה מאחור.

מוטיב העיניים:

רַכָּב האחוזה מתנכר לה ומתחמק מלהחזירה לביתה, ורק הנער הרועה, בנה של חולבת הפרות, בעל העיניים הבהירות (שוב, מוטיב העיניים בסיפור – הפעם מבטא הוא איזו קירבה רגשית, בין הדמויות בעלות העיניים הבהירות: שפרה, התינוק והרועה, אל מול סביבה עוינת) נאות ללוותה אל השער, כשהוא מחלל לפניה בחלילו.

“התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם”: שפרה משחזרת במותה את רגעי החסד של נעוריה היפים. גם המחברת הסרקסטית ביותר אינה עומדת בפני קִסמי נשיותה של גיבורתה, ובמותה היא משיבה לה את תכלת עיניה, שנעכרה לאחר התאלמנותה. תכלת עיניה (ראי הנפש  – זוכרים?) של שפרה היא ביטוי ליופיה הפנימי, לא פחות מאשר ליופיה החיצוני. שפרה מקבלת בחזרה את תכלת עיניה עם ההתחברות לפנחס, הבעל במרומים.

 

הזיית הסיום:

סיום הסיפור עומד כולו בסימן ההזיות, מאיימות בראשיתן ומתוקות באחריתן. שפרה הצועדת לבדה בשלג הוזה תחילה את המראות הענקיות מבית האחוזה, כלי הנחושת שם וידיה הגרמיות-דורסניות של המינקת החדשה (פרטים סינקדוכיים מתסריט האימים שחוותה במקום). אחר כך צונחת שפרה, לקראת תרדמת המוות שתיפול עליה, ליד גשר רעוע. לפני מותה שוב מופיעים החלומות בהקיץ, שפקדו אותה בעת הנסיעה לאחוזה. תחילה רואה היא, כבחלום, את תכלת עיניו של התינוק שבביתה, אחר כך צועדת בשורה ארוכה ‘שיירת החילוץ’ של איכרי סמיונובקה, שמוטות ההצלה בידיהם, לבסוף מקבלות האילוזיות תפנית רומנסית בנוסח האגדות; פנחס בעלה, גבוה וחסון, צועד לקראתה, בין רגבי הקרח, כשהוא נוהר כולו, כביום שבו נאותה שפרה להארס לו באמונה. שפרה על סף מותה חוזרת לרגע אל תקופת הזוהר והכוח של חייה, תקופת החיזורים של שני מעריציה, פנחס הנגר ודוד הסנדלר, ומחזקת לעצמה את הבחירה הרומנטית שבחרה: “מה חסון היה בקרבו אליה, כדי לשחררה מבין רגבי הקרח. היאך זה יכלה להעלות פעם על הדעת כי הסנדלר, שכנם, גבוה ממנו.”

ניתן לומר, שסיום הסיפור הוא אמביוולנטי מאד, ומזכיר באופיו את סיום אגדתו המפורסמת של אנדרסן: “מוכרת הגפרורים הקטנה”. מצד אחד אי אפשר להתעלם מן האירוניה המרה, שבכריכת הגאולה במוות. הזיית השחרור, שחווה שפרה בסיום מסמלת יותר מכל דווקא את כבילותה למוסכמות החברתיות הפטריארכליות ולמיתוסים הרומנסיים השִׁקריים. מצד אחר, אולי ניתן לראות בכך שמץ נחמה עבור מי שאכזריות ה’חיים’ (למעשה, אכזריותם של בני-אדם ושל סדרים חברתיים) נטלה ממנה כל תקווה לעתיד טוב יותר.

סיכום:

קיפוחה וניצולה של שפרה קשורים במובהק להיותה אשה ענייה, המנסה לשרוד בתוך עולם הגמוני ‘גברי’, מחוספס וחסר רחמים (גם אם מחוללות העוול העיקריות בסיפור הן נשים דווקא). שפרה מנושלת מאחד מביטויי הנשיות-אימהות המשמעותיים ביותר – ההנקה. הפונקציה הביולוגית הזו עוברת תהליך של מסחור ואובייקטיפיקציה ונמכרת לבעלי האחוזה, במנותק מעולמה הרגשי השלם של שפרה. זוהי דה-הומניזציה של העני (וליתר דיוק, של הענייה) באמצעות ה’מבט’ הכלכלי המנכס של העשיר. שלילתם של בעלי האחוזה את אנושיותה של האלמנה הצעירה קשורה בקשר הדוק  למעמדה החברתי של ‘זו’.

שפרה ממוקמת במקום הנמוך ביותר בעולם החברתי של העיירה היהודית. היא אשה בעולם הנשלט על-ידי המוסכמות המעמדיות-פטריארכאליות; היא ענייה מרודה בעולם, שבו הכסף, הוא בסיס השלטון והכוח; היא אלמנה ואם חד-הורית, המטופלת בשני ילדים קטנים, בעולם שבו התא המשפחתי המסורתי הוא המסגרת המגוננת, כנגד פִּגעי החיים; היא הולכת ומזדקנת בעולם, שמעריך כל דבר שהוא צעיר ויפה; היא חסרת השכלה בעולם פסבדו-מודרני, שבו ידע (כללי או מקצועי) הוא כוח; היא אשה כפרית בעולם פרובינציאלי, שמעריץ מרחוק את אורח החיים העירוני. לשפרה אין סיכוי לשרוד בתוך עולם שכזה; עולם שהמיתוסים הרומנסיים שלו מתבררים כמדוחי שוא המועברים מדור לדור, מאם לבת, ואינם מאפשרים את ‘שחרור האשה’ המיוחל, אלא באמצעות  הדמיון וההזיה.